הכל התחיל כשיצאתי ובתחנה עמד עלם. זו המילה הכי הולמת אותו. עלם חמודות. תוך כדי שיחה בסלולר , הוא הצליח להוציא ממני הבטחה שאביא אותו למקום חפצו. החיוך, גומת החן והברק בעינים פשוט כבשו את ליבי. הדרך היתה ארוכה ולא רציתי שהשתיקה תיכנס לתוך האוטו. אז שאלתי את השאלות הכי בנאליות בתחילה. והוא ענה. ואח"כ הוא תפס אומץ מולי ושאל. הסקרנות שלו התפרצה בכל רגע. ולמרות פערי הגילאים והדוריים בינינו, הרגשתי שנעים לו, לפחות כמו לי. עמשא. זה שמו. בסבלנות הוא הסביר לי את מקור השם ומשהו בחיוניות שבו, באנרגיות שלו, בנאיביות פשוט קסם לי.
ביקשתי להשמיע לו שיר שאני מאד אוהבת וכשידע מי הלהקה ששרה הופתעתי. וכן, הבעתי את פליאתי. והוא ישר צחק ואמר 'זה שיש לי כיפה על הראש לא הופך אותי לחסר זהות' ומיד פצח בשירה וביקש שאצטרף. ומכיוון שהסקרנות שלי רק גברה שאלתי .בלי בושה. כל מה שרציתי לדעת. וזה היה חטטני ברמות. אבל העלם הזה, לא עצר. וסיפר. ואמר שכעת הוא מתבגר. ומבקש לעצמו ללמוד.ולדעת. ולטעום. וזו דרכו לגבש דעה.
וכשירד ביעדו, החמיא ונגע לי בנשמה 'את קסם של אדם' אמר 'והרגעים שביליתי פה איתך היו לי לעונג' . והלך.
אז בחרתי בשמו. כי הקרין לי תקווה. ומעוף. וסקרנות.
כי אנשים בונים אותי. כל רגע ורגע.
