על החיים, המוות ומה שביניהם.

העיניים הן הראי לנפש,

אז הבט.

הבט בעיניי הכנות,

הבט בפניי הרטובות,

מבעד למילים, הבט בכוונות.

הבט בלב המיוסר.

הבט בחרטה האמיתית והכנה.

הבט בכוונה.

האזן למילותיי הנהירות,

הבט בשפתיי המיבבות,

חוש את כאב לבי הדואב,

הרח את מליחות דמעותיי,

ויותר מכל,

גע בי.

אם רוב בני העשרים לא מסוגלים להסתכל במראה ולאהוב את מה שהם רואים - האנושות נכשלה.

נכשלנו כחֶבְרָה.

הן החלטות שבהן תמיד יש נפגעים.

החלטות שלאחריהן יש נזק מיידי, הרבה לפני שרואים את הטוב.

כשדרך הפעולה לא וודאית או מוחלטת כי אין אפשרות אחת שהיא טובה. כולן גרועות.

פשוט צריך לבחור מה הכי פחות גרוע.

כבר שבועיים מנסה להדחיק ולא לקבל החלטה.

מתקשה לדבר אבל עוד יותר מתקשה לחשוב על זה ואפילו לכתוב את זה. 

הבלוג שלי נטול התייפיפות ונטול העמדת פנים.

נקי ושקוף. מלא באמת מזוקקת.

ועדיין, אני מתקשה להשמיע בפניי את מה שעובר בי סביב ההחלטה ומה זה מציף בי.

רק אתמול הצלחתי לדבר על זה בפעם הראשונה עם צנזורה.

תחושה של חוסר אונים ובדידות.

פחד מהעתיד, ממה שיקרה. 

מההתמודדות שתהיה בעקבות כל החלטה.

הפחד שלא אבחר בהחלטה הטובה ביותר.

אני כועסת מאוד. 

כבר שבוע שאני כועסת, מלאה בזעם וחמה מהולים עם עצב ותסכול. 

אני זועמת על הסיטואציה שהגעתי אליה מכל הבחינות.

מבינה שאין דבר חשוב בעולם הזה יותר מלדאוג לעצמך.

אף אחד אחר לא ידאג לך אם לא תדאג לעצמך.

למדתי את זה על בשרי.

הכל זמני בחיים - בני זוג, חברים, עבודה, כסף, סטטוס.

רק ה-אני הוא קבוע ולכן רק אני חשובה.

אני כועסת כי מעולם לא דאגתי לעצמי.

תמיד הקרבתי מעצמי בשביל אחר, גם אם זה לא היה נכון או מהמקום הנכון. תמיד לוותר על עצמי הייתה נראית לי האופציה הנסבלת יותר. 

והנה אתה מצליח להמשיך הלאה רק כי אתה יודע לדאוג לעצמך.

תמיד היית טוב בזה הרבה יותר ממני. קינאתי בך על זה. 

מטייל, מבלה, נהנה, חווה, פורח, לומד את עצמך. 

איזה כיף בלעדיי.

ואני נשארת מאחור, תקועה עם ההחלטות הקשות שלי. 

תקועה עם המילים שאמרת לי. 

עם החוויות שחווינו יחד והזכרונות.

והכי גרוע עם הרחמים המזויינים שלך על ההחלטות הקשות שלי ועל הכאב והבדידות שבי. 

אלו שאתה יצרת וטיפחת.

שאבת אותי לתוך המערבולת שלך ואני ניסיתי לעמוד בתוכה חזקה ויציבה.

וראיתי איך המערבולת הזו גדלה ומשתוללת ושוברת איתה כל כך הרבה דברים. גם אותי. 

ובסוף, זו אני.

אני שרטתי אותך.

אני זו שפצעה אותך כל כך אבל נשארת חבולה מאחור בזמן שאתה דואג לעצמך.

זו אני.

אני עם ההחלטות שלי.

"רק עכשיו אני יודעת
מה לקחת בי איתך
לתמיד, מעכשיו"

 

 

החוויה האחרונה שלנו יחד.
ממש לפני חודש וחצי.
טסנו לחופשת סקי בפעם הראשונה ולא ידענו מה היא תביא איתה.
הגענו כמעט שבמקרה אחרי שסגרנו כרטיסי טיסה עם זוג חברים שהבריז.
נלחמנו בכל דרך כדי למכור את הכרטיסים הארורים האלה, אבל ללא הצלחה.
החלטנו לטוס לחוויה. "מה כבר יכול לקרות?"
וזה גורם לי לתהות מה היה קורה אם היינו מצליחים למכור אותם?
אז ארזנו.
הכנתי סנדוויצ'ים טובים לדרך כמו שאנחנו אוהבים.
התרגשנו, המראנו, שרנו שירים במטוס בפנטומימה (ולפעמים גם לא בפנטומימה..), אכלנו, שיחקנו, נחתנו, פגשנו חברים.
אתה תיקתקת הכל כמו שרק אתה יודע.
הגענו בנחת אל העיירה, שכרנו את הציוד, התמקמנו במלון ונרגענו בערב בירה לקראת היום הראשון.
התחלנו את הדרך, לקחנו מדריך וכבר מהרגע הראשון הרגשנו את השוני בינינו.
אני הייתי צמודה למדריך.
כל הזמן ביקשתי שיסתכל, שיתן ציון, שיסביר בדיוק מה עושים ומתי. שיתקן אותי ויסביר שוב.
זקוקה ללמידה האינטנסיבית, הטכנית. לדיוק.
ואילו לך הספיק הסבר וגם חצי הסבר כדי לדחוף את עצמך לשלג ולהתחיל להחליק. אז החלקת בצד, למדת עם הרגליים.
ואני בקדחנות איומה צמודה למדריך, חוששת.
היום הראשון היה בסדר, אבל במסלולים מתקדמים יותר מצאתי את עצמי תקועה. הפחד עצר אותי.
לא הצלחתי להכיל את תחושת חוסר השליטה.
לטוס במהירות אדירה על השלג, לבטוח בעצמי ולהישען קדימה, לדעת לווסת את המהירות, להוביל אותה וליצור הרמוניה מושלמת בין כל חלקי הגוף ביחס לשלג.
אז התמודדתי עם תסכול כל כך גדול.
למה אני לא מצליחה? למה אני פחות טובה?
רציתי להצליח. רציתי לרקוד על השלג ולהרגיש את האוויר הקר ממלא את הגוף באדרנלין. להרגיש חופשיה.
וזה כל כך תסכל אותי.
הגעתי לחדר כמעט בכל יום שבורה מהתמודדות. שבורה מהעקשנות והתסכול שלי להצליח.
היה לי קשה לקבל את זה שאני לא טובה בזמן שכולם נראו מקצוענים באופן כל כך טבעי.
החוויה שלך הייתה כל כך שונה וזה העצים את השוני בינינו.
רקדת ריקוד חושני עם השלג.
הוא נתן לך ביטחון ותנופה ועצמאות ואמונה בעצמך.
אתה זרחת. היה לך אור בפנים וחופש מתפרץ.
כל יום חזרת מאושר, מלא באדרנלין ואופוריה שאי אפשר להסביר אותה.
ניסית לעודד אותי וזה רק תסכל אותי יותר כי לא הצלחתי.
העדפתי שלא תצפה ממני. אני רק מאכזבת את עצמי ואותך.

באחד הימים, כשהגענו אל החדר ראית כמה אני שבורה ומותשת.
וניסית לעודד אותי מכל הלב. זה היה כל כך תמים ואוהב.
נכנסנו למקלחת.
אני רק רציתי לשטוף מעצמי את הכישלון.
הסתבנתי בחופזה ומיד שלפתי מגבת.
התנגבתי ונשכבתי עירומה על המיטה מול הדלת של המקלחת בזמן שאתה מתרפק על המים החמים ונהנה מאווירת הניצחון.
ועכשיו זה חשוב.
דיברנו על חווית הסקי ואתה אמרת לי שבעצם הסקי מדמה את החיים עצמם ומלמד אותנו איך השני תופס את העולם ולמה הוא זקוק. הסקי למעשה מודל של הזוגיות שלנו.
מצד אחד אתה, בחור של מעשים. של כאן ועכשיו.
מעז, נמרץ, אמיץ, לוקח סיכונים, הרפתקן, לומד דרך הרגליים.
לא הפריע לך להתרסק ומיד אחר כך לקום ולנסות שוב את אותו מסלול.
תוך שלושה ימים סיימת מסלולים אדומים בהצלחה רבה.

ואילו מצד שני אני, מחושבת, טכנית, קפדנית.
לא לוקחת סיכונים במהרה, מעדיפה את המקום הבטוח.
פגיעה, רגישה, חוששת.
מתוסכלת מאוד מחוסר ההצלחה.
העניין הוא שאני זוכרת את זה כל כך טוב כי זה היה כל כך מדוייק לתחושות שלי.

זה נגע בי כי הצלחת להסביר לי במשפט אחד למה אני התאהבתי בך.
בקסם שלך. בקלילות שובת הלב.
הנמרצות, ההומור, התעוזה. הם כולם כבשו אותי מהיום הראשון.
כי כל מה שאתה כן זה בדיוק מה שאני לא.
כי אתה הוא כל מה שחסר לי בחיים.
אתה כל מה שהייתי רוצה לנכס לעצמי.
זה לא מקרי שהתאהבתי בך.

אז בלילה האחרון בעיירה שכבנו במיטה עירומים ואתה בכית.
נדמה לי שזה היה כמה שעות אחרי הפילוסופיה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבכית אבל משהו בי נשבר.
שאלתי את עצמי איך יכול להיות שהגבר שלי בוכה כשאנחנו שוכבים עירומים במיטה בנופש ולא בפעם הראשונה.
איך יכול להיות שאני גורמת לאהוב שלי לבכות ולא לשמוח?
ניסיתי לחזק אותך ומהר מאוד החלפנו תפקידים.
בכיתי ואמרתי לך שאני לא טובה לך. שאתה זקוק למישהי אחרת.
שאני כבר מצליחה לדמיין אותך מאוהב בה עד מעל הראש. כמו שהיית מאוהב בי.
שאני מדמיינת אותך מזמין אותה אליך הביתה. לבית שהיה שלנו. למיטה שאנחנו שכבנו בה.
זה שבר אותי. ידעתי שמשהו מת בי.

לאורך כל הדרך ויתרתי על עצמי והערכתי אותך יותר משהערכתי את עצמי. גם כשלא ראית.
גם בזוגיות כשהעלמתי עין וסלחתי על דברים בלתי נסלחים פעם אחר פעם. דברים שאם אני הייתי עושה אותם הם לא היו נסלחים.
דברים שכשאני עשיתי חצי מהם אתה נשברת לרסיסים.
וגם בפרידה כשויתרתי עליך כדי שתהיה מאושר בלעדיי.
כשנתתי לך ללכת וגזרתי על עצמי במודע את תחושת האובדן ושברון הלב שאני כל כך מפחדת לחוות שוב.
כשהבאתי על עצמי כאב שלא ידעתי אם אוכל להתמודד איתו. וצדקתי.
לנצח אשים אותך לפני.

וככה יצא, שאי שם בעיירה לבנה וציורית, קסומה ממש כמו באגדות, הבנתי במדוייק למה התאהבתי בך וגם למה אני חייבת לתת לך ללכת.

כמה בכי ליווה את הטקסט הזה.
איזה כאב.

היום פחדתי מעצמי מאוד.
הרבה זמן לא הרגשתי חוסר אונים שכזה.
תחושה שאתה אומלל והעולם מתאכזר אליך ואין לך ברירה אלא לקבל את העול.
הרבה זמן לא בכיתי עם כזאת כוונה ועוצמה.
קצת יותר משנה. זה הרבה בשבילי.
מנותקת מכל הגיון ורציונל, פגיעה כל כך ושבירה.
מאוכזבת עד עמקי נשמתי.
בודדה וחלשה.
פחדתי להרגיש ככה. זה הרתיע אותי.
עברתי שנה שבה התפתחתי המון.
למדתי וחוויתי ותפסתי מעצמי קצת יותר.
שנה שבה יש קצת פחות הלקאה עצמית, קצת פחות אשמה וכאב.
התחלתי לאהוב את עצמי באמת, להעריך את עצמי.
וברגע פשוט הכל נפל. כל מה שבניתי כאילו לא היה.
הכל התמוטט לי.
מי אני?
הייתי ילדה אומללה ומעוררת רחמים.
כל כך אבודה.
כל מה שלימדתי את עצמי ירד לטימיון?
כל מה שעברתי כבר איננו?
פחדתי מהרגעים האלה, אני לא אומללה ולא מסכנה.
אני אדם חזק ומחושל ולא סתם הגעתי למקום שהגעתי.
ועדיין. אין דרך קלה לשבור לב.

היום נשבר לי הלב בפעם השניה ואולי האחרונה.
אבל נשבר טוטאלית. אין יותר לב.
אין מקום לכלום.
אהבה זה דבר לא פשוט.
זה לא פשוט להתמודד עם התסכול שהיא מביאה לפעמים ועם התנודות החדות במטען הרגשי.
היא יכולה לקחת אותך גבוה גבוה לאופוריה חסרת מעצורים ויכולה ברגע לרסק אותך ולגרום לך להאמין שסוף העולם הגיע.
אני מפחדת ממה שעתיד לבוא.
אני לא רוצה להישבר.
רוצה להיות החזקה שלימדתי את עצמי להיות.
אני לא רוצה ליפול. אני לא רוצה להגיע למקומות שמזכירים לי פצעים מהעבר.
אני רוצה נחמה ומקווה שאמצא אותה בעצמי.
רוצה לראות את הטוב שעתיד לבוא.
ועדיין, הכאב הדוקר לצד האופטימיות המנומסת והמאולצת.
איך יכולת לעשות לי את זה?
נתתי הכל. את כולי תמיד.
בכל צעד בדרך דרשתי מעצמי לתת הכל.
מילים רבות נשפכו ממני היום ועדיין לא אוכל לתאר את הפגיעה העמוקה שאני חשה.
את הכעס. העלבון.
איך יכול להיות שהמגע העדין שלי, הכן והאוהב - יכול לפגוע במישהו?
איך יכול להיות שהזיכרון האינטימי והמתוק שלי הוא טריגר לפגיעה וכאב. זה הכי כאב לי.
דקירה בלב. אני פגועה כל כך.
איך יכול להיות שהאדם השביר שאני, נחווה באור כל כך פוגעני ולא טוב.

כולי תפילה צנועה ליושבת במרומים.
לילה אחד ללא חלומות.
תני לי לשקוע לתוך הכלום.
לתוך חוסר תחושה וקהות רגשית.
אני רוצה להיות כלום בבקשה.
כדי לקבל כמה שעות של נחת.

אני מצטערת מראש על מה שאכתוב.

אני אכתוב מילים טעונות, מלאות בכעס ובכאב ובשנאה עצמית. 

אבל אני חייבת לפרוק.

אני חייבת להוציא ממני הכל.

להיזרק לתוך הסערה הרגשית הזאת ולתת לה לערבב אותי ולשאוב אותי. ועדיף שזה יהיה במילים.

אני כל כך מבולבלת, כל כך כעוסה ופגועה.

מרגישה לא מוצלחת, אשמה, בודדה בעולם הזה.

מרגישה שזה לא בשבילי. אני כל כך שבירה לזה.

ההתמודדות עם מה שכואב, ההתמודדות עם רע בעולם. 

ההתמודדות שאף פעם לא נגמרת. למה זה לא הולך ונהיה קל יותר עם הזמן?

מרגישה שנדפקתי בחיים. לא רוצה לחיות ככה.

שאני פשוט כישלון, שנידונתי לכאב ושזה אף פעם לא נגמר ולא ייגמר.

מה אני עושה לא בסדר? במה טעיתי בחיים שזה מגיע לי?

למה אני כל כך דפוקה?

אני מנסה לחשב מסלול מחדש ושום דבר לא מצליח. אני כלואה בעולם הזה. רק רוצה לברוח.

לברוח מהמציאות. מהכאב ומההתמודדות.

רוצה שיהיה כלום.

רוצה לא להרגיש. להיות כלום.

מרגישה שאני צריכה חיבוק, צריכה אהבה, צריכה ביטחון.

גם מעצמי.

לסלוח לעצמי יותר, לעגל פינות, להקליל, להיות סלחנית.

להשאיר לעצמי מרווח לטעויות.

אני כועסת על עצמי. שאני כל הזמן אוריד מעצמי ומהרצונות שלי בשביל אחרים.

תמיד אתן לפני שאבקש לקבל, תמיד אנסה להיות שם בשביל מישהו לפני שאהיה בשבילי. כאילו אין לי שום אינטרס לשמור על עצמי.

מה נסגר???

אני כועסת על עצמי כי זה פתאטי. כי זה כל כך נאיבי.

אני ראיתי היום את העיניים האלה שלא היה בהן כלום. 

לא אהבה, לא כמיהה, לא געגוע. 

ראיתי את המבט האדיש, הזר, הקפוא.

ואני בכל תא בגופי כמהה ומתגעגעת. מחפשת סימן.

שיחה, משפט, מילה. 

קצת ממה שאני מכירה. מהלב המוכר והרגיש והגדול שהיה שלי ממש לא מזמן.

קרבה, אהבה, שייכות, אכפתיות.

אפילו כעס, פגיעות. רגש כלשהו!!!

רק לא אדישות וזרות.

עדיין מקווה, מאוהבת.

ולמה אני עדיין לא מאמינה שזה הסוף?

למה קיבלתי את כל מה שאני צריכה כדי להפנים שזה הסוף, אבל עדיין לא מרגישה ככה?

בתוך הלב שלי אני יודעת שזה לא נגמר למרות שהעיניים אומרות אחרת.

המשיכה, הכימיה, התשוקה, הכמיהה. זה פשוט מרגיש לי כמו מגנט.

המשיכה חזקה מדי. הלב רוצה להתמסר שוב ולהרגיש את הגוף ואת הנפש. 

אני מרגישה בתוכי שהרגשות חזקים מדי, הזרמים התת קרקעיים חזקים ממה שהמוח מנסה להאמין בו. 

אולי זה לא הזמן. אולי זה יהיה בעתיד, אבל בטוח שזה לא נגמר.  

הגוף שלי פשוט מותש ועייף ואין מפלט. אין מזור לכאב.

לא אכלתי כלום היום. רק שתיתי כוס קפה אחת כדי לעמוד על הרגליים. וזה לא באמת משנה כי הנפש היא זו שרעבה ובעיקר צמאה. צמאה לנחת. 

צמאה לשלווה, להפוגה.

לחיבוק מתמסר וכן, לגוף עירום ופגיע. גוף תמים. אוהב.

ולנחמה...

רק כמה דקות של נחת. רק לנשום אותך בכל נשימה ולהנות מההפוגה הפסטורלית בתוך הסערה.

כי אני לא שורדת את המערבולת.

איך מתגברים על זה?

איך משלימים עם העובדה הפשוטה שמה שאהבת פשוט איננו?

איך ממשיכים לקום בבוקר עם אותה תחושה של ריק?

עם אותו הכאב שמלווה אותך בכל פעולה ביום?

איך ממשיכים הלאה, גם אם לא רוצים?

גם אם אבכה הכי חזק שאני יכולה, גם אם יהיה לי הכי כואב בעולם, גם אם אשבור שיא בכמות הדמעות שיזלו מעיניי, גם אם אכתוב את הטקסט הכי נוגע ומדויק לתחושות שלי - זה עדיין יהיה שם. המציאות לא תשתנה. 

הגעגוע לאדם אהוב. געגוע לחוויה נעימה. געגוע לזיכרון שמח.

איך "משלימים" עם זה?

זה מתישהו יהפוך קל יותר? ההתמודדות הזאת?

מתי זה נגמר?

יודעת שאין שום משמעות לבוא הלילה, כי שינה לא תהיה כאן.

ואם ארדם, אחלום חלומות פנטזיונים על מה שלבי חושק בו ולא יכול לקבל.

ולא אמצא נחמה לא בערות ולא בשינה.

אז מתי כן? 

כי אני כבר לא שורדת.

הפייסבוק הזכיר לי זיכרון עצוב.
כך השכלתי לכתוב לפני 9 שנים ושבוע.

15 באפריל, 2013:
אתה יודע? מאז שעזבת אותי אני לא מפסיקה לפחד.
אני מפחדת מכל דבר, מדפיקה בדלת או מסתם צלצול טלפון.
אני מפחדת שעוד מישהו ימות מסביבי... ככה פתאום, בלי סיבה.
כמו שאתה עשית."

והנה שוב הפחד הזה שחודר לעצמות ומשתק אותי.
הבדידות. הריק. הכאב.
הפחד לאבד.
להתמודד עם טראומות העבר שמלוות אותי לכל מקום. עם הפצעים שלא הגלידו. עם התיבה הכמוסה בתוכי שרק מחכה לרגע שתיפרץ כדי ליצור כאוס.
הפחד לאבד חלק מחיי. לאבד גם קצת אותי. חלק ממני.
לאבד זכרונות, חוויות, רגשות.
לאבד אדם אהוב. שהוא איננו עוד.
חרדה גדולה. לא מסוגלת.
הדמעות נופלות אחת אחרי השניה מהעיניים בלי הזמנה, יוצרות אחריהן שביל רטוב ומלוח.
המילים שלי מתערבות, המחשבות מתנגשות.
גם בכתיבה לא מוצאת את הנחמה.
את הפורקן האדיר אחרי טקסט מדוייק לתחושותיי.
לא מצליחה לבטא את עצמי כבשגרה.
לא רוצה להרגיש דבר.
רוצה שכל רגש שחי בי יהפוך לקהה וסתמי. אפרורי.
בלי מטען רגשי שלילי ולא חיובי.
לא אכאב ולא אשמח.
כי אין בי מקום להכיל עוד כאב.
אין בי.

העולם לא הוגן כי העולם הוא לא מושלם.
אין מושלמות בעולם הזה.
לא בני אדם ולא אף יצור חי, לא תכונות, לא דעות ואפילו גם לא דוממים.
אין דבר כזה מושלם.
העולם הוא פסיפס של צבעים, דעות, תכונות וחוויות לעתים דומות ולעתים שונות. אוסף של יצורים חיים מנוגדנים, משלימים וזהים. במקצת, כמעט, הרבה, וגם בכלל לא.
הוא יפה, הוא מרהיב ועוצר נשימה.
אבל הוא לא מושלם.
בעצם צמד המילים הזה 'לא הוגן' הוא לא פקטור בחיים.
אין דבר כזה 'הוגן'.
העולם לא צודק, העולם לא הוגן, העולם לא מושלם.
יש בו כאב, יש בכי, יש צער, יש אכזבה.
ודווקא אני, שחוותה את העולם בצורה מאוד לא מושלמת, בצורה כואבת והרסנית.
בצורה פוגענית כזו שצובעת את כל החיים באפור, לטווח הארוך ולטווח הקצר, דווקא אני לא השכלתי ללמוד ולהפנים שאין דבר כזה מושלם.
דווקא אני שנפצעתי הרבה וסחבתי הרבה ושמרתי בתוך תוכי כל כך הרבה עצב וסוד, בכל פעם מחדש שאני צריכה להתמודד עם לא הוגן בחיי אני מתאכזבת עד עמקי נשמתי. אני מתייפחת. אני מופתעת מכמה כואב זה יכול להיות.
החיים צבועים שוב באפור. החיים דהויים מכל צבע. קהים מרגשות.
בכל פעם כזו האכזבה הזו מחוסר מושלמות מציפה אותי ואני מתייפחת מחדש ומחייה את התסכול בתוכי.

למה העולם לא מושלם? למה אין אנשים מושלמים או רגעים מושלמים?
למה אנחנו, אני, צריכה להתמודד עם כאב בעולם הזה?
אני לא רוצה. אני לא רוצה לכאוב ולא לדמוע ולא להתאכזב.
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
הגוף שלי נע ונד בין הקצוות.
בין צורך לריגוש בכל רגע בחיים, אולי כדי להדחיק את האכזבה, לבין המפגש הפתאומי עם הלא מושלם והתסכול הגואה.

התמודדתי הרבה עם לא הוגן בחיי. החיים אכזבו אותי לא מעט. בצורה מצלקת וסיוטית.
ועדיין, יש סוג אחד של לא הוגן שאני לא יכולה להתמודד איתו.
פרידה.

אני יכולה להתמודד עם תסכול, עם חוסר הצלחה, עם אכזבה.
אבל פרידה, היא סוג של לא הוגן שהטבע יצר ואי אפשר לנצח אותה.
שום דבר לא מכין אותך לכאב שיום אחד תרגיש כשהאדם שאתה אוהב יותר מכל נעלם יום אחד מחייך.
האכזבה הזו היא דוקרת ישר בתוך הלב.
אין מנוס ממנה. אין מרפא לה.
פרידות. 
זה פשוט לא הוגן.

יש משהו מהפנט בריגושים.
המעבר בין שגרתי לאופורי הוא ממכר וקסום.
איך בין רגע החיים האלה שלוקחים אותנו עד הקצה הופכים להיות ורודים ופתאום מחייכים אלינו מאוזן לאוזן.
בן רגע נשכחות כל הצרות והדאגות, המעמסות והמשקעים שמזמנים לנו החיים.
ואנחנו פתאום חיים את הרגע, את הכאן ועכשיו. נהנים ממנו ומתמסרים אליו בכל נשימה אפופת אופוריה ובכל פעימת לב שרוקדת לצלילי מנגינה קסומה.
ברקע החיים מלאים נצנצים ורודים שיורדים עלינו משום מקום.
תחושת של בלתי מנוצחים, גאווה וביטחון עצמי.
תחושה ממכרת ששואבת אותך אל הלא נודע ואתה רק רוצה שהפאקינג לא נודע הזה יקח אותך איתו לאן שיקח. סעמק הכל.
ואז חוזרים למציאות.
ידעתם שזה יגיע נכון?
חוזרים למחויבות, לשגרה, לאחריות, למשימות.
בין לבין צריך למצוא את הבלאנס וזה מאתגר כי אחרי שטעמת מהאופוריה אתה רוצה ממנה עוד ושלא תיגמר לעולם והבלאנס הולך ומתרחק ממך.
והתנודות האלה מרגשות ומהפנטות, אבל הן לא החיים. ושוב חוזר לקרקע ומחפש את הבלאנס הזה שכל אחד צריך בחיים.
ונדמה שכאילו אלוהים יצר את החיים שלנו בבלאנס שרק אלוהים יכול ליצור.
השמש זורחת, היום מתחיל ומאיר לך את הדרך. מסמן לך להתקדם, ללמוד, לחוות, לעשות ולאהוב. ואתה מנצל כל טיפה אור ביום כדי לעבוד ולהתקדם בחיים כלכלית וחברתית ואישית ומשפחתית ורגשית ומנטלית.
אבל כדי שלא תתמכר להרגשה הזו מגיע הלילה ומלמד אותך את האיזון הקסום שבין עבודה למנוחה. בין עשייה ובטלה ובין מחויבות וחופש.
הבלאנס העדין הזה ששומר על השפיות שלנו לטווח הארוך ודואג שלא נקרוס.
ואני יוצאת לחיפוש ארוך אחריו.
נעה בין הרצון לריגושים והרפתקאות לבין בטלה עמוקה והיעדר מחויבות טוטאלי. בין מסיבת טראנס ביער שכוח אל לבין סדנת ויפאסנה באמצע הנגב.
ואולי ככל שיעברו הימים אמצא בעצמי את הבלאנס האלוהי שהאדון בשמיים התכוון שאמצא כשם שברא הוא את היום ואת הלילה.
לילה טוב.