על החיים, המוות ומה שביניהם.

הלב שלי נקרע.
מתאפקת לא לבכות דקה לפני שינה כי זה פשוט יגמור אותי ולא ארדם מכאבי ראש ומחשבות.
אז הדמעות לאט לאט מטפטפות מעצמן על הלחיים. וזולגות ומרטיבות את הפנים.

בדיוק כמו מילים בתוכי שאני לא רוצה לומר אבל הן פשוט מנסות לצאת לי מהלב ולפרוק את המתח והעצב. אז יוצאים לי כמה משפטים וגם אותם אני בוחרת בקפידה כדי לא להתפרק לגמרי ולהרוס שינה טובה אחרי יום מייגע ומתיש.

וזהו.
זה יעבור, כמו כל דבר בחיים.
מחר יום חדש וכל יום השמש זורחת מחדש. ובכל יום יש הזדמנויות חדשות.

אני אוהבת אותי ויש לי אותי לנצח.

לב גדול.

לא נוח לי עכשיו.
אני מבולבלת, אני נסערת, אני עצובה.
אני צריכה חיבוק.
אני צריכה אמפתיה.
אני צריכה לשכב במיטה ערומים.

אני לא יודעת מה מפריע לי עכשיו.
אני מנסה להתבטא ולא מצליחה.
אני מנסה לסדר את המחשבות ולא מצליחה.
אני מנסה לישון ולא מצליחה.
לכתוב, לשמוע שירים, לצפות קצת בטלוויזיה.
לא מצליחה.
כותבת ומוחקת ושוב כותבת ושוב מוחקת.
לא מצליחה להתנסח, לתרגם את הרגשות שלי למילים. סערת רגשות.
הכל ביחד וכל דבר לחוד.

לא נוח לי.
עדיין כואבת, עדיין מבולבלת.
מתי אוכל לקבל קצת שקט?
מה אני מקווה שיקרה? מה אני רוצה שיקרה?
האם בכלל מה שאני מקווה יקרה?
האם אני מסוגלת להתמודד עם דברים שיקרו לא כפי שאני מקווה?
ואם לא?
אני לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי.
וגם זה לא תמיד.

רציתי בכלל לכתוב על לאבד אדם קרוב.
לא הצלחתי. כנראה בגלל כל מה שכתבתי.  אולי בעתיד.
אז אני אגיד כמה דברים קטנים בלי שום הפגנת יכולות כתיבה. פשוט כמו שהם.
1. החיים מתחלקים ללפני ואחרי. לרוב זה טראומתי.
2. זה אף פעם לא נרפא, זה כואב יותר כי אתה מבין שהאדם האהוב בחייך לא זוכר אותך כפי שאתה עכשיו. הוא לא מכיר אותי. הוא לא נמצא שם בעליות, בירידות, בניצחונות ובכשלונות.
3. יותר ממחצית מחיי חלפו בלעדיו... 💔
4. אני מפחדת להתרגל לחוסר הנוכחות שלו ולשכוח את המבט ואת הקול.
5. אני לא מסוגלת לאבד עוד אף אחד בחיי. אני פשוט לא מסוגלת.

כמה פאקים אלוהים נתן לי במתנה מאז...
כמה אשמה, כמה הלקאה עצמית, כמה ניצול, כמה חרדת נטישה, כמה פחד מלבד, מחוסר הערכה, פחד מלהרגיש לא אהובה ולא רצויה. כמה רצון לרצות ורצון להיות מצויינת. פחד מכשלון, פחד מלנסות כדי לא להיכשל, פחד מלהצליח כי אולי זה פוקס ולמה זה בכלל מגיע לי ואולי זו טעות.
פחד מלהתמודד, פחד מלנסות דברים חדשים, פחד מלאבד שליטה.
פחד מלהיפגע.

זה מלווה אותי בכל תחום בחיי.
בכל תחום.
הדבר היחיד שמנחם אותי הוא המודעות והעבודה העצמית שלי.
אני נלחמת ולא מוותרת וכל כך מודעת.
ועדיין. מצולקת ומפוחדת ופצועה.

ושאף אחד לא יכתוב לי ללכת לטיפול.
אני בטיפול ואני מאוד חכמה ואני מאוד מוצלחת בקריירה שלי וחברים שלי אוהבים אותי והמשפחה שלי גאה בי.
אבל זה לא משנה כמה תארים יהיו לי וכמה הצטיינויות או חברים יהיו לי וכמה הסביבה תעריך אותי וכמה פוסטים אמא תפרסם בפייסבוק על הבת הקצינה שלה.

אבל כל מה שאני צריכה הוא רק אישור אחד ויחיד שלי מעצמי על זה שאני טובה, רצויה, אהובה ומוערכת בדיוק כמו שאני.

תסכול.

אני בן אדם חושב.
מחשבות הן חלק אינטגרלי מחיי.
כל הזמן, בכל רגע נתון, בכל מקום.
תמיד חושבת מה קרה, למה קרה, איך, מה הסיבה, מה גרם, מה תרם, מה היה אפשר לעשות אחרת.
מודעות עצמית ספק הלקאה עצמית. כבר דיברנו על זה.
חושבת על הדברים, שואלת את השאלות הקשות, עונה לעצמי. כועסת על עצמי, מנחמת את עצמי.
עושה ממש שיח שלם עם עצמי. 
אבל מחשבות שאתה לא מעוניין בהן זה דבר מסגף.
אי אפשר להתחמק מהן, בטח לא כשאני לא במיטבי אלא בדיוק ההפך.
אי אפשר להתחמק מלשאול את עצמי את השאלות הקשות בכל רגע ביום ולתת לעצמי את כל האופציות הרלוונטיות עם חישוב של איזו אופציה יותר סבירה.
וזה ריק כן?
זה לא עוזר לי להרגיש טוב יותר. זה לא מקל עליי. זה מכביד עליי. מותח אותי. מעסיק אותי מאוד במה שלא טוב עכשיו.
זה בסך הכל לתת רציונל לדברים כדי להצליח לקבל אותם וזה בסך הכל להכין אותי למתרחש לבוא.
כי כזו אני. זקוקה לשליטה כדי לשרוד עוד דקה ביום. אבל זה לפוסט אחר.
ולא בא לי. בא לי להפסיק לחשוב.
פשוט לחיות, מרגע לרגע לאן שהחיים ייקחו אותי.
בלי שליטה, בלי אשמה, פשוט לאבד את הצורה שלי ולהישמט.

אז איך מתמודדים עם המחשבות?
ישנה. וישנה. וישנה.
אבל בעיקר רק מנסה לישון ולא מצליחה.
פשוט לא מצליחה לישון. כל הזמן המחשבה שלי מוסתת לדברים הכואבים שכרגע מעסיקים אותי.
איכות השינה שלי, היא המראה למצב הרגשי שלי.
וכמובן שנדודי שינה זה מספר אחת כרגע בחיי.
אני לא מצליחה לישון ומאוד נלחמת בזה, שזה הכי גרוע.
אם אני נרדמת אז סביר להניח שיהיה לי איזה חלום שיצבוט אותי במקומות הכי כואבים ואתעורר ממנו בקיפאון. ואם לא אחלום אז סביר שאתעורר מאוד בקלות ולעתים תכופות ואתעורר מוקדם גם אם ישנתי במצטבר שלוש שעות.
מנגד, כשאני שלווה, רגועה, בטוחה - אני ישנה עמוק לאורך זמן, בדרך כלל לא חולמת או חולמת חלומות נייטרלים.

זה מתסכל אותי מאוד.
באופן כללי עוברת עליי תקופה לא פשוטה, זה גם לפוסט אחר, אבל אני משתדלת שלא לפצוח במונולוגים קורעי לב על רגשותיי הכנים כי זה לא עוזר.
למדתי שבמערכת יחסים אין אשמים. שני הצדדים תמיד יכלו ויכולים לעשות משהו אחרת כדי להתקרב ולהתחשב בצד השני. אז אני משתדלת שלא להאשים.
הלוואי שבאותה מידה יכולתי לא לקחת על עצמי את האשמה.
או לא לחשוב.
או לאבד שליטה.
או לשכוח את הכל. גם את הטוב וגם את הרע.
זה כל מה שהייתי רוצה כדי לקבל עכשיו קצת שינה.
חלומות פז, זו משאלת לב.

מאז ומתמיד יש בי אשמה.
אני אדם כזה שנוהג תמיד לקחת את הדברים עליו. לצערי.
את האשמה, את האחריות. ככה התרגלתי.
האשמה הגדולה ביותר שהייתה בי, ועדיין, זה בגיל הנעורים, כשהבחור מהמושב היה נוגע בי כרצונו.
ואני עד היום חושבת מה עשיתי לא בסדר שזה מה שהגיע לי ומה יכולתי לעשות אחרת.
הייתי בודדה.
אמא גם לא הצליחה לטפל בי, אבל אני לא כועסת. זה חשוב לי להגיד.
ניסיתי לרצות אותה כל הזמן. להיות הילדה הכי טובה, הכי חכמה, הכי מוצלחת. כדי לקבל קצת תשומת לב חיובית.
אולי אם אני אהיה יותר טובה - היא תאהב אותי יותר ותטפל בי.
זה לא הצליח.
והאשמה הזאת ותחושת ה'אני לא טובה מספיק' התגלגלה איתי לאדם הבוגר שאני.
בכל פעם שקורה משהו שהוא לא "תקין" או איזושהי תקלה, אני אתחיל לחשוב מה היה לא בסדר ומה היה אפשר לעשות אחרת.
מן האשמה עצמית, אבל במסווה של עבודה עצמית. יותר הלקאה עצמית.
זו אשמה מהסוג הקשה ביותר.
האשמה עצמית שמכרסמת בי כל פיסת אנרגיה וכל פיסה של אהבה עצמית.

אני מרוקנת מאנרגיה כבר יומיים.
בכיתי כל כך. בכאב אמיתי. כאילו שהבכי הזה הוציא ממני את כל האנרגיה שהייתה לי.
מאז אני רק דומעת.
אני מתהלכת כמו זומבי ללא רגשות.
הפרצוף שלי קפוא ולא מביע הרבה. התחושה הזו נוראית.
אני לא רוצה לקום מהמיטה, אני לא רוצה לעשות כלום.
כמו אדם מת מבפנים.
אני בייאוש טוטאלי. מתפללת שזה יעבור כמה שיותר מהר.
אני מרגישה שלקחו לי את הלב, הטיחו על הרצפה ודרכו עליו עוד קצת כדי לוודא שאני אהיה גמורה לחלוטין.
זה הצליח. ביג טיים.

אני כותבת כדי לפרוק, להשמיע את עצמי.
זו הזדמנות להתנצל על זה שהתכנים שלי לא סוערים ומלאים בקשירות וגמירות והצלפות. תכנית משעממים.
אני בעיקר מנצלת את הפלטפורמה כדי להביע את עצמי.
את עצמי המורכבת, האוהבת, העמוקה, הכנועה..

אני רוצה להגיד לעצמי שאני לא אשמה.
אני לא אשמה שפוגעים בי, אני לא אשמה שמנצלים את התמימות שלי, אני לא אשמה שמנצלים את טוב הלב שלי.
ואפילו עכשיו תוך כדי שאני כותבת את השורות האלה, אני אומרת לעצמי שאני מאפשרת את זה שיפגעו בי.

לנצח אשמה.

זה לא קל להיות אדם חרד.
החרדה שמא האדמה תישמט שוב תחתיי ופתאום אשאר לבדי בעולם.
האימה שמא כל אוהביי לא יהיו עוד חלק מחיי.
שמא ארגיש לא אהובה, או שוב בודדה.
ככה היא,
זו החרדה.

ממה אני חרדה?
מלהיות לבד.
משוב להינטש.
מלהרגיש לא אהובה או לא מוערכת.
דחויה.
אבל בעיקר, חרדה מלהרגיש שוב את אותה חרדה.
כן, זו היא בדיוק.
החרדה.

בכל פעם כזו, החרדה מטפסת..
ואני מאמנת את המחשבה, ומרגיעה בנשימה.
אבל לפעמים היא שולטת בי,
זו החרדה.

והמפלס עולה, והפחד גובר
ואני מנסה בכל כוחי להתגבר.
ואני מתמלאת באכזבה ואין לי מקום לפריקה.
ושוב אני מדברת לעצמי במחשבה.
אבל כבר קשה לשאת אותה.
זו החרדה.

והנה עוד רגע אפרוץ בבכי.
והדמעות יזלגו על הלחי..
ולעתים נדמה שכל מה שאני זקוקה לו
הוא חיבוק.
אוהב ואמיתי.
שיגיד
"אני כאן איתך.
אל תבכי".

זו החרדה.

"I'm a mess and I will always be
Do you want to stick around and see me drown?
Fuck, I'm about to lose it all
I'm a drunk and I will always be
Beggin baby take my hand before I fall back down
Fuck, I'm about to lose it all

Oh baby, won't you come back for me?"

הלוואי שיכולתי לכתוב עכשיו משהו וזה היה פשוט זורם ממני.

קצת לפרוק, להתבטא, לשחרר ממני את המחשבות.

כתיבה בשבילי היא תרפיה.

דרכה אני מעבדת את התחושות שלי והרגשות.

אני מתרגמת את הרגשות שלי למילים, למשפטים, לסיפורים ארוכים או קצרים.

כשאני חושבת על זה, זה לגמרי מתכנס עם האדם שאני.

קל לי לחשוב בתבניות. להכניס דברים לתוך משבצת.

אני אוהבת שלכל דבר יש שם. תבנית.

עם חוקים, גבולות, מגבלות.

זה פשוט עושה לי סדר. קל לי לחשוב ככה.

חושבת שהסיטואציה הזו בדיוק מתארת את מה שאני עכשיו.

לא מוגדרת, נוזלית, דינמית,חסרת צורה.

מבולבלת.

לפעמים לא בא לי להיות חזקה.

רוצה להישמט ולנזול על הרצפה, ככה בלי צורה.

בלי גבולות, בלי הגדרות, בלי תבניות ידועות מראש.

להיות לא חזקה.

ולא להתבייש בזה.

נ.ב

ובסוף יצא לי משהו קטן לכתוב.

והנה זה כבר מרגיע אותי :)

קצת פרדוקסלי הסיפור.

פתחתי יום דיי לא עמוס.
ישבתי במשרד ונאנחתי, שמעתי פלייליסט טוב וישראלי בספוטיפיי ושתיתי קפה שהספקתי אפילו לסיים חם, מה שלא קורה בדרך כלל.
הגיע אלי מטופל, צעיר בן 18, עם תלונה שמחייבת התייחסות ראויה מצדי.
מיד אמרתי לו שאני שולחת אותו למיון ומיד הוא נלחץ. הוא סירב בתוקף וביקש בדיקה בלבד.
הרופא בדק אותו וכמובן שהרים אליי טלפון וביקש שאצטרף לשיחה כדי להסביר למטופל למה הוא זקוק למיון.
ומשם היום הזה הפך היסטוריה ומצאתי את עצמי ברומן מתמשך עם חייל בן 18.
לאורך כל היום התעסקתי בניהול סיכונים והשגחה על המטופל ועשיית המירב כדי לוודא שהוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר.
הוא היה מבוהל מאוד ומפוחד.
לא היה מוכן לשמוע על מיון וחס וחלילה שההורים שלו לא ידעו.
וישבנו ושוחחנו ארוכות על טריליון כוסות מים ואלפי פיסות נייר טואלט.
מנסה לקלף שכבה ועוד שכבה, להפוך דמעה וחרדה לנינוחות וביטחון.
מנגד מעליי מקבלת הוראות מאוד ברורות על לא להרפות מבדיקה במיון. כמובן שלא נוכל להכריח אבל כן לוודא שאנחנו עושים את מירב המאמצים על מנת לוודא שהמטופל הבין את ההשלכות והסיכונים.
ואז זה קרה.

4 אחהצ אחרי ים של מילים, דמעות, טישו, כוסות פלסטיק (לצערי) וישיבה בכיסא הצעתי לו שאני אלווה אותו למיון ולא כל כך השארתי לו ברירה. הוא הסכים. אבל לא מוכן לא לזה ולא לזה ולא לזה. ידעתי שזה הולך להיות קשה. שאלתי את עצמי אם אני באמת עושה את זה ועניתי שכן. שאלתי את עצמי שוב וגם בפעם השניה עניתי שכן.
זה לא היה ממקומי אבל ראיתי שהוא לא נינוח, לא שליו, לחוץ, זקוק לתשומת לב שכנראה שהרס"ר או מי מטעמו לא יתנו לו.
נסענו למיון וכל דקה הייתה נראית כמו נצח.
כל דקה של המתנה הייתה כרוכה במשא ומתן והתמודדות עם איך לגרום לבחור הצעיר לעבור את הסיוט הזה בלי להתפרק.
הרגשתי מפקדת, מטפלת ומבוגר אחראי.
והנה האחות כבר קיבלה אותנו למדדים ומיד נע בכסא בחוסר נוחות ומבקש ללכת.
אני כבר מתחילה להתחרט שהגעתי למיון. למה הייתי צריכה את זה בחיי?
יכולתי להמשיך את היום הרגוע שלא היה לי כבר כל כך הרבה חודשים, לסיים אותו בשעה נורמלית, לעשות אימון, להתקלח בנחת ולהשלים שעות שינה.
שלוש שעות המתנה מורטות עצבים, כועסת על עצמי, רעבה למות. איך מטען לקחתי אבל אשראי לא????
פונה אליי איש נחמד לשיחת חולין של המתנה לרופא. במשפט הראשון מספר לי שהיה איש צבא שנים עד הפנסיה ובמשפט השני אומר לי שזה לא מובן מאליו שאני מלווה את החייל ושלפעמים חיילים פשוט זקוקים לאדם אחד שיראה אותם וכו' וכו' (מילים כדורבנות, אני פשוט כבר עייפה בזמן כתיבת שורות אלו) וככה מתגלגלת השיחה על צבא, על מפקדים, על מערכת הבריאות הציבורית המזעזעת והעבודה הקשה של הצוותים הרפואיים.
ופתאום קיבלתי קצת פרופורציה והבנתי למה הגעתי. אולי המטופל הנחמד שלי, העייף, הכועס והמוטרד לא רואה שאכפת לי, אבל וואלה האיש במסדרון של המיון שבא עם אשתו לברר איזו נפיחות בשד כן רואה.
נרגעתי טיפה.
ואז באמת אחרי שלוש שעות שמרגישות נצח מתקבלים סוףסוף לרופא מס1.
עושים דרכנו אליו בבניין קיבינימט. הולכים בדרך קצת לאיבוד, כל פנייה לא נכונה גוזרת עליי עוד ממטר של תלונות.
מגיעים אל הרופא האנושי והסופר נחמד שעושה בדיקה לא נעימה בכלל ואנחנו זוכים לדרך צלחה ותקווה רבה לסיים את היום.
מגיעים שוב אל המיון, מוסרים את הגיליון וממתינים. אני שבה לשיחת החולין שלי והפעם הוא מחליט לפנות אל המטופל שלי וללחוש לא משהו באוזן על 'להעריך' ו'לא מובן מאליו'.
אמרתי לו שאין צורך. כי באמת אין. אנחנו אף פעם לא עושים משהו כדי שיעריכו אותנו.
ושוב נמשכת המתנה ארוכה שהופכת למתישה הרבה יותר אחרי 4 שעות.
מבינים שאנחנו נצטרך להמתין עוד לא מעט לרופא מס2.
המטופל שלי חסר סבלנות ונכנס פנימה לדלפק האחיות לרטון על זמן ההמתנה בזמן שאני מקשקשת עם החבר הוותיק.
פתאום קוראת לי אזרחית מודאגת ואומרת שכדאי שאכנס פנימה כי המטופל שלי קצת משתולל.
והנה אני, המבוגר האחראי, שוב שואלת את עצמי בשביל מה היה לי דחוף לבטל יום קלאס ולהפוך אותו ליום קרקס.
המטופל שלי מתווכח עם האחות הנחמדה ואומר לה שלא תדבר שטויות ושהוא רוצה לעוף מכאן אז שתשחרר אותו כשהיא מסבירה לו שהכירורג לא מוכן לשחרר אותו ומבקש שישאר להשגחה בלילה.
אוספת כוחות, קוראת אותו לסדר, מנסה להבין ממנה את העניין ויושבת עם המטופל שלי לשיחה צפופה ומרוחקת מההמון ההמום מזעמו של הצעיר במדים.
וכמובן שלא פשוט. כי 'בגללך ובגלל שהתעקשת שאלך לבדיקה הכל קרה'.
לא משנה.
נרגעות הרוחות, מחליטים לחתום על טופס סירוב לטיפול כי כבר אין סבלנות להמתין לרופא.
הולכת בביטחון לדלפק האחיות לייצג את המטופל הרוטן שלי בבקשה להליך המיוחל.
אממה? גם זה מצריך את הרופא בכבודו ובעצמו. כמובן.
בולעת רוק היטב, חוזרת לספסלי ההמתנה ואומרת שתכף הרופא יבוא ונחתום על סירוב.
חוזרים אל החבר הוותיק והנחמד ומצטרף אלינו עוד חייל נחמד שננשך על ידי כלב ומעבירים את השהייה במיון על הא ודא. וואלה נחמד. המטופל שלי מתחיל כבר לחייך ולצחוק עם החייל השותף להמתנה.
אנשים נחמדים עוברים במיון ומחלקים עוגה ואני בלבי מתפללת שיגשו להציע לי. נדמה שהם עוברים על פניהם של כל המבקרים במיון מלבדי, אבל מסיקה שזה הרעב מדבר.
בכל אופן הם מגיעים אליי ואני לוקחת עוגת שוקולד שנראית וואו.
נותנת ביס אחד בעוגה. יאמי נהדר.
בום, צעקות, 'אחות, אחות', 'עזרה'.
בקצה המסדרון מישהי נפלה או התמוטטה ופשוט נמצאת על הרצפה וספק מפרכסת ספק לא. חברה שלה מחזיקה את פלג הגוף העליון שלה ונמצאת בחרדה קיומית.
עזבתי את העוגה המיוחלת והלכתי לדלפק האחיות ביקשתי עזרה.
וכמובן שניגשתי את המטופלת, החזקתי לה את הראש ודיברתי על המלווה.
האחות הנחמדה (לא בציניות), הסתכלה על המטופלה ואמרה למלווה שלה שזה לא פרכוס ומבקשת את המלווה הצידה כדי להרגיע אותה.
והנני, על הרצפה, מחזיקה את ראשה של המטופלת הנחמדה בזמן שקהל הממתינים מסביבי צופה בי מנסה לדבר אליה.
יום קרקס אמרתי?
מנסה לפקס את זאת שמולי לקרוא לעזרה נוספת בעוד שהמטופלת תחתיי משתוללת, קמה, נשכבת, מלמלמלת קצת. נדמה שהיא בקוצר נשימה, פאניקה.
לא הצלחתי להניח על זה את האצבע.
היא קמה לחצי ישיבה ואומרת 'אתם לא תפגעו בי, אתם לא תפגעו בי' ואני מניחה לה יד על הכתף, קוראת בשמה ואומרת לה שאנחנו לא רוצים לפגוע בה אלא רוצים לעזור.
אני מבקשת שתהיה איתי והיא שואלת איפה החברה שלה.
על פניו מדובר ב5 דקות, אבל זה היה נצח.
והנה אחות נוספת עם איש ביטחון מגיעה עם מיטה.
המטופלת שוכבת במיטה חסרת מנוחה, הם מגלגלים החוצה את המיטה ותוך 4 דקות אזור ההמתנה וקהל הצופים חוזר לסורו והמיון נראה כמו לפני עשר דקות בדיוק.
ורק לבי הולם ואני מתהלכת במסדרון הלוך ושוב.
ואני חוזרת להיות שברירית ופגיעה.
וברגע הזה כל כך היית חסר לי. אני יודעת שרק אתה יכול להבין אותי עכשיו. רוצה להרים אליך טלפון ולהרגיש את החיבוק שלך במילים. להתנחם בעובדה שתכף היום הזה ייגמר ונתחבק במיטה עירומים לגמרי.
אתה כל כך חסר לי. כל כך...
מנסה להרגע מהסצנה הזו. מנסה לגלגל במוח מה קרה למטופלת הזו ואלף סצנות על פגיעה עצמית ופגיעה מינית ופוסט טראומה עפים במהירות האור למוח שלי.
ואני נסערת כל כך.
חושבת על זה שהכל בחיים הבל הבלים והעיקר הבריאות. וחושבת על המשמעות שלי בסצנה הזו ושוב מקבלת פרופורציה ליום הזה.
כנראה שהייתי צריכה להיות שם.

חזרנו לשיחת החולין, האזרח הוותיק, החייל הנשוך, המטופל שלי ואני.
והנה אחרי 6 שעות במיון, המטופל שלי נכנס לרופא מס2 שכבר בודק אותו ומחליט לשחרר אותו.
כל מה ששמעתי היה '10 דקות נוציא את מכתב השחרור'.
אנחנו יוצאים החוצה, החיוך שלו כבר לא מוסתר.
במהירות האור אנחנו מקבלים מכתב שחרור, מנופפים לשלום לכל החברים בברכת רפואה שלמה והצלחה רבה והיה נעים להכיר כאילו שיצאנו מאיזה אירוע משפחתי.
רכב מהיחידה יוצא לכיוון שלנו בזמן שמטופלוש סוגר גיליון בקבלה, ובינתיים מצאתי את עצמי בחוץ בשיחת חולין עם חייל אחר. לא משנה. סיפור אחר.
נכנסים לרכב, חברים של מטופלוש "נו, היה שווה את זה לפחות?? כמה גימלים?"

טוב אז מה היה לנו.
6 שעות וחצי המתנה במיון.
5 גימלים.
4 עוברי אורח.
3 שעות שינה.
2 קילו פחות
ואפקט פרפר אחד.

האנרגיה שלנו אף פעם לא נגמרת או נעלמת, היא מתגלגלת.
תעשו טוב, גם אם נראה לכם שבאותו רגע אין לטוב הזה משמעות, יכול להיות שתגלו אותה בהמשך.
הטוב הזה יחזור בין אם תדעו ובין אם לא.
והכי חשוב, אל תעשו כדי לקבל. התמורה תגיע בדרך כזו או אחרת.
בצורה של משמעות או תובנה או ערכים או תחושה טובה.
יאללה 3 שעות שינה זוז.

נ.ב

אני מתגעגעת כל כך.

שיר ללילה טוב. 

חלמתי חלום, תשוקה, משאלת לב.
היית לידי. שכבת על המיטה.
אני לא יודעת איך הגענו לסיטואציה הזו וזה גם לא באמת משנה.
אני מניחה שנפגשנו כדי לדבר על מה קורה איתנו ומה מרגישים ובלה בלה.
התחלת לדבר על משהו ואני קטעתי אותך והדבר היחיד שהוצאתי מהלב שלי זה אם אפשר שנתחבק.
ענית שכן ומיד הרגשתי חצי הקלה.
התרגשות, ציפייה. סוףסוף.
ושניה לפני שהתחבקנו חיבוק ארוך ומכיל.
כזה שכל הצרות שלנו נעלמות בנוכחותו.
לפני ששוב הרגשתי נחת והגנה,
התעוררתי.
כשהלב והשכל רוצים דברים שונים.
פאק איט.

חוויות שהייתי רוצה לשכוח לבין חוויות שהייתי רוצה לשמור לנצח 💔

אני זועמת. אני כועסת.
אני פגועה כל כך. בכל תא ונים בגוף שלי.
אוספת את עצמי מהסופ"ש הארור שעברתי. אחרי הרבה זמן שלא התפרקתי ככה.
מוצאת את עצמי בוכה במיטה ובוכה ובוכה ושואלת את עצמי מה עשיתי לא בסדר. כמה אהבתי אותך כמה.
רק עכשיו מתחילים ליפול לי האסימונים בנוגע לשיחה שלנו אתמול.
זה פשוט מדהים בעיניי שבכל פעם אתה נותן לי חיזוקים לסיבה שבגללה הלכתי. בכל פעם אני מבינה טוב יותר שלא יכולתי אחרת. מתתי מבפנים אחרי גסיסה ממושכת.
אני אשכרה העתקתי את החיים שלי אליך.
לא היו לי חיים משלי. אתה ורק אתה היית החיים שלי. לא נשאר זכר ולא פירור מהחיים שהיו לי.
עברתי דירה אליך, חייתי עם המשפחה שלך. עזבתי את המשפחה שלי כדי להיות חלק ממשפחה אחרת. שאותם אהבתי כמו משפחתי שלי, אבל זה לא העניין.
עברתי פאקינג לבסיס ליד הבית שלך כדי שנהיה קרובים ונבנה זוגיות ועכשיו אני ישנה בו כל לילה בשבוע!
בקושי נפגשתי עם חברות, החברים שלך היו החברים שלי.
כל השיקולים שלי וההחלטות שלי בחיים סבבו סביבך.
לא הייתי אני! הייתי כל כולי למענך.
אתה יודע את זה וכולם יודעים את זה!
ואתה מסוגל להגיד לי שזה לא הספיק לך.
אשכרה.
איך אתה מסוגל בכלל?
אין לך את היושרה לבוא ולומר טעיתי, שאתה יודע כמה נתתי, שהרגשת את זה, שזה לא מובן מאליו. לבוא ולראות את כל זה ולהעריך את כל כמה שהקרבתי בשבילך.
אתה שוב מעדיף לומר שלא הספיק לך כדי לגלגל את האחריות אליי.
זה כל כך כפוי טובה.
אתה חוטא לאמת כדי להרגיש טוב עם עצמך ולשלוט בסיטואציה אבל רומס אותי בדרך.
רומס את האמת.
הופך אותי לכלום ושוב דבר.
הופך את כל הפעמים שחרקתי שיניים ועשיתי דברים בשבילך ולא בשבילי, למובן מאליו.
הופך את כל הפעמים שנתתי ואהבתי ודאגתי והשקעתי לכלום ושום דבר.
מבטל את התחושה שלי ומוכיח שכל מה שעברתי היה לחינם.
אתה יכול להגיד הרבה דברים, אבל שלא הספיק לך מה שנתתי?
אולי זה כל מה שיכולת, אבל האמת היא שאתה לא נתת שמינית ממה שאני נתתי.
אתה פשוט לא יודע מה זו זוגיות.
זו האמת.
כי זוגיות זה כשכל אחד מביא מעצמו משהו וביחד יוצרים משהו חדש.
זוגיות זה לתמוך בטוב וברע, להיות שם אחד בשביל השניה.
להוריד רגע מעצמנו כדי לראות את הצרכים של האחר.
ליצור טוב ביחד.
עברתי שלושה חודשים מהגיהנום. מה ביקשתי? שתהיה שם בשבילי? שתתן מקום לבכי שלי ושלא אצטרך לבכות בשירותים בשקט לבד?
אני לא מושלמת. ממש לא.
אבל תמיד השתדלתי להכיל ולאהוב. ולא הייתה פעם אחת בחיים (!!) שאמרת לי שאתה מרגיש משהו ואמרתי לך לא נכון. תמיד היה שם 'אני אשתדל' ו'אני אשים לב' ו'אני מצטערת'. תמיד.
תמיד זה היה עם חיבוק ונשיקה.
ואי אפשר להגיד את זה עליך.
ביום שבו אמרתי לך שלא טוב לי ואני לא מוכנה לחיות ככה, קמת והלכת. לא ענית.
ביום שבו קרסתי לתוך עצמי ולא הצלחתי לספק לך את ההגנה והביטחון שאתה צריך - לא התמודדת עם זה, לא שאלת, לא נלחמת.
פשוט נעלמת. ויתרת.
כי מה? כי אתה לא מסוגל להיות שם בשבילי כמו שאני הייתי בשבילך?
ואז אתה עוד אומר לי שלא הספיק לך?
יותר מהכל אני זועמת על עצמי שעדיין יש בי אהבה אליך. עדיין אכפת לי. אתה עדיין כל הלב שלי.
הכעס הוא כלפיי.
אני עדיין מקווה שתשוב להיות האדם שאני הכרתי, מלא האהבה, עם הלב הגדול והמצחיק שכל הרע מתגמד לידו, ותבוא ונתחבק וכל הכאב יתגמד בין זרועותיך. רק חיבוק אחד שירפא את שנינו.
לגעת שוב ושוב, ללטף את הפנים שלך, לנשק את השפתיים שכל כך אהבתי.
כואב לי כל כך. וכואב לי רק בגלל שאני עוד איכשהו, איפשהו בלב שלי באיזו פינה נידחת מקווה שתבין.
שתילחם עליי. וזו כנראה רק פנטזיה ובכל יום התקווה הזו צוללת למטה עוד קצת.
אבל הפנטזיה הזו שמתנגשת עם המציאות שבה אתה ממשיך לנהוג בצורה לא הוגנת כלפיי - שוברת אותי.
במקום זה אתה ממשיך להיות כל כך מניפולטיבי אליי. אתה יודע לבחור את המילים שישברו אותי. ולשלוח לי את התמונות שלנו שמתארות בצורה כל כל פשוטה כמה אהבנו. 
ולשלוח את השיר שיגרום לי להישאר במיטה כל היום ולבכות וילווה אותי גם הרבה אחרי.
וכמה אנוכי לעשות את זה.
שלושה חודשים עברו ולא טרחת לרגע אחד להרים את הראש, לצאת מהבועה ולשאול למה זה צריך להיות ככה. ואפילו לא הצלחת לשוחח, פנים מול פנים, או אפילו בטלפון. להיפרד כמו שצריך. אחרי פאקינג שנתיים וחצי וכל מה שעברנו. טיפת יושרה כדי להסתכל לי בעיניים ולחבק ולהגיד שזה נגמר.
במקום זה אנחנו חווים חודשים של סערת רגשות, כאב, בדידות והחמצה.
אבל בחרת לפנות אליי רק כשאתה הרגשת נסער ובודד ובתקופה קשה כשאין לך את מי לחבק בלילה. רק אז, כשזה מילא את הרצונות שלך בחרת להרים טלפון ולהתנחם בי.

ואני ניחמתי. מכל הלב שלי. והלב שלי יצא אליך.  שמעתי אדם כאוב וזה שבר לי את הלב. רק רציתי לחבק ולהיות שם בשבילך.
ניחמתי וחיבקתי יחד עם הרצון שלי לשמור ולהגן על עצמי.
לאהוב אותי לפני הכל.
ואני תמיד אהיה שם בשבילך. ולעולם לא תקבל ממני כתף קרה.

אבל אז שוב איכזבת. ושום נעלמת.
ביום שביקשתי ממך לנסוע פאקינג 25 דקות בשבילי או 40 דקות במקסימום למרכז - כבר הוכחת שזה דיי והותר בשבילך.
אז כבר קמת והלכת. ונעלמת שוב.
אחרי שאמרת מילים כל כך יפות על האהבה שהייתה לנו, על דברים שהבנת. על הביטחון שסיפקתי לך, על תחושת ההחמצה והפספוס.
שוב השלת אותי. שוב לקחת את הלב הפגיע שלי, יצרת בו חריץ להיכנס פנימה והכנסת סכין.

אני יודעת שאתה תתחרט על זה.

לא ביקשתי מלחמה נגדך. ביקשתי להילחם איתך. ביקשתי שתאהב אותי כמו שאני אותך.
שתעריך אותי ותדאג לי כמו שאני הערכתי ודאגתי.
ואם זו האמת שלך, ואתה לא מצליח לראות את כל מה שנתתי - אתה לא באמת אהבת אותי.
אתה אוהב יותר את עצמך.

ואם רגע להיות כנה עם עצמי, אני יודעת שכל הטקסט הזה הוא מכאב. ולא מזעם.
כאב על פרידה, על אהבה שאהבתי, על התרגשות ופרפרים בבטן, על רגעים טובים שהייתי רוצה לשמור לעצמי כל החיים.
על צחוק ועל חיוך ועל אינטימיות וסקס.
ורק. תקשורת גרועה.
וכולי תקווה שזה יעבור מתישהו.
הכאב הארור הזה או התקווה שזה אי פעם יהיה משהו אחר.

אני אהבתי אותך עד העצמות.
ועדיין חולמת על הרגע שבו נתחבק שוב ועל הגוף העירום שלנו שיגע אחד בשניה, ובן רגע כל הכאב שלנו יעלם.

אבל.
אני משחררת את זה ממני.
אני יודעת שמגיעה לי אהבה טובה. עם בן זוג שלא יהסס ויסע בשבילי גם עד קרית שמונה.
רק מאהבה.

ככה בחינם.