על החיים, המוות ומה שביניהם.

המטפלת שלי אומרת לי שאני אהיה מטפלת מעולה :)

הוא בדרך כלל שולח הודעה באמצע הלילה.
כמובן כשהוא שיכור או מסטול.
בשעות לא שגרתיות.
זורק הערה הרסנית, כזאת שמציפה אותי ומחזירה אותי אחורה בזמן.
אז קיבלתי הודעה שוב, 3 לפנות בוקר.
ראיתי אותה כשהתעוררתי. ממש מוקדם.
לא הופתעתי כל כך כי לפעמים הוא מבליח הודעה או איזה לייק כשרמת האלכוהול שלו בדם עולה.
הצצתי והנחתי את הטלפון בצד. והנה מיד הוא שם לב שהסתכלתי ושלח שוב הודעה,
כאילו חיכה על רקע השיחה שלנו לדקה שבה אתעורר ואצפה בה.
הסתקרנתי למען האמת אם הוא עובד בלילה או שהוא סתם הדביל שהוא והיה שיכור וחרמן.
וכמובן שהוא ענה שהוא לא ישן בגלל ה'סטלה'. ואז צירף סרטון.
ואני חשדתי, אבל אחרי כמה שעות הסתקרנתי.
אז פתחתי את הסרטון בדיוק לשניה ומיד סגרתי.
נתמלאתי בבחילה ובגועל ובכעס.
הוא שלח לי סרטון של מישהי שמוצצת לו את הזין הדוחה שלו.
כתבתי לו שהוא דביל.
הוא שאל אם ראיתי עד הסוף כי יש בסוף הפתעה.
והוא המשיך לשאול.. אם אני עוד מגיעה לבקר את המשפחה בדרום ועניתי שזה לא משנה כי זה לא שאני אפגש איתו.
ש10 שנים עברו והוא נשאר אותו מטומטם ולא השתנה אפילו בקצת.
והוא כתב שבאמת חשב שניפגש אבל אם אני לא רוצה אז זה גם בסדר.
ממש תודה על האישור.
ואז המשיך ושאל אם אני 'רגילה' לגדול יותר.
וכבר לא עניתי.

ואז אני חושבת לעצמי שאם זה הבחור שנגע בי כל כך הרבה זמן ובגיל כל כך צעיר, אז לא פלא שזה מה שקרה.
בשנים שאחרי הדחקתי ממש.
לא ייחסתי לזה חשיבות, לא הבנתי שזה נורא ואיום.
לא הבנתי עד כמה זה לא בסדר.
חשבתי שפשוט אני אהבתי אותו והוא לא אותי.
וככל שעבר הזמן והפצעים נפתחו והטראומות הציפו אותי, התחלתי לדבר על זה.
וככל שדיברתי הבנתי עד כמה הוא הזיק לי. אבל אף פעם לא שנאתי אותו בכל לבי כי לא הבנתי כמה הזיק לי.
כאב לי, כעסתי, נפגעתי - בתור ילדה קטנה. אבל לא שנאתי. כי לא הבנתי.
היום אני מבינה ש החוויות האלה נצרבו לי עמוק בעצמות והיו קרקע פוריה לדברים הבאים.
וכשאני רואה את זה היום. את החולניות. את הבהמתיות. את הגועל - אני מבינה איך הוא הצליח להזיק לי כמו שהזיק.
בקלות.
הוא פשוט היה מי שהוא.

וזה הבחור ששלח לי הודעה.

אני שקופה.

את מה שאני מרגישה רואים לי בעיניים.
עוד מבלי שהצלחתי בכלל להבין מה אני עובר לי בראש. עוד מבלי שהצלחתי להבין מה חלקיקי הרגשות שלי זועקים.
עוד מבלי שהצלחתי לתת לזה שם או לחבר לזה מילים ואותיות.

מספיק להישיר מבט לתוך העיניים שלי כדי לדעת.
אם אני עצובה או שמחה או כועסת או מרוצה - אפשר לדעת עם מבט מדוייק.

העיניים שלי מספרות הכל.

רק תסתכל לי בעיניים.

זה כל הסיפור.

05.06.21
והנה אתה שוב מופיע.
מתפרץ לכל הדלתות הסגורות שלי.
מנסה לחדור את כל החומות שבניתי לעצמי.

אני לא שכחתי את כל הכאב והדמעות שהזלתי, זה פשוט רק הופך את זה לקשה יותר.
חלק בי מתפתה לפתוח את הדלת ולהציץ החוצה כדי לדעת מה יש לך להציע.
וחלק בי דורש שאשאיר את הדלת סגורה ונעולה כי זה כבר כל כך מאחורי.
וקשה שלא להישאב לזה, ואני לא רוצה להישאב לזה.
אבל זו אני.
מאמינה בפיות ומאמינה באהבה, בקסמים ובנצח נצחים.

ואתה לאט לאט, בהתמדה, בכל מילה וכל בדיחה ישנה והרגל זוגי ישן מפורר עוד קצת מהחומה שבניתי.
ואני מנסה להישאר חזקה, אבל הדמעות זולגות מעצמן.
הפחד לאבד את כל מה שבניתי.
ויש לי הרבה מה להפסיד, כי הכל כבר מאחוריי.
כי הרווחתי את העצמאות שלי, את הזוגיות עם עצמי, את הביטחון שלי, אותי.
וזה מרגיש כאילו שאנחנו לא משדרים על אותו הגל.
אתה חושב שנמשיך מאותה נקודה בדיוק.
ממש לא.
לפני הפרידה, הייתי אדם עם הערכה עצמית נמוכה וביטחון עצמי לא גבוה.
ועכשיו, אני אדם חד ומחודד יותר.
אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ויודעת בדיוק מה הציפיות שלי. טוב לי עכשיו.

אז למה להיכנס לזה אם טוב לי עכשיו?
ואני יודעת שהתשובה היא שפשוט כי אני מכורה לאהבה.
מכורה לפנטזיה הזאת של הנסיך על הסוס הלבן.
הפנטזיה שאני אצליח 'לשנות' אותך, לבגר אותך, ללמד אותך לאהוב כמוני.
וזה לא ככה בחיים האמיתיים.

ולמרות שעד עכשיו לא הרמת טלפון, ועד עכשיו לא נפגשנו,
אני משכנעת את עצמי לפתוח את הדלת רק קצת קצת כדי עוד להציץ.
ואני אומרת לעצמי, רק עוד קצת ואם זה לא יסתדר אני מיד אסגור.
ואני יודעת בלבי שהטריקה של הדלת לא תאחר לבוא.
והיא תהיה קשה מנשוא.
ועד אז, אצלול לתוך הפנטזיה.

כל רגע שנשמר - זיכרון ישן

וכל מה שנשכח עם השנים

כל שכבר עבר

האם תזכור אותם

האם תדע?

אתה שם בכולם.

כל מכתב שלא נכתב

כל שנאמר

בכל סימן אשר נגלה אלי ואומר אותך

הבוקר שעולה, עלה נושר, ירח בחלון.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך

האם תשמע קולי קורא לך, האם תדע?

האם תזכור שתיקות יפות

את לחישת קולך

את מגע ידך.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך

אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך

ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך

מלבד להיות איתך.

מנסה לכתוב על משהו אופטימי.. צריכה ממש להתאמץ עם כל מה שמתחולל לי בלב.
אכתוב שזו הפעם הראשונה מזה 9 שנים וחצי שאני בזוגיות עם עצמי.
ואני אדם מאוד צעיר...
צריכה לראות מזה את החיובי.
אני יודעת שזו התחלה של תקופת פריחה, למידה והתפתחות.
תקופה שבה אהיה אדון לעצמי, מרפא לכל מכאוביי.
אתנחם בעצמי, אשמח ואצחק ואסתפק בי ורק בי.
אשכב במיטה, בדממה, אקשיב לנשימות שלי ולא אזדקק לאדם מלבדי.
אחבק אותי בלילה, אתכרבל עם עצמי בשמיכה, נקרא יחד ספר או נצפה בסרט. איתי.
איך אוכל לאהוב אדם אחר לפני שאוהב את עצמי?
לא אוכל. וזה גם לא העניין.
האדם הראשון בעולם שעליי לאהוב הוא אני, לכן הגיע הזמן לזוגיות החשובה מכל.
הזוגיות עם עצמי.
בפעם הראשונה בחיי אשים את עצמי לפני הכל.
אוהב, אכבד, אעריך, אפנק, אדאג, אקשיב - קודם כל תות.
קודם כל אני.
זו הולכת להיות רכבת הרים משוגעת.
הרפתקה ארוכה מלאה עליות ומורדות, שמחה ועצב, אושר וכאב.
יהיה לא פשוט, אבל יהיה מרפא. יהיה שלם.
יותר מכל אדם אחר - בן זוג או חברה, אני זקוקה לאהבה שלי.
את עצמי.

אני רוצה לא לומר מילה.
רוצה להרגיש את האינטימיות בשתיקה.
שתשב על המיטה ולא תאמר דבר.
שאכנס הביתה אחרי יום ארוך ומיד תפנה מבטך אליי.
שתרגיש ללא מילים את ההזדקקות שלי למגע ידך וחום גופך.
אעמוד מולך ואילו אתה בוהה בי בדממה. מקשיב לתנועות גופי ולהבעות פניי.
אחלוץ את הנעליים כאילו היו המטען הכבד של היום ואשליך לצד החדר.
אניח את ידיי על חולצתי ואפתח כפתור אחר כפתור, לאט ובעדינות כמו מסירה את המתח של היום מעליי.
אשיל את החולצה מעל הכתפיים והיא תנוח על גופי החשוף ותרד מטה.
אחשוף את עורי הנכסף אליך ואת השדיים הנחים בחזיית התחרה השחורה.
אפתח את חגורת המכנס. רעש החגורה רומז שכמעט הגיע הרגע.
מתכופפת מעט לחלוץ רגליי משרוולי המכנסיים.
ניצבת מולך בחזייה ותחתונים. ולא אומרת מילה.
מרגיש אותך
ואילו אתה מרגיש אותי.
יודע למה אני זקוקה. בלי שאומר.
ניגש אליי כשאתה בתחתונים.
מקיף אותי בזרועותייך ומחבק, נותן לי להניח את ראשי על כתפך.
והעולם נרגע. אני מרגישה מוגנת מכל המעמסות של היום.
שקטה ורגועה. מנוחה.
אתה מרחיק גופך ממני, מסיר את הגומיה משיערי והוא מתפזר על כתפיי בטבעיות.
אתה מלטף אותי מהשיער מטה וחוזר ללחיים הסמוקות שלי.
אני נרגשת. לבי נוזל דרך התחתונים.
ממשיך בליטוף עדין אל הצוואר שלי ומתכופף לנשיקה רכה, מלאת נחמה ואני עוצמת את עיניי ומתענגת.
אתה מסיט הצידה את כתפיית החזיה שלי ומעביר את האצבעות על עצמות הבריח הבולטות שלי.
אני מרגישה את הנשימות שלך קרוב אליי ולבי הולם.
שולח את ידייך אל גבי כדי להוריד את החזייה שלי שמפרידה בינינו. חובק אותי ועורי העדין נרגש למגע גופך.
פותח אותה בבת אחת כאילו נשבר מחסום נוסף.
השדיים הזקורים שלי מבצבצים מבעד לחזיה והנה הם נחים בשלווה על גופי, נחלצים מאוסף הברזלים הלוחצים.
אתה נצמד אליי והחזה שלי פוגש בך, פטמותיי זקופות ומגורות והמגע שלך גורם לי לנזול עוד קצת.
אתה מתכופף מטה בעדינות.
תחילה נושק לשפתיי קלות, מן נשיקת פרידה.
נעצר מול השדיים שלי.
מלקק את שתי פטמותי בעדינות.
מניח ידייך על מתניי ויורד עוד מטה.
נעצר מול המפשעה שלי ומריח את שנזל ממני.
מוריד באיטיות את התחתונים שלי.
חולץ את רגליי מהתחתונים הרטובים שלי
והנה אני עירומה לפניך.
עירומה וחשופה. מוגנת ושקטה.
צמאה למגע ידך ולאינטימיות השקטה עמך.
אתה חוזר לעמוד מולי, ואילו אני נענית לגופך. כורכת זרועותיי סביב צווארך ונושקת לך נשיקה רטובה ורכה בשפתיים.
מפשילה את התחתונים שלך מטה. אוחזת בידך ונכנסת למיטה.
קוראת לך לבוא אחריי ואתה נכנס פנימה אל מתחת לשמיכה.
נצמד לגופי, נושק לצווארי.
ואני מתענגת על כל שניה שבה גופך נוגע בגופי.
מנחם אותי, עוטף אותי, מגן עליי.
ואנחנו צוללים לערב מלא באינטימיות ומועט במילים.

אתה יודע איך נראית חרדה?
כאילו אי אפשר לשרוד עוד דקה את החיים עצמם.
שהכאב הוא כל כך גדול שאי אפשר לשאת אותו.
לחשוב מהדקה הנוכחית לדקה שאחרי.

אין תכנון קדימה, אין ראיה לטווח רחוק.
כל מה שמעסיק כרגע זה איך אשרוד את הדקה הבאה.
זה מעגל רשע של כאב ודמעות שלא נגמר עד שהטריגר נעלם..
זה חוסר יכולת לתפקד, להתקדם, לבצע פעולות פשוטות.
כי החרדה מנהלת אותך...
כי הכאב הוא זה ששולט כרגע.

ככה נראית חרדה.

הלילה האחרון שלנו ביחד.
ישנים עירומים אחרי סקס פרוע ואוהב.
אחרי שגמרת בתוכי כשאני שוכבת על הבטן ונישקת נשיקה רכה בגב.
לילה שבו הרגשתי את הגוף העירום שלך נכרך מסביב לגוף שלי.
לא היה חלק בגוף שלנו שלא נגע.
ואז הכה בי בבוקר.
מריבה. צעקות. מילים לא יפות.
ואיך זה לא מסתדר לי עם התחושה של הלילה שהייתה עוטפת ומגנה.
ואז רגעים של כעס ושנאה. רגעים של אנוכיות ורוע.
לעומת רגעים של טוב ודאגה ואכפתיות.
רגעים שיכולתי להסתכל לך בעיניים ולדעת שאני שלך לנצח.
ובבוקר לדעת שזה אף פעם לא יהיה זה.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה גורם לאדם להתחתן? מה גורם לגבר להציע נישואין? איך הם יודעים שבן הזוג הוא האחד? האדם איתו הם בוחרים להתחתן יש לו חסרונות בעיניהם? הם מוכנים לחסרונות האלה? הם מכירים אותם ובכל זאת מוכנים להתחתן? הם רבים? כמה? על מה?

אולי אני בעצם שואלת את עצמי אם אי פעם מישהו יסכים לחיות איתי לנצח. לקבל אותי לתמיד. בטוב וברע. עם החסרונות והקשיים.
אם זה אפשרי בכלל שיהיה מישהו שיסכים.
אם מישהו אי פעם יהיה מוכן להתמודד עם מה שאני מביאה לעולמי עולמים. ולא להתייאש.
ולאהוב לנצח.
להיות מה שמעולם לא רצו.

אני מרגישה עכשיו כמו הנטל הכי גדול ביקום. שאף אחד לא רוצה ומעביר מאחד לשני כדי שחלילה לא יתקע עם החבילה שמעולם לא רצה לקבל.
וכל מה שאני רוצה עכשיו הוא להיכנס לפינה חשוכה וקטנה ולהעטף בבדידודתי. או לחצות את הכביש שתתקל בי המכונית כאילו שהיקום זימן לה כי שמע את זעקתי.

ואולי עכשיו יגיע הרגע שלראשונה בחיי הבוגרים אהיה במערכת יחסים עם עצמי. אהיה עם האדם הראשון שלא מוכן לקבל את מי שאני. עם הקושי ועם ההתמודדות. ואני אחבק את הבדידות ולא אמנע ממנה להיכנס. ואהפוך לראויה ואהובה בעיניי כל אדם ובראשונה בפניי עצמי.

וכל החלומות על בית יציב וזוגיות בטוחה יתאדו באוויר החדר כאילו לא היו מעולם.
וכל הפנטזיות על אהבה נצחית וילדים רכים מתנפצות למול קרני השמש.
והזכרונות והחוויות ישטפו בחוף על שפת המים וישאירו רק ריח חמצמץ של מי מלח.

והלב נסדק ומתנפץ לרסיסים והגוף זועק לעזרה.
הסכר נפרץ והעיניים הופכות למקווה של טיפות מלוחות שיורדות על הלחיים באיטיות ומסרבות להפסיק.
והתקווה המעטה, החריץ הקטן דרכו יכולתי לדמיין את חיי הנורמליים מוצף בכאב, באכזבה, בשברון לב ובצער.

כל חיי פחדתי מהלבד.
כל חיי פחדתי להרגיש את ההרגשה האומללה שבלהיות לבד. שוב.
את ההרגשה שהרגישה הילדה הקטנה בת ה12 לפני בדיוק 12 שנים.
כל חיי פחדתי להפוך לילדה הקטנה הזאת שוב שאף אדם לא דאג לה ולא התעניין בשלומה.
אז אבי עזב מן העולם ובתקופה הזו הרגשתי את הבדידות בתוך העצמות.
את הקור ואת הפחד מהחיים.
הרגשתי נטושה ועזובה. בודדה.
לא היה לי כלום בעולם. רק אני עצמי.
ל ב ד.

הרגשתי כמו תלויה על חוט השערה.
מתחתיי תהום חשוכה שתגאל אותי מהסבל הזה שזכיתי לו בעולם הזה.
בכל רגע החוט יקרע ואני אפול אל התהום ולא ארגיש יותר כלום.
כל רגע היה גיהנום. בכל רגע ביום הייתי מתה עם דופק.
כל רגע הרגשתי שהנה מגיע הקץ ואני לא אסבול יותר. שזה נגמר.
ולא רציתי לעשות לעשות את זה לאמא.
לא רציתי להכאיב לה למרות שלא חשבה עליי.
לפחות לא יכולה הייתה לחשוב עליי.

והנה אחרי 12 שנים אני שום מרגישה לבד.
ושוב חוזרת להיות בת ה12 האומללה שאביה עזב מן העולם.
שוב הופכת להיות שקופה בעיניי העולם. אבל בעיקר בעיניי עצמי.
והחרדה עולה והלב הולם חזק חזק בתוך הגוף.
והפחד.
הפחד מהתחושה הזאת של הואקום בלב.
הכל נשאב פנימה ומשחיר את הנפש.
וכל מה שבניתי מתפורר לו.
אבל לא באמת, רק בתוך הנפש.
הכל מתמוטט ואני בת ה12 שוב.
לבד בעולם.
וזה נדמה שלעולם לא תעזוב אותי ההרגשה הזאת ואני אצטרך להתמודד איתה.
וזה לא משנה כמה תארים יהיו לי וכמה הצטיינויות וכמה חברים, תמיד ארגיש לבד.
ואף אחד מסביבי לא יבין וימשיך להגיד לי שאני שאני מוצלחת וחכמה ואיזה הישגים יש לי.
אני לא אאמין.

כי אני תמיד.
אבל תמיד.
אשאר הילדה הקטנה של אבא שמחכה שיפתח את הדלת ואני אקפוץ לזרועותיו.
אחבק ולא אעזוב לעולם.
הילדה של אבא.