לפני 6 שנים. 25 באוגוסט 2018 בשעה 12:36
שוחחנו בפלאפון והיא אמרה לי שהיא מסגירה את עצמה.
הופתעתי מאוד והערכתי את הבחירה שלה, אמרתי לה שנתעדכן ושיהיה לה בהצלחה.
היא הודתה לי ושיחתנו הסתיימה.
יותר מאוחר כשעברו הימים, בישרו לי שהיא נכנסה לכלא לתקופה של קצת יותר משבועיים.
כמפקדת, ולמען האמת גם אם זאת לא הייתה המחויבות שלי, הלכתי לבקר אותה יחד עם המפקדת שלי מעט זמן לפני שהשתחררה.
זה היה יום שלישי כשביום שישי הייתה אמורה להשתחרר.
החננו את הרכב מחוץ לצריפין והלכנו ברגל עד לכלא 4. הליכה לא קצרה ששטפה אותנו בזיעה.
נכנסנו פנימה והמפקדת שלי נכנסה לפניי לשוחח איתה.
לאחר מכן אני נכנסתי.
הובלתי לתוך הפלוגה שלה, יושבת באחד המשרדים וממתינה שתגיע.
היא מגיעה ואנחנו מיד מתחבקות במין תחושת הקלה.
אני מביטה עליה ופניה מלאות מעט מהרגיל אך בכל זאת אוחזות במבט עייף ומותש.
אני שואלת אותה מה שלומה והיא אומרת שקשה לה כאן, כמעט על סף בכי.
מספרת שהצוות "רע" וש"כל היום יש מסדרים בשמש".
אני מסתכלת על הזרועות שלה ורואה שנוספו לה כמה קעקועים לאוסף המפואר שלה, אבל קעקוע אחד מושך אותי יותר מהכל.
קעקוע על הזרוע בשחור לבן של פלג גוף עליון של נערה. לנערה שיער די חלק אבל פרוע וסתור מעט על הפנים.
אין לה עיניים.
אני אומרת לה שזה קעקוע יפה, הוא באמת יפה בעיניי, ושואלת אותה מה המשמעות שלו.
היא מאתגרת אותי לא פחות "מה הדמיון שלך אומר לך?"
עניתי שאולי זאת בחורה שקופה, שלא רואים אותה או מתעלמים ממנה.
היא אמרה שזאת נערה שמעדיפה לברוח מהמציאות.
אין לה עיניים כי היא מעדיפה לא לראות ולא לדעת.
להתעלם ולא להתמודד.
התרשמתי והופתעתי מאוד למרות שתמיד ידעתי שהיא חדה ופקחית.
היא אמרה שאולי בבוא הזמן כשהיא תפסיק לברוח מהמציאות היא תקעקע לנערה עיניים.
אז שוחחנו על מה היא עשתה בתקופה העריקות ואיך היא מרגישה, על מה יהיה כשתסיים את הכלא ומה היא רוצה ומצפה מעצמה.
היא נשארה עם הרבה שאלות ואני אמרתי לה שאני מצפה לראותה ביום ראשון הקרוב בו היא אמורה לחזור ליחידה.
התחבקנו לשלום ואני חזרתי לעיסוקיי.
יצאתי מהפגישה איתה עם עוד יותר מחשבות ממה שנכנסתי.
תהיתי מה הבחורה הצעירה הזאת עשתה בחייה שזה מה שמגיע לה.
היא עוררה בי הרבה תקווה ורק חיזקה את הרצון שלי לעזור לה ולהיות שם בשבילה.
ביום ראשון היא נכנסה אליי למשרד.
שוב, ממש כמו בפעם הראשונה.
המשפט הראשון שהיא הוציאה מהפה היה "איזה חום אמאלה, אין מצב שאני עושה את זה כל בוקר".
לא הופתעתי לשמוע את המילים האלה וידעתי שההתמודדות שלי ושלה רק מתחילה.
זה היה יום לא פשוט בשבילה.
ראיתי את הקושי בעיניים שלה ואת הייסורים על להישאר במקום לברוח.
היא אמרה "אני לא נשארת ביחידה" ואפילו מצאתי אותה יושבת לבד, מעשנת סיגריה ובוכה בפרגולה.
ניגשתי אליה וניסיתי לשוחח אבל היא אמרה שהיא בסדר והיא לא רוצה לדבר אז הנחתי לה.
יותר מאוחר ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד שיהיה בסדר וכנראה שזה הצליח כי יותר מאוחר היא זרקה לי "מצד אחר אני לא רוצה
להישאר כאן ומצד שני אני רוצה".
עניתי לה שזה בסדר שהיא לא יודעת. זה רק היום הראשון ויהיו ימים טובים יותר.
ניסיתי להאמין בזה גם בעצמי.
היום הראשון נגמר.
טעון, קשה, מייסר, לא פשוט בכלל. עבורה וגם עבורי.
לא ידעתי איך שאר הימים יעברו והייתה בי תקווה שהם ישתפרו.
אבל הזמן עבר ובאמת הימים השתפרו.
הלכתי איתה לכל מקום שהייתה צריכה, דיברתי, תיאמתי, כעסתי, נלחמתי, התווכחתי ועשיתי בשבילה כל מה שצריך.
גוננתי עליה ושמרתי מכל משמר.
הסברתי לה הכל מההתחלה ועד הסוף ממש כמו לילדה קטנה.
היה לי קשה וזה בא על חשבון הרבה דברים, אבל ראיתי שזה עושה לה טוב.
ביום רביעי היא כבר אמרה לי "אם אני כבר נשארת פה אז אני גם רוצה משרד ומחשב משלי".
אני לא יכולה לתאר לכם את התחושה שהמשפט הזה הכניס בי.
אבל השיא היה ביום חמישי.
היא איחרה בבוקר אז הייתה צריכה להשלים את הזמן שאיחרה.
זה הגיע למצב שרק אני והיא נשארנו במדור ובשבילה זה היה משמעותי. מי היה מאמין שהיא תישאר אחרי כולן לעבוד, ממש לבדה כשכולן
כבר בבית.
דממה במשרדים.
הסבלנות שלה פקעה אבל אני לא ויתרתי. אני החלטתי שאני לא מנמיכה ציפיות כדי שהיא תעמוד בהן.
הסטנדרט נשאר אותו הדבר ואפילו יעלה, והיא תשקיע ותתמודד, תצליח ותהיה גאה בעצמה.
הייתה לי שיחת טלפון חשובה וטעונה לעשות אז נתתי לה כמה משימות והיא ישבה במשרד שלי בזמן שאני הייתי באחד המשרדים האחרים.
באמצע שיחת הטלפון המפקדת שלי הגיעה ולקחה אותה לראיון ואחריו הביתה.
"מה??? אני הולכת הביתה?? איזה כיף!!"
"אני הולכת הביתה, ביי תות שבת שלום. אני אוהבת אותך!"
שמעתי את זה ברקע ולא יכולתי להתעלם.
לא משנה באמצע מה הייתי וכמה השיחה הייתה חשובה או טעונה או משמעותית.
עצרתי הכל ואמרתי לה שבת שלום ולהתראות.
לשמוע אותה אומרת שהיא אוהבת אותי היה רגע אמיתי של אושר. רגע של ניצחון.
אני, תות שדה הצעירה והמתוקה, המתוסבכת לפעמים גם בעצמי, הצלחתי להפיח בה תחושה של אכפתיות ודאגה.
הצלחתי לגרום לה להרגיש שמישהו רואה אותה ואכפת לו באמת ובתמים.
הייתי בתחושת אופוריה וגאווה.
השקעתי ונתתי כל כך וזה הצליח.
הייתה בי תקווה והבטחתי לעצמי שמכאן רק עולים.
אני לא מוותרת עליה!
