על החיים, המוות ומה שביניהם.

כל חיי פחדתי מהלבד.
כל חיי פחדתי להרגיש את ההרגשה האומללה שבלהיות לבד. שוב.
את ההרגשה שהרגישה הילדה הקטנה בת ה12 לפני בדיוק 12 שנים.
כל חיי פחדתי להפוך לילדה הקטנה הזאת שוב שאף אדם לא דאג לה ולא התעניין בשלומה.
אז אבי עזב מן העולם ובתקופה הזו הרגשתי את הבדידות בתוך העצמות.
את הקור ואת הפחד מהחיים.
הרגשתי נטושה ועזובה. בודדה.
לא היה לי כלום בעולם. רק אני עצמי.
ל ב ד.

הרגשתי כמו תלויה על חוט השערה.
מתחתיי תהום חשוכה שתגאל אותי מהסבל הזה שזכיתי לו בעולם הזה.
בכל רגע החוט יקרע ואני אפול אל התהום ולא ארגיש יותר כלום.
כל רגע היה גיהנום. בכל רגע ביום הייתי מתה עם דופק.
כל רגע הרגשתי שהנה מגיע הקץ ואני לא אסבול יותר. שזה נגמר.
ולא רציתי לעשות לעשות את זה לאמא.
לא רציתי להכאיב לה למרות שלא חשבה עליי.
לפחות לא יכולה הייתה לחשוב עליי.

והנה אחרי 12 שנים אני שום מרגישה לבד.
ושוב חוזרת להיות בת ה12 האומללה שאביה עזב מן העולם.
שוב הופכת להיות שקופה בעיניי העולם. אבל בעיקר בעיניי עצמי.
והחרדה עולה והלב הולם חזק חזק בתוך הגוף.
והפחד.
הפחד מהתחושה הזאת של הואקום בלב.
הכל נשאב פנימה ומשחיר את הנפש.
וכל מה שבניתי מתפורר לו.
אבל לא באמת, רק בתוך הנפש.
הכל מתמוטט ואני בת ה12 שוב.
לבד בעולם.
וזה נדמה שלעולם לא תעזוב אותי ההרגשה הזאת ואני אצטרך להתמודד איתה.
וזה לא משנה כמה תארים יהיו לי וכמה הצטיינויות וכמה חברים, תמיד ארגיש לבד.
ואף אחד מסביבי לא יבין וימשיך להגיד לי שאני שאני מוצלחת וחכמה ואיזה הישגים יש לי.
אני לא אאמין.

כי אני תמיד.
אבל תמיד.
אשאר הילדה הקטנה של אבא שמחכה שיפתח את הדלת ואני אקפוץ לזרועותיו.
אחבק ולא אעזוב לעולם.
הילדה של אבא.