על החיים, המוות ומה שביניהם.

מנסה לכתוב על משהו אופטימי.. צריכה ממש להתאמץ עם כל מה שמתחולל לי בלב.
אכתוב שזו הפעם הראשונה מזה 9 שנים וחצי שאני בזוגיות עם עצמי.
ואני אדם מאוד צעיר...
צריכה לראות מזה את החיובי.
אני יודעת שזו התחלה של תקופת פריחה, למידה והתפתחות.
תקופה שבה אהיה אדון לעצמי, מרפא לכל מכאוביי.
אתנחם בעצמי, אשמח ואצחק ואסתפק בי ורק בי.
אשכב במיטה, בדממה, אקשיב לנשימות שלי ולא אזדקק לאדם מלבדי.
אחבק אותי בלילה, אתכרבל עם עצמי בשמיכה, נקרא יחד ספר או נצפה בסרט. איתי.
איך אוכל לאהוב אדם אחר לפני שאוהב את עצמי?
לא אוכל. וזה גם לא העניין.
האדם הראשון בעולם שעליי לאהוב הוא אני, לכן הגיע הזמן לזוגיות החשובה מכל.
הזוגיות עם עצמי.
בפעם הראשונה בחיי אשים את עצמי לפני הכל.
אוהב, אכבד, אעריך, אפנק, אדאג, אקשיב - קודם כל תות.
קודם כל אני.
זו הולכת להיות רכבת הרים משוגעת.
הרפתקה ארוכה מלאה עליות ומורדות, שמחה ועצב, אושר וכאב.
יהיה לא פשוט, אבל יהיה מרפא. יהיה שלם.
יותר מכל אדם אחר - בן זוג או חברה, אני זקוקה לאהבה שלי.
את עצמי.