הוא בדרך כלל שולח הודעה באמצע הלילה.
כמובן כשהוא שיכור או מסטול.
בשעות לא שגרתיות.
זורק הערה הרסנית, כזאת שמציפה אותי ומחזירה אותי אחורה בזמן.
אז קיבלתי הודעה שוב, 3 לפנות בוקר.
ראיתי אותה כשהתעוררתי. ממש מוקדם.
לא הופתעתי כל כך כי לפעמים הוא מבליח הודעה או איזה לייק כשרמת האלכוהול שלו בדם עולה.
הצצתי והנחתי את הטלפון בצד. והנה מיד הוא שם לב שהסתכלתי ושלח שוב הודעה,
כאילו חיכה על רקע השיחה שלנו לדקה שבה אתעורר ואצפה בה.
הסתקרנתי למען האמת אם הוא עובד בלילה או שהוא סתם הדביל שהוא והיה שיכור וחרמן.
וכמובן שהוא ענה שהוא לא ישן בגלל ה'סטלה'. ואז צירף סרטון.
ואני חשדתי, אבל אחרי כמה שעות הסתקרנתי.
אז פתחתי את הסרטון בדיוק לשניה ומיד סגרתי.
נתמלאתי בבחילה ובגועל ובכעס.
הוא שלח לי סרטון של מישהי שמוצצת לו את הזין הדוחה שלו.
כתבתי לו שהוא דביל.
הוא שאל אם ראיתי עד הסוף כי יש בסוף הפתעה.
והוא המשיך לשאול.. אם אני עוד מגיעה לבקר את המשפחה בדרום ועניתי שזה לא משנה כי זה לא שאני אפגש איתו.
ש10 שנים עברו והוא נשאר אותו מטומטם ולא השתנה אפילו בקצת.
והוא כתב שבאמת חשב שניפגש אבל אם אני לא רוצה אז זה גם בסדר.
ממש תודה על האישור.
ואז המשיך ושאל אם אני 'רגילה' לגדול יותר.
וכבר לא עניתי.
ואז אני חושבת לעצמי שאם זה הבחור שנגע בי כל כך הרבה זמן ובגיל כל כך צעיר, אז לא פלא שזה מה שקרה.
בשנים שאחרי הדחקתי ממש.
לא ייחסתי לזה חשיבות, לא הבנתי שזה נורא ואיום.
לא הבנתי עד כמה זה לא בסדר.
חשבתי שפשוט אני אהבתי אותו והוא לא אותי.
וככל שעבר הזמן והפצעים נפתחו והטראומות הציפו אותי, התחלתי לדבר על זה.
וככל שדיברתי הבנתי עד כמה הוא הזיק לי. אבל אף פעם לא שנאתי אותו בכל לבי כי לא הבנתי כמה הזיק לי.
כאב לי, כעסתי, נפגעתי - בתור ילדה קטנה. אבל לא שנאתי. כי לא הבנתי.
היום אני מבינה ש החוויות האלה נצרבו לי עמוק בעצמות והיו קרקע פוריה לדברים הבאים.
וכשאני רואה את זה היום. את החולניות. את הבהמתיות. את הגועל - אני מבינה איך הוא הצליח להזיק לי כמו שהזיק.
בקלות.
הוא פשוט היה מי שהוא.
וזה הבחור ששלח לי הודעה.
