אני זועמת. אני כועסת.
אני פגועה כל כך. בכל תא ונים בגוף שלי.
אוספת את עצמי מהסופ"ש הארור שעברתי. אחרי הרבה זמן שלא התפרקתי ככה.
מוצאת את עצמי בוכה במיטה ובוכה ובוכה ושואלת את עצמי מה עשיתי לא בסדר. כמה אהבתי אותך כמה.
רק עכשיו מתחילים ליפול לי האסימונים בנוגע לשיחה שלנו אתמול.
זה פשוט מדהים בעיניי שבכל פעם אתה נותן לי חיזוקים לסיבה שבגללה הלכתי. בכל פעם אני מבינה טוב יותר שלא יכולתי אחרת. מתתי מבפנים אחרי גסיסה ממושכת.
אני אשכרה העתקתי את החיים שלי אליך.
לא היו לי חיים משלי. אתה ורק אתה היית החיים שלי. לא נשאר זכר ולא פירור מהחיים שהיו לי.
עברתי דירה אליך, חייתי עם המשפחה שלך. עזבתי את המשפחה שלי כדי להיות חלק ממשפחה אחרת. שאותם אהבתי כמו משפחתי שלי, אבל זה לא העניין.
עברתי פאקינג לבסיס ליד הבית שלך כדי שנהיה קרובים ונבנה זוגיות ועכשיו אני ישנה בו כל לילה בשבוע!
בקושי נפגשתי עם חברות, החברים שלך היו החברים שלי.
כל השיקולים שלי וההחלטות שלי בחיים סבבו סביבך.
לא הייתי אני! הייתי כל כולי למענך.
אתה יודע את זה וכולם יודעים את זה!
ואתה מסוגל להגיד לי שזה לא הספיק לך.
אשכרה.
איך אתה מסוגל בכלל?
אין לך את היושרה לבוא ולומר טעיתי, שאתה יודע כמה נתתי, שהרגשת את זה, שזה לא מובן מאליו. לבוא ולראות את כל זה ולהעריך את כל כמה שהקרבתי בשבילך.
אתה שוב מעדיף לומר שלא הספיק לך כדי לגלגל את האחריות אליי.
זה כל כך כפוי טובה.
אתה חוטא לאמת כדי להרגיש טוב עם עצמך ולשלוט בסיטואציה אבל רומס אותי בדרך.
רומס את האמת.
הופך אותי לכלום ושוב דבר.
הופך את כל הפעמים שחרקתי שיניים ועשיתי דברים בשבילך ולא בשבילי, למובן מאליו.
הופך את כל הפעמים שנתתי ואהבתי ודאגתי והשקעתי לכלום ושום דבר.
מבטל את התחושה שלי ומוכיח שכל מה שעברתי היה לחינם.
אתה יכול להגיד הרבה דברים, אבל שלא הספיק לך מה שנתתי?
אולי זה כל מה שיכולת, אבל האמת היא שאתה לא נתת שמינית ממה שאני נתתי.
אתה פשוט לא יודע מה זו זוגיות.
זו האמת.
כי זוגיות זה כשכל אחד מביא מעצמו משהו וביחד יוצרים משהו חדש.
זוגיות זה לתמוך בטוב וברע, להיות שם אחד בשביל השניה.
להוריד רגע מעצמנו כדי לראות את הצרכים של האחר.
ליצור טוב ביחד.
עברתי שלושה חודשים מהגיהנום. מה ביקשתי? שתהיה שם בשבילי? שתתן מקום לבכי שלי ושלא אצטרך לבכות בשירותים בשקט לבד?
אני לא מושלמת. ממש לא.
אבל תמיד השתדלתי להכיל ולאהוב. ולא הייתה פעם אחת בחיים (!!) שאמרת לי שאתה מרגיש משהו ואמרתי לך לא נכון. תמיד היה שם 'אני אשתדל' ו'אני אשים לב' ו'אני מצטערת'. תמיד.
תמיד זה היה עם חיבוק ונשיקה.
ואי אפשר להגיד את זה עליך.
ביום שבו אמרתי לך שלא טוב לי ואני לא מוכנה לחיות ככה, קמת והלכת. לא ענית.
ביום שבו קרסתי לתוך עצמי ולא הצלחתי לספק לך את ההגנה והביטחון שאתה צריך - לא התמודדת עם זה, לא שאלת, לא נלחמת.
פשוט נעלמת. ויתרת.
כי מה? כי אתה לא מסוגל להיות שם בשבילי כמו שאני הייתי בשבילך?
ואז אתה עוד אומר לי שלא הספיק לך?
יותר מהכל אני זועמת על עצמי שעדיין יש בי אהבה אליך. עדיין אכפת לי. אתה עדיין כל הלב שלי.
הכעס הוא כלפיי.
אני עדיין מקווה שתשוב להיות האדם שאני הכרתי, מלא האהבה, עם הלב הגדול והמצחיק שכל הרע מתגמד לידו, ותבוא ונתחבק וכל הכאב יתגמד בין זרועותיך. רק חיבוק אחד שירפא את שנינו.
לגעת שוב ושוב, ללטף את הפנים שלך, לנשק את השפתיים שכל כך אהבתי.
כואב לי כל כך. וכואב לי רק בגלל שאני עוד איכשהו, איפשהו בלב שלי באיזו פינה נידחת מקווה שתבין.
שתילחם עליי. וזו כנראה רק פנטזיה ובכל יום התקווה הזו צוללת למטה עוד קצת.
אבל הפנטזיה הזו שמתנגשת עם המציאות שבה אתה ממשיך לנהוג בצורה לא הוגנת כלפיי - שוברת אותי.
במקום זה אתה ממשיך להיות כל כך מניפולטיבי אליי. אתה יודע לבחור את המילים שישברו אותי. ולשלוח לי את התמונות שלנו שמתארות בצורה כל כל פשוטה כמה אהבנו.
ולשלוח את השיר שיגרום לי להישאר במיטה כל היום ולבכות וילווה אותי גם הרבה אחרי.
וכמה אנוכי לעשות את זה.
שלושה חודשים עברו ולא טרחת לרגע אחד להרים את הראש, לצאת מהבועה ולשאול למה זה צריך להיות ככה. ואפילו לא הצלחת לשוחח, פנים מול פנים, או אפילו בטלפון. להיפרד כמו שצריך. אחרי פאקינג שנתיים וחצי וכל מה שעברנו. טיפת יושרה כדי להסתכל לי בעיניים ולחבק ולהגיד שזה נגמר.
במקום זה אנחנו חווים חודשים של סערת רגשות, כאב, בדידות והחמצה.
אבל בחרת לפנות אליי רק כשאתה הרגשת נסער ובודד ובתקופה קשה כשאין לך את מי לחבק בלילה. רק אז, כשזה מילא את הרצונות שלך בחרת להרים טלפון ולהתנחם בי.
ואני ניחמתי. מכל הלב שלי. והלב שלי יצא אליך. שמעתי אדם כאוב וזה שבר לי את הלב. רק רציתי לחבק ולהיות שם בשבילך.
ניחמתי וחיבקתי יחד עם הרצון שלי לשמור ולהגן על עצמי.
לאהוב אותי לפני הכל.
ואני תמיד אהיה שם בשבילך. ולעולם לא תקבל ממני כתף קרה.
אבל אז שוב איכזבת. ושום נעלמת.
ביום שביקשתי ממך לנסוע פאקינג 25 דקות בשבילי או 40 דקות במקסימום למרכז - כבר הוכחת שזה דיי והותר בשבילך.
אז כבר קמת והלכת. ונעלמת שוב.
אחרי שאמרת מילים כל כך יפות על האהבה שהייתה לנו, על דברים שהבנת. על הביטחון שסיפקתי לך, על תחושת ההחמצה והפספוס.
שוב השלת אותי. שוב לקחת את הלב הפגיע שלי, יצרת בו חריץ להיכנס פנימה והכנסת סכין.
אני יודעת שאתה תתחרט על זה.
לא ביקשתי מלחמה נגדך. ביקשתי להילחם איתך. ביקשתי שתאהב אותי כמו שאני אותך.
שתעריך אותי ותדאג לי כמו שאני הערכתי ודאגתי.
ואם זו האמת שלך, ואתה לא מצליח לראות את כל מה שנתתי - אתה לא באמת אהבת אותי.
אתה אוהב יותר את עצמך.
ואם רגע להיות כנה עם עצמי, אני יודעת שכל הטקסט הזה הוא מכאב. ולא מזעם.
כאב על פרידה, על אהבה שאהבתי, על התרגשות ופרפרים בבטן, על רגעים טובים שהייתי רוצה לשמור לעצמי כל החיים.
על צחוק ועל חיוך ועל אינטימיות וסקס.
ורק. תקשורת גרועה.
וכולי תקווה שזה יעבור מתישהו.
הכאב הארור הזה או התקווה שזה אי פעם יהיה משהו אחר.
אני אהבתי אותך עד העצמות.
ועדיין חולמת על הרגע שבו נתחבק שוב ועל הגוף העירום שלנו שיגע אחד בשניה, ובן רגע כל הכאב שלנו יעלם.
אבל.
אני משחררת את זה ממני.
אני יודעת שמגיעה לי אהבה טובה. עם בן זוג שלא יהסס ויסע בשבילי גם עד קרית שמונה.
רק מאהבה.
ככה בחינם.
