על החיים, המוות ומה שביניהם.

פתחתי יום דיי לא עמוס.
ישבתי במשרד ונאנחתי, שמעתי פלייליסט טוב וישראלי בספוטיפיי ושתיתי קפה שהספקתי אפילו לסיים חם, מה שלא קורה בדרך כלל.
הגיע אלי מטופל, צעיר בן 18, עם תלונה שמחייבת התייחסות ראויה מצדי.
מיד אמרתי לו שאני שולחת אותו למיון ומיד הוא נלחץ. הוא סירב בתוקף וביקש בדיקה בלבד.
הרופא בדק אותו וכמובן שהרים אליי טלפון וביקש שאצטרף לשיחה כדי להסביר למטופל למה הוא זקוק למיון.
ומשם היום הזה הפך היסטוריה ומצאתי את עצמי ברומן מתמשך עם חייל בן 18.
לאורך כל היום התעסקתי בניהול סיכונים והשגחה על המטופל ועשיית המירב כדי לוודא שהוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר.
הוא היה מבוהל מאוד ומפוחד.
לא היה מוכן לשמוע על מיון וחס וחלילה שההורים שלו לא ידעו.
וישבנו ושוחחנו ארוכות על טריליון כוסות מים ואלפי פיסות נייר טואלט.
מנסה לקלף שכבה ועוד שכבה, להפוך דמעה וחרדה לנינוחות וביטחון.
מנגד מעליי מקבלת הוראות מאוד ברורות על לא להרפות מבדיקה במיון. כמובן שלא נוכל להכריח אבל כן לוודא שאנחנו עושים את מירב המאמצים על מנת לוודא שהמטופל הבין את ההשלכות והסיכונים.
ואז זה קרה.

4 אחהצ אחרי ים של מילים, דמעות, טישו, כוסות פלסטיק (לצערי) וישיבה בכיסא הצעתי לו שאני אלווה אותו למיון ולא כל כך השארתי לו ברירה. הוא הסכים. אבל לא מוכן לא לזה ולא לזה ולא לזה. ידעתי שזה הולך להיות קשה. שאלתי את עצמי אם אני באמת עושה את זה ועניתי שכן. שאלתי את עצמי שוב וגם בפעם השניה עניתי שכן.
זה לא היה ממקומי אבל ראיתי שהוא לא נינוח, לא שליו, לחוץ, זקוק לתשומת לב שכנראה שהרס"ר או מי מטעמו לא יתנו לו.
נסענו למיון וכל דקה הייתה נראית כמו נצח.
כל דקה של המתנה הייתה כרוכה במשא ומתן והתמודדות עם איך לגרום לבחור הצעיר לעבור את הסיוט הזה בלי להתפרק.
הרגשתי מפקדת, מטפלת ומבוגר אחראי.
והנה האחות כבר קיבלה אותנו למדדים ומיד נע בכסא בחוסר נוחות ומבקש ללכת.
אני כבר מתחילה להתחרט שהגעתי למיון. למה הייתי צריכה את זה בחיי?
יכולתי להמשיך את היום הרגוע שלא היה לי כבר כל כך הרבה חודשים, לסיים אותו בשעה נורמלית, לעשות אימון, להתקלח בנחת ולהשלים שעות שינה.
שלוש שעות המתנה מורטות עצבים, כועסת על עצמי, רעבה למות. איך מטען לקחתי אבל אשראי לא????
פונה אליי איש נחמד לשיחת חולין של המתנה לרופא. במשפט הראשון מספר לי שהיה איש צבא שנים עד הפנסיה ובמשפט השני אומר לי שזה לא מובן מאליו שאני מלווה את החייל ושלפעמים חיילים פשוט זקוקים לאדם אחד שיראה אותם וכו' וכו' (מילים כדורבנות, אני פשוט כבר עייפה בזמן כתיבת שורות אלו) וככה מתגלגלת השיחה על צבא, על מפקדים, על מערכת הבריאות הציבורית המזעזעת והעבודה הקשה של הצוותים הרפואיים.
ופתאום קיבלתי קצת פרופורציה והבנתי למה הגעתי. אולי המטופל הנחמד שלי, העייף, הכועס והמוטרד לא רואה שאכפת לי, אבל וואלה האיש במסדרון של המיון שבא עם אשתו לברר איזו נפיחות בשד כן רואה.
נרגעתי טיפה.
ואז באמת אחרי שלוש שעות שמרגישות נצח מתקבלים סוףסוף לרופא מס1.
עושים דרכנו אליו בבניין קיבינימט. הולכים בדרך קצת לאיבוד, כל פנייה לא נכונה גוזרת עליי עוד ממטר של תלונות.
מגיעים אל הרופא האנושי והסופר נחמד שעושה בדיקה לא נעימה בכלל ואנחנו זוכים לדרך צלחה ותקווה רבה לסיים את היום.
מגיעים שוב אל המיון, מוסרים את הגיליון וממתינים. אני שבה לשיחת החולין שלי והפעם הוא מחליט לפנות אל המטופל שלי וללחוש לא משהו באוזן על 'להעריך' ו'לא מובן מאליו'.
אמרתי לו שאין צורך. כי באמת אין. אנחנו אף פעם לא עושים משהו כדי שיעריכו אותנו.
ושוב נמשכת המתנה ארוכה שהופכת למתישה הרבה יותר אחרי 4 שעות.
מבינים שאנחנו נצטרך להמתין עוד לא מעט לרופא מס2.
המטופל שלי חסר סבלנות ונכנס פנימה לדלפק האחיות לרטון על זמן ההמתנה בזמן שאני מקשקשת עם החבר הוותיק.
פתאום קוראת לי אזרחית מודאגת ואומרת שכדאי שאכנס פנימה כי המטופל שלי קצת משתולל.
והנה אני, המבוגר האחראי, שוב שואלת את עצמי בשביל מה היה לי דחוף לבטל יום קלאס ולהפוך אותו ליום קרקס.
המטופל שלי מתווכח עם האחות הנחמדה ואומר לה שלא תדבר שטויות ושהוא רוצה לעוף מכאן אז שתשחרר אותו כשהיא מסבירה לו שהכירורג לא מוכן לשחרר אותו ומבקש שישאר להשגחה בלילה.
אוספת כוחות, קוראת אותו לסדר, מנסה להבין ממנה את העניין ויושבת עם המטופל שלי לשיחה צפופה ומרוחקת מההמון ההמום מזעמו של הצעיר במדים.
וכמובן שלא פשוט. כי 'בגללך ובגלל שהתעקשת שאלך לבדיקה הכל קרה'.
לא משנה.
נרגעות הרוחות, מחליטים לחתום על טופס סירוב לטיפול כי כבר אין סבלנות להמתין לרופא.
הולכת בביטחון לדלפק האחיות לייצג את המטופל הרוטן שלי בבקשה להליך המיוחל.
אממה? גם זה מצריך את הרופא בכבודו ובעצמו. כמובן.
בולעת רוק היטב, חוזרת לספסלי ההמתנה ואומרת שתכף הרופא יבוא ונחתום על סירוב.
חוזרים אל החבר הוותיק והנחמד ומצטרף אלינו עוד חייל נחמד שננשך על ידי כלב ומעבירים את השהייה במיון על הא ודא. וואלה נחמד. המטופל שלי מתחיל כבר לחייך ולצחוק עם החייל השותף להמתנה.
אנשים נחמדים עוברים במיון ומחלקים עוגה ואני בלבי מתפללת שיגשו להציע לי. נדמה שהם עוברים על פניהם של כל המבקרים במיון מלבדי, אבל מסיקה שזה הרעב מדבר.
בכל אופן הם מגיעים אליי ואני לוקחת עוגת שוקולד שנראית וואו.
נותנת ביס אחד בעוגה. יאמי נהדר.
בום, צעקות, 'אחות, אחות', 'עזרה'.
בקצה המסדרון מישהי נפלה או התמוטטה ופשוט נמצאת על הרצפה וספק מפרכסת ספק לא. חברה שלה מחזיקה את פלג הגוף העליון שלה ונמצאת בחרדה קיומית.
עזבתי את העוגה המיוחלת והלכתי לדלפק האחיות ביקשתי עזרה.
וכמובן שניגשתי את המטופלת, החזקתי לה את הראש ודיברתי על המלווה.
האחות הנחמדה (לא בציניות), הסתכלה על המטופלה ואמרה למלווה שלה שזה לא פרכוס ומבקשת את המלווה הצידה כדי להרגיע אותה.
והנני, על הרצפה, מחזיקה את ראשה של המטופלת הנחמדה בזמן שקהל הממתינים מסביבי צופה בי מנסה לדבר אליה.
יום קרקס אמרתי?
מנסה לפקס את זאת שמולי לקרוא לעזרה נוספת בעוד שהמטופלת תחתיי משתוללת, קמה, נשכבת, מלמלמלת קצת. נדמה שהיא בקוצר נשימה, פאניקה.
לא הצלחתי להניח על זה את האצבע.
היא קמה לחצי ישיבה ואומרת 'אתם לא תפגעו בי, אתם לא תפגעו בי' ואני מניחה לה יד על הכתף, קוראת בשמה ואומרת לה שאנחנו לא רוצים לפגוע בה אלא רוצים לעזור.
אני מבקשת שתהיה איתי והיא שואלת איפה החברה שלה.
על פניו מדובר ב5 דקות, אבל זה היה נצח.
והנה אחות נוספת עם איש ביטחון מגיעה עם מיטה.
המטופלת שוכבת במיטה חסרת מנוחה, הם מגלגלים החוצה את המיטה ותוך 4 דקות אזור ההמתנה וקהל הצופים חוזר לסורו והמיון נראה כמו לפני עשר דקות בדיוק.
ורק לבי הולם ואני מתהלכת במסדרון הלוך ושוב.
ואני חוזרת להיות שברירית ופגיעה.
וברגע הזה כל כך היית חסר לי. אני יודעת שרק אתה יכול להבין אותי עכשיו. רוצה להרים אליך טלפון ולהרגיש את החיבוק שלך במילים. להתנחם בעובדה שתכף היום הזה ייגמר ונתחבק במיטה עירומים לגמרי.
אתה כל כך חסר לי. כל כך...
מנסה להרגע מהסצנה הזו. מנסה לגלגל במוח מה קרה למטופלת הזו ואלף סצנות על פגיעה עצמית ופגיעה מינית ופוסט טראומה עפים במהירות האור למוח שלי.
ואני נסערת כל כך.
חושבת על זה שהכל בחיים הבל הבלים והעיקר הבריאות. וחושבת על המשמעות שלי בסצנה הזו ושוב מקבלת פרופורציה ליום הזה.
כנראה שהייתי צריכה להיות שם.

חזרנו לשיחת החולין, האזרח הוותיק, החייל הנשוך, המטופל שלי ואני.
והנה אחרי 6 שעות במיון, המטופל שלי נכנס לרופא מס2 שכבר בודק אותו ומחליט לשחרר אותו.
כל מה ששמעתי היה '10 דקות נוציא את מכתב השחרור'.
אנחנו יוצאים החוצה, החיוך שלו כבר לא מוסתר.
במהירות האור אנחנו מקבלים מכתב שחרור, מנופפים לשלום לכל החברים בברכת רפואה שלמה והצלחה רבה והיה נעים להכיר כאילו שיצאנו מאיזה אירוע משפחתי.
רכב מהיחידה יוצא לכיוון שלנו בזמן שמטופלוש סוגר גיליון בקבלה, ובינתיים מצאתי את עצמי בחוץ בשיחת חולין עם חייל אחר. לא משנה. סיפור אחר.
נכנסים לרכב, חברים של מטופלוש "נו, היה שווה את זה לפחות?? כמה גימלים?"

טוב אז מה היה לנו.
6 שעות וחצי המתנה במיון.
5 גימלים.
4 עוברי אורח.
3 שעות שינה.
2 קילו פחות
ואפקט פרפר אחד.

האנרגיה שלנו אף פעם לא נגמרת או נעלמת, היא מתגלגלת.
תעשו טוב, גם אם נראה לכם שבאותו רגע אין לטוב הזה משמעות, יכול להיות שתגלו אותה בהמשך.
הטוב הזה יחזור בין אם תדעו ובין אם לא.
והכי חשוב, אל תעשו כדי לקבל. התמורה תגיע בדרך כזו או אחרת.
בצורה של משמעות או תובנה או ערכים או תחושה טובה.
יאללה 3 שעות שינה זוז.

נ.ב

אני מתגעגעת כל כך.

שיר ללילה טוב.