על החיים, המוות ומה שביניהם.

זה לא קל להיות אדם חרד.
החרדה שמא האדמה תישמט שוב תחתיי ופתאום אשאר לבדי בעולם.
האימה שמא כל אוהביי לא יהיו עוד חלק מחיי.
שמא ארגיש לא אהובה, או שוב בודדה.
ככה היא,
זו החרדה.

ממה אני חרדה?
מלהיות לבד.
משוב להינטש.
מלהרגיש לא אהובה או לא מוערכת.
דחויה.
אבל בעיקר, חרדה מלהרגיש שוב את אותה חרדה.
כן, זו היא בדיוק.
החרדה.

בכל פעם כזו, החרדה מטפסת..
ואני מאמנת את המחשבה, ומרגיעה בנשימה.
אבל לפעמים היא שולטת בי,
זו החרדה.

והמפלס עולה, והפחד גובר
ואני מנסה בכל כוחי להתגבר.
ואני מתמלאת באכזבה ואין לי מקום לפריקה.
ושוב אני מדברת לעצמי במחשבה.
אבל כבר קשה לשאת אותה.
זו החרדה.

והנה עוד רגע אפרוץ בבכי.
והדמעות יזלגו על הלחי..
ולעתים נדמה שכל מה שאני זקוקה לו
הוא חיבוק.
אוהב ואמיתי.
שיגיד
"אני כאן איתך.
אל תבכי".

זו החרדה.

"I'm a mess and I will always be
Do you want to stick around and see me drown?
Fuck, I'm about to lose it all
I'm a drunk and I will always be
Beggin baby take my hand before I fall back down
Fuck, I'm about to lose it all

Oh baby, won't you come back for me?"