אני בן אדם חושב.
מחשבות הן חלק אינטגרלי מחיי.
כל הזמן, בכל רגע נתון, בכל מקום.
תמיד חושבת מה קרה, למה קרה, איך, מה הסיבה, מה גרם, מה תרם, מה היה אפשר לעשות אחרת.
מודעות עצמית ספק הלקאה עצמית. כבר דיברנו על זה.
חושבת על הדברים, שואלת את השאלות הקשות, עונה לעצמי. כועסת על עצמי, מנחמת את עצמי.
עושה ממש שיח שלם עם עצמי.
אבל מחשבות שאתה לא מעוניין בהן זה דבר מסגף.
אי אפשר להתחמק מהן, בטח לא כשאני לא במיטבי אלא בדיוק ההפך.
אי אפשר להתחמק מלשאול את עצמי את השאלות הקשות בכל רגע ביום ולתת לעצמי את כל האופציות הרלוונטיות עם חישוב של איזו אופציה יותר סבירה.
וזה ריק כן?
זה לא עוזר לי להרגיש טוב יותר. זה לא מקל עליי. זה מכביד עליי. מותח אותי. מעסיק אותי מאוד במה שלא טוב עכשיו.
זה בסך הכל לתת רציונל לדברים כדי להצליח לקבל אותם וזה בסך הכל להכין אותי למתרחש לבוא.
כי כזו אני. זקוקה לשליטה כדי לשרוד עוד דקה ביום. אבל זה לפוסט אחר.
ולא בא לי. בא לי להפסיק לחשוב.
פשוט לחיות, מרגע לרגע לאן שהחיים ייקחו אותי.
בלי שליטה, בלי אשמה, פשוט לאבד את הצורה שלי ולהישמט.
אז איך מתמודדים עם המחשבות?
ישנה. וישנה. וישנה.
אבל בעיקר רק מנסה לישון ולא מצליחה.
פשוט לא מצליחה לישון. כל הזמן המחשבה שלי מוסתת לדברים הכואבים שכרגע מעסיקים אותי.
איכות השינה שלי, היא המראה למצב הרגשי שלי.
וכמובן שנדודי שינה זה מספר אחת כרגע בחיי.
אני לא מצליחה לישון ומאוד נלחמת בזה, שזה הכי גרוע.
אם אני נרדמת אז סביר להניח שיהיה לי איזה חלום שיצבוט אותי במקומות הכי כואבים ואתעורר ממנו בקיפאון. ואם לא אחלום אז סביר שאתעורר מאוד בקלות ולעתים תכופות ואתעורר מוקדם גם אם ישנתי במצטבר שלוש שעות.
מנגד, כשאני שלווה, רגועה, בטוחה - אני ישנה עמוק לאורך זמן, בדרך כלל לא חולמת או חולמת חלומות נייטרלים.
זה מתסכל אותי מאוד.
באופן כללי עוברת עליי תקופה לא פשוטה, זה גם לפוסט אחר, אבל אני משתדלת שלא לפצוח במונולוגים קורעי לב על רגשותיי הכנים כי זה לא עוזר.
למדתי שבמערכת יחסים אין אשמים. שני הצדדים תמיד יכלו ויכולים לעשות משהו אחרת כדי להתקרב ולהתחשב בצד השני. אז אני משתדלת שלא להאשים.
הלוואי שבאותה מידה יכולתי לא לקחת על עצמי את האשמה.
או לא לחשוב.
או לאבד שליטה.
או לשכוח את הכל. גם את הטוב וגם את הרע.
זה כל מה שהייתי רוצה כדי לקבל עכשיו קצת שינה.
חלומות פז, זו משאלת לב.
