על החיים, המוות ומה שביניהם.

העולם לא הוגן כי העולם הוא לא מושלם.
אין מושלמות בעולם הזה.
לא בני אדם ולא אף יצור חי, לא תכונות, לא דעות ואפילו גם לא דוממים.
אין דבר כזה מושלם.
העולם הוא פסיפס של צבעים, דעות, תכונות וחוויות לעתים דומות ולעתים שונות. אוסף של יצורים חיים מנוגדנים, משלימים וזהים. במקצת, כמעט, הרבה, וגם בכלל לא.
הוא יפה, הוא מרהיב ועוצר נשימה.
אבל הוא לא מושלם.
בעצם צמד המילים הזה 'לא הוגן' הוא לא פקטור בחיים.
אין דבר כזה 'הוגן'.
העולם לא צודק, העולם לא הוגן, העולם לא מושלם.
יש בו כאב, יש בכי, יש צער, יש אכזבה.
ודווקא אני, שחוותה את העולם בצורה מאוד לא מושלמת, בצורה כואבת והרסנית.
בצורה פוגענית כזו שצובעת את כל החיים באפור, לטווח הארוך ולטווח הקצר, דווקא אני לא השכלתי ללמוד ולהפנים שאין דבר כזה מושלם.
דווקא אני שנפצעתי הרבה וסחבתי הרבה ושמרתי בתוך תוכי כל כך הרבה עצב וסוד, בכל פעם מחדש שאני צריכה להתמודד עם לא הוגן בחיי אני מתאכזבת עד עמקי נשמתי. אני מתייפחת. אני מופתעת מכמה כואב זה יכול להיות.
החיים צבועים שוב באפור. החיים דהויים מכל צבע. קהים מרגשות.
בכל פעם כזו האכזבה הזו מחוסר מושלמות מציפה אותי ואני מתייפחת מחדש ומחייה את התסכול בתוכי.

למה העולם לא מושלם? למה אין אנשים מושלמים או רגעים מושלמים?
למה אנחנו, אני, צריכה להתמודד עם כאב בעולם הזה?
אני לא רוצה. אני לא רוצה לכאוב ולא לדמוע ולא להתאכזב.
אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
הגוף שלי נע ונד בין הקצוות.
בין צורך לריגוש בכל רגע בחיים, אולי כדי להדחיק את האכזבה, לבין המפגש הפתאומי עם הלא מושלם והתסכול הגואה.

התמודדתי הרבה עם לא הוגן בחיי. החיים אכזבו אותי לא מעט. בצורה מצלקת וסיוטית.
ועדיין, יש סוג אחד של לא הוגן שאני לא יכולה להתמודד איתו.
פרידה.

אני יכולה להתמודד עם תסכול, עם חוסר הצלחה, עם אכזבה.
אבל פרידה, היא סוג של לא הוגן שהטבע יצר ואי אפשר לנצח אותה.
שום דבר לא מכין אותך לכאב שיום אחד תרגיש כשהאדם שאתה אוהב יותר מכל נעלם יום אחד מחייך.
האכזבה הזו היא דוקרת ישר בתוך הלב.
אין מנוס ממנה. אין מרפא לה.
פרידות. 
זה פשוט לא הוגן.