על החיים, המוות ומה שביניהם.

הפייסבוק הזכיר לי זיכרון עצוב.
כך השכלתי לכתוב לפני 9 שנים ושבוע.

15 באפריל, 2013:
אתה יודע? מאז שעזבת אותי אני לא מפסיקה לפחד.
אני מפחדת מכל דבר, מדפיקה בדלת או מסתם צלצול טלפון.
אני מפחדת שעוד מישהו ימות מסביבי... ככה פתאום, בלי סיבה.
כמו שאתה עשית."

והנה שוב הפחד הזה שחודר לעצמות ומשתק אותי.
הבדידות. הריק. הכאב.
הפחד לאבד.
להתמודד עם טראומות העבר שמלוות אותי לכל מקום. עם הפצעים שלא הגלידו. עם התיבה הכמוסה בתוכי שרק מחכה לרגע שתיפרץ כדי ליצור כאוס.
הפחד לאבד חלק מחיי. לאבד גם קצת אותי. חלק ממני.
לאבד זכרונות, חוויות, רגשות.
לאבד אדם אהוב. שהוא איננו עוד.
חרדה גדולה. לא מסוגלת.
הדמעות נופלות אחת אחרי השניה מהעיניים בלי הזמנה, יוצרות אחריהן שביל רטוב ומלוח.
המילים שלי מתערבות, המחשבות מתנגשות.
גם בכתיבה לא מוצאת את הנחמה.
את הפורקן האדיר אחרי טקסט מדוייק לתחושותיי.
לא מצליחה לבטא את עצמי כבשגרה.
לא רוצה להרגיש דבר.
רוצה שכל רגש שחי בי יהפוך לקהה וסתמי. אפרורי.
בלי מטען רגשי שלילי ולא חיובי.
לא אכאב ולא אשמח.
כי אין בי מקום להכיל עוד כאב.
אין בי.