אני מצטערת מראש על מה שאכתוב.
אני אכתוב מילים טעונות, מלאות בכעס ובכאב ובשנאה עצמית.
אבל אני חייבת לפרוק.
אני חייבת להוציא ממני הכל.
להיזרק לתוך הסערה הרגשית הזאת ולתת לה לערבב אותי ולשאוב אותי. ועדיף שזה יהיה במילים.
אני כל כך מבולבלת, כל כך כעוסה ופגועה.
מרגישה לא מוצלחת, אשמה, בודדה בעולם הזה.
מרגישה שזה לא בשבילי. אני כל כך שבירה לזה.
ההתמודדות עם מה שכואב, ההתמודדות עם רע בעולם.
ההתמודדות שאף פעם לא נגמרת. למה זה לא הולך ונהיה קל יותר עם הזמן?
מרגישה שנדפקתי בחיים. לא רוצה לחיות ככה.
שאני פשוט כישלון, שנידונתי לכאב ושזה אף פעם לא נגמר ולא ייגמר.
מה אני עושה לא בסדר? במה טעיתי בחיים שזה מגיע לי?
למה אני כל כך דפוקה?
אני מנסה לחשב מסלול מחדש ושום דבר לא מצליח. אני כלואה בעולם הזה. רק רוצה לברוח.
לברוח מהמציאות. מהכאב ומההתמודדות.
רוצה שיהיה כלום.
רוצה לא להרגיש. להיות כלום.
מרגישה שאני צריכה חיבוק, צריכה אהבה, צריכה ביטחון.
גם מעצמי.
לסלוח לעצמי יותר, לעגל פינות, להקליל, להיות סלחנית.
להשאיר לעצמי מרווח לטעויות.
אני כועסת על עצמי. שאני כל הזמן אוריד מעצמי ומהרצונות שלי בשביל אחרים.
תמיד אתן לפני שאבקש לקבל, תמיד אנסה להיות שם בשביל מישהו לפני שאהיה בשבילי. כאילו אין לי שום אינטרס לשמור על עצמי.
מה נסגר???
אני כועסת על עצמי כי זה פתאטי. כי זה כל כך נאיבי.
אני ראיתי היום את העיניים האלה שלא היה בהן כלום.
לא אהבה, לא כמיהה, לא געגוע.
ראיתי את המבט האדיש, הזר, הקפוא.
ואני בכל תא בגופי כמהה ומתגעגעת. מחפשת סימן.
שיחה, משפט, מילה.
קצת ממה שאני מכירה. מהלב המוכר והרגיש והגדול שהיה שלי ממש לא מזמן.
קרבה, אהבה, שייכות, אכפתיות.
אפילו כעס, פגיעות. רגש כלשהו!!!
רק לא אדישות וזרות.
עדיין מקווה, מאוהבת.
ולמה אני עדיין לא מאמינה שזה הסוף?
למה קיבלתי את כל מה שאני צריכה כדי להפנים שזה הסוף, אבל עדיין לא מרגישה ככה?
בתוך הלב שלי אני יודעת שזה לא נגמר למרות שהעיניים אומרות אחרת.
המשיכה, הכימיה, התשוקה, הכמיהה. זה פשוט מרגיש לי כמו מגנט.
המשיכה חזקה מדי. הלב רוצה להתמסר שוב ולהרגיש את הגוף ואת הנפש.
אני מרגישה בתוכי שהרגשות חזקים מדי, הזרמים התת קרקעיים חזקים ממה שהמוח מנסה להאמין בו.
אולי זה לא הזמן. אולי זה יהיה בעתיד, אבל בטוח שזה לא נגמר.
הגוף שלי פשוט מותש ועייף ואין מפלט. אין מזור לכאב.
לא אכלתי כלום היום. רק שתיתי כוס קפה אחת כדי לעמוד על הרגליים. וזה לא באמת משנה כי הנפש היא זו שרעבה ובעיקר צמאה. צמאה לנחת.
צמאה לשלווה, להפוגה.
לחיבוק מתמסר וכן, לגוף עירום ופגיע. גוף תמים. אוהב.
ולנחמה...
רק כמה דקות של נחת. רק לנשום אותך בכל נשימה ולהנות מההפוגה הפסטורלית בתוך הסערה.
כי אני לא שורדת את המערבולת.
איך מתגברים על זה?
איך משלימים עם העובדה הפשוטה שמה שאהבת פשוט איננו?
איך ממשיכים לקום בבוקר עם אותה תחושה של ריק?
עם אותו הכאב שמלווה אותך בכל פעולה ביום?
איך ממשיכים הלאה, גם אם לא רוצים?
גם אם אבכה הכי חזק שאני יכולה, גם אם יהיה לי הכי כואב בעולם, גם אם אשבור שיא בכמות הדמעות שיזלו מעיניי, גם אם אכתוב את הטקסט הכי נוגע ומדויק לתחושות שלי - זה עדיין יהיה שם. המציאות לא תשתנה.
הגעגוע לאדם אהוב. געגוע לחוויה נעימה. געגוע לזיכרון שמח.
איך "משלימים" עם זה?
זה מתישהו יהפוך קל יותר? ההתמודדות הזאת?
מתי זה נגמר?
יודעת שאין שום משמעות לבוא הלילה, כי שינה לא תהיה כאן.
ואם ארדם, אחלום חלומות פנטזיונים על מה שלבי חושק בו ולא יכול לקבל.
ולא אמצא נחמה לא בערות ולא בשינה.
אז מתי כן?
כי אני כבר לא שורדת.
