החוויה האחרונה שלנו יחד.
ממש לפני חודש וחצי.
טסנו לחופשת סקי בפעם הראשונה ולא ידענו מה היא תביא איתה.
הגענו כמעט שבמקרה אחרי שסגרנו כרטיסי טיסה עם זוג חברים שהבריז.
נלחמנו בכל דרך כדי למכור את הכרטיסים הארורים האלה, אבל ללא הצלחה.
החלטנו לטוס לחוויה. "מה כבר יכול לקרות?"
וזה גורם לי לתהות מה היה קורה אם היינו מצליחים למכור אותם?
אז ארזנו.
הכנתי סנדוויצ'ים טובים לדרך כמו שאנחנו אוהבים.
התרגשנו, המראנו, שרנו שירים במטוס בפנטומימה (ולפעמים גם לא בפנטומימה..), אכלנו, שיחקנו, נחתנו, פגשנו חברים.
אתה תיקתקת הכל כמו שרק אתה יודע.
הגענו בנחת אל העיירה, שכרנו את הציוד, התמקמנו במלון ונרגענו בערב בירה לקראת היום הראשון.
התחלנו את הדרך, לקחנו מדריך וכבר מהרגע הראשון הרגשנו את השוני בינינו.
אני הייתי צמודה למדריך.
כל הזמן ביקשתי שיסתכל, שיתן ציון, שיסביר בדיוק מה עושים ומתי. שיתקן אותי ויסביר שוב.
זקוקה ללמידה האינטנסיבית, הטכנית. לדיוק.
ואילו לך הספיק הסבר וגם חצי הסבר כדי לדחוף את עצמך לשלג ולהתחיל להחליק. אז החלקת בצד, למדת עם הרגליים.
ואני בקדחנות איומה צמודה למדריך, חוששת.
היום הראשון היה בסדר, אבל במסלולים מתקדמים יותר מצאתי את עצמי תקועה. הפחד עצר אותי.
לא הצלחתי להכיל את תחושת חוסר השליטה.
לטוס במהירות אדירה על השלג, לבטוח בעצמי ולהישען קדימה, לדעת לווסת את המהירות, להוביל אותה וליצור הרמוניה מושלמת בין כל חלקי הגוף ביחס לשלג.
אז התמודדתי עם תסכול כל כך גדול.
למה אני לא מצליחה? למה אני פחות טובה?
רציתי להצליח. רציתי לרקוד על השלג ולהרגיש את האוויר הקר ממלא את הגוף באדרנלין. להרגיש חופשיה.
וזה כל כך תסכל אותי.
הגעתי לחדר כמעט בכל יום שבורה מהתמודדות. שבורה מהעקשנות והתסכול שלי להצליח.
היה לי קשה לקבל את זה שאני לא טובה בזמן שכולם נראו מקצוענים באופן כל כך טבעי.
החוויה שלך הייתה כל כך שונה וזה העצים את השוני בינינו.
רקדת ריקוד חושני עם השלג.
הוא נתן לך ביטחון ותנופה ועצמאות ואמונה בעצמך.
אתה זרחת. היה לך אור בפנים וחופש מתפרץ.
כל יום חזרת מאושר, מלא באדרנלין ואופוריה שאי אפשר להסביר אותה.
ניסית לעודד אותי וזה רק תסכל אותי יותר כי לא הצלחתי.
העדפתי שלא תצפה ממני. אני רק מאכזבת את עצמי ואותך.
באחד הימים, כשהגענו אל החדר ראית כמה אני שבורה ומותשת.
וניסית לעודד אותי מכל הלב. זה היה כל כך תמים ואוהב.
נכנסנו למקלחת.
אני רק רציתי לשטוף מעצמי את הכישלון.
הסתבנתי בחופזה ומיד שלפתי מגבת.
התנגבתי ונשכבתי עירומה על המיטה מול הדלת של המקלחת בזמן שאתה מתרפק על המים החמים ונהנה מאווירת הניצחון.
ועכשיו זה חשוב.
דיברנו על חווית הסקי ואתה אמרת לי שבעצם הסקי מדמה את החיים עצמם ומלמד אותנו איך השני תופס את העולם ולמה הוא זקוק. הסקי למעשה מודל של הזוגיות שלנו.
מצד אחד אתה, בחור של מעשים. של כאן ועכשיו.
מעז, נמרץ, אמיץ, לוקח סיכונים, הרפתקן, לומד דרך הרגליים.
לא הפריע לך להתרסק ומיד אחר כך לקום ולנסות שוב את אותו מסלול.
תוך שלושה ימים סיימת מסלולים אדומים בהצלחה רבה.
ואילו מצד שני אני, מחושבת, טכנית, קפדנית.
לא לוקחת סיכונים במהרה, מעדיפה את המקום הבטוח.
פגיעה, רגישה, חוששת.
מתוסכלת מאוד מחוסר ההצלחה.
העניין הוא שאני זוכרת את זה כל כך טוב כי זה היה כל כך מדוייק לתחושות שלי.
זה נגע בי כי הצלחת להסביר לי במשפט אחד למה אני התאהבתי בך.
בקסם שלך. בקלילות שובת הלב.
הנמרצות, ההומור, התעוזה. הם כולם כבשו אותי מהיום הראשון.
כי כל מה שאתה כן זה בדיוק מה שאני לא.
כי אתה הוא כל מה שחסר לי בחיים.
אתה כל מה שהייתי רוצה לנכס לעצמי.
זה לא מקרי שהתאהבתי בך.
אז בלילה האחרון בעיירה שכבנו במיטה עירומים ואתה בכית.
נדמה לי שזה היה כמה שעות אחרי הפילוסופיה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבכית אבל משהו בי נשבר.
שאלתי את עצמי איך יכול להיות שהגבר שלי בוכה כשאנחנו שוכבים עירומים במיטה בנופש ולא בפעם הראשונה.
איך יכול להיות שאני גורמת לאהוב שלי לבכות ולא לשמוח?
ניסיתי לחזק אותך ומהר מאוד החלפנו תפקידים.
בכיתי ואמרתי לך שאני לא טובה לך. שאתה זקוק למישהי אחרת.
שאני כבר מצליחה לדמיין אותך מאוהב בה עד מעל הראש. כמו שהיית מאוהב בי.
שאני מדמיינת אותך מזמין אותה אליך הביתה. לבית שהיה שלנו. למיטה שאנחנו שכבנו בה.
זה שבר אותי. ידעתי שמשהו מת בי.
לאורך כל הדרך ויתרתי על עצמי והערכתי אותך יותר משהערכתי את עצמי. גם כשלא ראית.
גם בזוגיות כשהעלמתי עין וסלחתי על דברים בלתי נסלחים פעם אחר פעם. דברים שאם אני הייתי עושה אותם הם לא היו נסלחים.
דברים שכשאני עשיתי חצי מהם אתה נשברת לרסיסים.
וגם בפרידה כשויתרתי עליך כדי שתהיה מאושר בלעדיי.
כשנתתי לך ללכת וגזרתי על עצמי במודע את תחושת האובדן ושברון הלב שאני כל כך מפחדת לחוות שוב.
כשהבאתי על עצמי כאב שלא ידעתי אם אוכל להתמודד איתו. וצדקתי.
לנצח אשים אותך לפני.
וככה יצא, שאי שם בעיירה לבנה וציורית, קסומה ממש כמו באגדות, הבנתי במדוייק למה התאהבתי בך וגם למה אני חייבת לתת לך ללכת.
כמה בכי ליווה את הטקסט הזה.
איזה כאב.