הן החלטות שבהן תמיד יש נפגעים.
החלטות שלאחריהן יש נזק מיידי, הרבה לפני שרואים את הטוב.
כשדרך הפעולה לא וודאית או מוחלטת כי אין אפשרות אחת שהיא טובה. כולן גרועות.
פשוט צריך לבחור מה הכי פחות גרוע.
כבר שבועיים מנסה להדחיק ולא לקבל החלטה.
מתקשה לדבר אבל עוד יותר מתקשה לחשוב על זה ואפילו לכתוב את זה.
הבלוג שלי נטול התייפיפות ונטול העמדת פנים.
נקי ושקוף. מלא באמת מזוקקת.
ועדיין, אני מתקשה להשמיע בפניי את מה שעובר בי סביב ההחלטה ומה זה מציף בי.
רק אתמול הצלחתי לדבר על זה בפעם הראשונה עם צנזורה.
תחושה של חוסר אונים ובדידות.
פחד מהעתיד, ממה שיקרה.
מההתמודדות שתהיה בעקבות כל החלטה.
הפחד שלא אבחר בהחלטה הטובה ביותר.
אני כועסת מאוד.
כבר שבוע שאני כועסת, מלאה בזעם וחמה מהולים עם עצב ותסכול.
אני זועמת על הסיטואציה שהגעתי אליה מכל הבחינות.
מבינה שאין דבר חשוב בעולם הזה יותר מלדאוג לעצמך.
אף אחד אחר לא ידאג לך אם לא תדאג לעצמך.
למדתי את זה על בשרי.
הכל זמני בחיים - בני זוג, חברים, עבודה, כסף, סטטוס.
רק ה-אני הוא קבוע ולכן רק אני חשובה.
אני כועסת כי מעולם לא דאגתי לעצמי.
תמיד הקרבתי מעצמי בשביל אחר, גם אם זה לא היה נכון או מהמקום הנכון. תמיד לוותר על עצמי הייתה נראית לי האופציה הנסבלת יותר.
והנה אתה מצליח להמשיך הלאה רק כי אתה יודע לדאוג לעצמך.
תמיד היית טוב בזה הרבה יותר ממני. קינאתי בך על זה.
מטייל, מבלה, נהנה, חווה, פורח, לומד את עצמך.
איזה כיף בלעדיי.
ואני נשארת מאחור, תקועה עם ההחלטות הקשות שלי.
תקועה עם המילים שאמרת לי.
עם החוויות שחווינו יחד והזכרונות.
והכי גרוע עם הרחמים המזויינים שלך על ההחלטות הקשות שלי ועל הכאב והבדידות שבי.
אלו שאתה יצרת וטיפחת.
שאבת אותי לתוך המערבולת שלך ואני ניסיתי לעמוד בתוכה חזקה ויציבה.
וראיתי איך המערבולת הזו גדלה ומשתוללת ושוברת איתה כל כך הרבה דברים. גם אותי.
ובסוף, זו אני.
אני שרטתי אותך.
אני זו שפצעה אותך כל כך אבל נשארת חבולה מאחור בזמן שאתה דואג לעצמך.
זו אני.
אני עם ההחלטות שלי.
