חזרתי.
לא כתבתי כבר הרבה זמן, זה תמיד סימן לא טוב עבורי.
הכתיבה מארגנת לי את המחשבות אבל מבולגן לי מדי.
בחיים, ברגשות, באתגרים.
כל יום הוא אתגר עבורי.
לקום בבוקר ולהתארגן, לחייך לעצמי במראה ולאהוב את מה שאני רואה.
לשכוח את החלום של אתמול ואת המשאלה של מחר ופשוט להעביר עוד 17 שעות של עבודה ועשייה כדי להדחיק את הכאב.
הלב שלי שבור.
עברו כבר כמעט שלושה חודשים ובכל יום אני מוסיפה לבנים לחומות שבניתי סביב הלב.
שכבה אחרי שכבה.
אין יוצא ואין נכנס.
מבועתת מהמחשבה שמתישהו בעולם אצטרך להיפרד שוב - מבן זוג, מחברה, ממשפחה.
לא רוצה שאף אחד יכנס ללב המדמם הזה כדי שלא אצטרך לאבד אותו.
לא רוצה שאף אחד יתקן את שובל השברים שהשארת אחריך.
לא רוצה להיות תלויה באף אחד.
אני לא מאמינה באף אחד ולאף אחד,.
לא מתקרבת, לא אוהבת.
מלאה בכעס וכאב.
הלב הזה נעול.
מרוקנת מאמונה.
ואיך תוכל לקוות שטוב לי כשאתה יודע שהשארת אותי לבד פצועה וכואבת?
איך תוכל לאחל לי טוב כשהשארת אותי לדמם לבד?
איך תוכל לומר שאתה דואג לי כשאתה יודע שאני לא ישנה בלילה כבר כמעט שלושה חודשים?
וכמה זמן זה יימשך? למה זה לא עובר לי?
כנראה שזו הדרך שלי.
ויש לי עוד הרבה דרך לעבור ומעט מדי כח כדי להמשיך לצעוד.
אני יודעת שנתתי את כל כולי תמיד.
בצעקות ובבכי, בשמחה ובעצב, באהבה הגדולה ובכעס.
נתתי את עצמי ומעצמי ובסוף נטשת.
הכלתי ואהבתי וחיבקתי אותך בלילות הקשים.
ניגבתי לך את הדמעות בלילות הלבנים ותמיד הבטחתי לך שאשתדל יותר ואהיה יותר.
זה לא הספיק.
אז איך אאמין שמתישהו זה יספיק?
שלוש וחצי שנים של חוויות. זיכרונות. לילות.
ואת כולם אני צריכה למחוק.
מכולם אני צריכה לשכוח ולאסוף את עצמי, שבר אחרי שבר.
זה כמו לעמוד בקצה הצוק ולהיאבק ברוח כדי לא ליפול.
זה כמו לנהוג שיכורה ולהיאבק בחוסר השפיות כדי להגיע הביתה בבטחה.
אבל הדרך לא נגמרת.
ויש לי רק משאלת לב אחת אמיתית.
לצאת מזה בשלום.
לא להידרדר לשוליים ולא להחליק לתהום.
להישאר חזקה ובטוחה בעצמי ולא לתת לעצמי ליפול.
לא לחזור על טעויות ולא להצטלק שוב.
אבל אולי הפחד הזה מהצלקות הוא זה שמצלק אותי.
וההגנה שאני בונה לעצמי היא המסוכנת באמת.
ההדחקה, הכאב, ההתסגפות.
זה כמו דלת מסתובבת שאני לא מוצאת בה את היציאה.
הרי אי אפשר להמשיך לחיות בעולם בלי להיפגע.
אבל אני מבועתת.
פגעת בי.
את כל הלב השבור שלי אספת וזרקת על הרצפה.
אז איך אני אוכל לבטוח אי פעם במישהו?
ולפעמים אחרי לילה רצוף נדודי שינה,
כל מה שאני רוצה הוא שתחבק את הלב השבור שלי.
רק לרגע, רק לכמה שעות.
כדי שאוכל שוב לחזור להיות מי שאני מזהה.
כדי שאוכל לקבל כמה שעות של שלווה ונחת.
שבהן אני לא צריכה לדאוג ולחשוש מהרגע שאפגע.
שארגיש בטוחה ונאהבת.
שאחזור להיות אני.
"שחרר אותי
עם בדידותי בחדר
קח שבר ועוד שבר
ותדביק אותי
עוד פעם מחדש
עד המבול הבא
עד שלא יכאב כבר
עד שירגע
כי תמיד
יש מישהו ששומע
שומר עלי יודע
שאני לא אוותר
רוצה שתשאר
עד שיגמר
הטירוף הלילה
עד קצה יום אחר"
&ab_channel=HeliconMusic-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F
