על החיים, המוות ומה שביניהם.

אם יש משהו שאני טובה בו -

זו היכולת להתמסר.

היכולת להעניק עד שכואב בכל הגוף.

היכולת לכאוב למען האחר.

היכולת לשים את עצמי במקום השני פעם אחר פעם באמונה שלמה.

אם יש משהו שאני טובה בו -

זו היכולת לאהוב. 

היכולת לתת מעצמי עד שכבר אין מה לתת.

היכולת להיות ריקה מוחלטת כדי לתת משמעות.

היכולת להקדיש את עצמי לאחר בטוטאליות. 

והיכולת הזו,

היא אור ואפלה גם יחד.

היא מנביטה זרעים ומכלה שדות.

היא מחייה מתים וממיתה שמחות.

היא מים חיים זורמים ושממה שקטה מוחלטת.

והיכולת הזו,

היא שמחניקה בי כל דאגה לעצמי. 

מכלה כל הערכה עצמית.

רומסת את אהבתי שלי אליי.

ולא פעם אני אתן מעצמי, את כל כולי, באהבה גדולה ובהשתוקקות לעשיית הטוב.

מתוך ערך עליון להיטיב ולרומם את האחר.

ואפנה לחדרי חדרים, אזיל דמעות על תחושת הריקנות כלפיי.

ריקנות שיצרתי בידיי.

מי ידאג לי?

מי ישמור וייגן עליי?

מי ייתן מעצמו עבורי? 

ילחם את המלחמות שלי, ינשק את הצלקות שבי.

מי יאהב אותי?

באמת ובתמים. 

בחינם.

ולא אוכל להאשים דבר,

אלא מלבדי.

אני אשמה,

ולא אחר.