על החיים, המוות ומה שביניהם.

אני חולמת מאז שאני זוכרת את עצמי.
חלומות הם חלק מאוד משמעותי מחיי. למעשה הרבה פעמים הם אפילו מנהלים אותי.
אני מייחסת לחלומות שלי משמעויות שלא תמיד קיימות.
אני יכולה לקום מאוד שמחה בבוקר או טעונה או עצובה ומפוחדת, רק בגלל חלומות הלילה.

החלום שלי הוא התגשמות התת מודע שלי באופן הכי פשוט.
עוד לא פענחתי מה אני מרגישה לגבי זה.
מצד אחד אני מרגישה שזה מאוד מיוחד עבורי.
אני אדם מאוד רוחני ואני מייחסת לחלומות משמעות רוחנית.
יש לי את היכולת לחוות באופן הכי פשוט את התחושות שלי, אלה שאני מדחיקה בעצמי.
היכולת להתעמת או להביא לידי ביטוי את מה שאני מרגישה היא יכולת חזקה מאוד בעיניי.
מצד שני,
בכל לילה, אני מתעמתת עם מה שאני לא רוצה לספר לעצמי וזה יכול לכאוב מאוד. גם שעות אחר כך.

בשבועיים האחרונים, מדי לילה חלמתי את אותו החלום.
חלום פשוט מאוד.
עם אותו תוכן, אותה משמעות, אבל תפאורה שונה.
בכולן חזר אותו מוטיב - דחייה.
אני עצובה ובוכה, מנסה להילחם על האהבה בכל מני דרכים והתשובה היא אותה תשובה - לא. מוחלט. בטוח בעצמו.
ואני בכל בוקר התעוררתי בתחושות קשות של דחייה, השפלה ואשמה.
באמת ככה הרגשתי.
הרגשתי מושפלת וחסרת אונים.
הרגשתי אשמה על כך שאני רוצה משהו שלא ניתן לי. מה לא טוב בי?
כל בוקר הרגשתי שאני מקבלת חץ בלב.
כל בוקר דיממתי שוב ושוב ושוב.

בשני הלילות האחרונים חלמתי חלומות אחרים.
בשונה מהשבועיים שקדמו להם הם היו מורכבים. עמוסים בפרטים ומבלבלים.
בחלום הראשון הייתי בבית שלך. הוא היה נראה אחרת ומלא באנשים שאני מכירה ולא מכירה.
נפגשנו. שאלת אותי אם אני רוצה להתקרב.
עניתי שכן ונכנסנו לחדר הסמוך בבית. בציפייה ובתשוקה.
התקרבנו, התנשקנו, נגענו.
אלא שכל פעם מישהו נכנס והפריע לנו.
לא הצלחנו לממש את מה שרצינו.
עד שהתקרבנו, זה נחטף ממני.
זה בלבל אותי.

בלילה לאחר מכן, ליל שישי, חלמתי חלום על הים. ושוב על אהבה.
אני הולכת על החוף, יש מסביבי אנשים.
אני הולכת בכיוון ההפוך אל הים, אבל בכל צעד שאני עושה הים מתקרב אליי יותר.
אני מגיעה אל צוק כך שאין לי יותר לאן ללכת ומסתכלת על הים.
אני רואה את הגלים גדלים ומתחזקים והים סוער ואימתני. מתקרב אליי במהירות.
אני מפוחדת ומבוהלת ואף אחד לא מבוהל מסביבי. כולם נראים נינוחים.
הים מתקרב אליי ומתחיל בלשטוף את הרגליים שלי.
אט אט מרטיב את שאר הגוף שלי וסוחף אותי אליו.
אני מתערבלת בתוכו ומנסה למצוא את היציאה החוצה כדי לקחת עוד נשימה.
וכך שוב ושוב אני מטולטלת רגשית ופיזית, נתונה לחסדי הים ומודה על עוד שניות של נשימה חטופה.
אין לי לאן לברוח.
חווה את אותה תחושה חסרת אונים שבה אין לי יכולת לעשות שום דבר כדי להשיג את מבוקשי.
ואז אתה מופיע ומרגיע אותי והפחד משתתק ובן רגע המים כבר לא מציפים אותי.
אני דורכת על אדמה יבשה ומצליחה לנשום ולספר שאני מפחדת מהמים כי שבועיים קודם לכן הוטחתי על האדמה בקרקעית הים.
אפילו מראה את החבורה המגלידה שלי בבטן.
אני כבר לא מטולטלת.
אני שלווה ונינוחה ובטוחה ואתה מציע לי לאהוב ואני מהנהנת באושר.
ולא דיי בזה, אנחנו אפילו סוגרים נופש.
ככה הלב שלי מחזק בי את תחושת הביטחון לעתיד.
ככה הוא מעגן את הביטחון שלי.

וככל שאני כותבת יותר על החלום הזה אני מבינה שזה פשוט מדהים איך המוח שלי מתעתע בי.
בונה לעצמו איזושהי סצנה כדי להשקיט אותי. כדי שאשאר רגועה ונינוחה.
משרת איזשהו אינטרס של הלב שלי. מחיה את התקווה.
אולי הלב שלי היה זקוק ללילה אחד רצוף שינה ובוקר אחד אופטימי ושמח אז המוח שלי החליט להיחלץ לעזרתו.
ואולי זה באמת נכון? אולי באמת יש לחלום הזה איזו משמעות?
אולי אתה חולם עליי גם כן? אולי הלב שלך מרכך ומתגעגע אליי כמו שאני?
אני לא יודעת מה המשמעות ואני לא יודעת איך להתייחס למה שאני מרגישה או לאיך החלומות שלי גורמים לי להרגיש.
הם איתי או שהם נגדי?
אבל זה לא באמת משנה את המציאות, זה משנה רק את מה שאני מרגישה לגביה.
וזו בדיוק הסיבה שאני לא יודעת אם החלומות שלי הם נכס או עול.
ואולי לעולם לא אדע.