הלילה מגיע ואיתו המחשבות.
משעה לשעה מרגישה את הדחף הבלתי נשלט לגלגל את המחשבות אל המקלדת ולהסיר ממני את העול המקולל.
לקבל מעט מנוחה ושלווה לפני השינה.
פורקן.
אז אני לא כותבת, אבל זה לא עוזר.
אני נמנעת כדי לא לבכות ולהיות רגועה בתקווה שהשינה תהיה שלווה ומנותקת מכל פיסת זיכרון.
אבל אי אפשר לסלף את מה שהלב מרגיש.
אין לילה שבו דמותך לא מטרידה את חלומותיי ואת שנתי.
בכל פעם שאני מניחה את הראש על הכרית, אני הולכת לישון בידיעה שהלב שלי ישבר שוב בלילה.
אני יודעת שאתה מזמן כבר לא מרגיש כמוני.
חדור מטרה להמשיך הלאה. לוותר עליי.
להמית את מה שהיה חי.
אני יושבת וחושבת ומנסה למצוא את התשובות ללמה ואיך.
ואני לא תמיד מצליחה.
אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחוות לילה כזה שהרטיט את הלב והחסיר פעימה ועדיין להוציא אותי מהלב.
ואני לא מבינה איך יכול להיות שממש לפני שנה בחרת להילחם עליי ועכשיו אתה נלחם בכל הכח לוותר עליי.
אבל היום אני מבינה למה נלחמת עליי.
הרגשת בודד בלעדיי. הלכת לאיבוד בתוך הלב וחיפשת את המשמעות שהענקתי.
אבל טעית בדרך שבחרת.
היית צריך להגיע עם המשמעות ולא לחפש אותה אצלי.
במקום זה הגעת ריק ושבור וחסר ביטחון והשלכת עליי את כל הכאב והצער שבריקנות ובבדידות.
בידיך צבעת את הזוגיות שלנו בשחור.
ואני מנסה להבין מה המבחן הזה שניצב לי באמצע החיים ומתי הוא ייגמר.
כל מבוקשי היה ביטחון ואהבה. אינטימיות ופשטות.
בכל חלומותיי משאלת הלב היא להיות אוהבת ונאהבת.
ללטף ולגעת. במקומות החשופים.
לחבק. שלא יכאב.
ויש בי מן תקווה ארורה כזו.
תקווה שנותנת לי את הכח להמשיך אל המחר.
תקווה שמזכירה לי לנשום אוויר, שאיפה אחר שאיפה כי תכף כל זה נגמר.
תקווה שתמצא בקרוב את המשמעות ותחזור שוב לחבק.
תקווה שעוד רגע תבקש להתנצל ולהגן.
תקווה שתאמר שטעית. שהיית צריך זמן כדי להבין.
שתאמר שעכשיו אתה כאן. איתי.
תקווה שאתה עדיין ישן באלכסון.
תקווה שאפתח את הטלפון ואקבל ממך הודעה.
שאפתח את השער ואמצא אותך עומד בכניסה.
וכבר עברו ארבעה חודשים ואני למרות הכול מתעקשת לקוות.
לקוות ולשבור לעצמי את הלב בכל פעם מחדש.
אבל אני מבינה,
שאתה בעצם זה ששבר אותו.
&ab_channel=ImagineDragonsVEVO