על החיים, המוות ומה שביניהם.

אני מאוד מפחדת מהלילה.
ביום-יום שלי אני עמוסה במשימות, באנשים, בשגרה שוחקת שלא משאירה מקום לספונטניות.
כשמגיע הלילה והמשרדים ננעלים אני הולכת אל החדר שלי ופתאום במרחק דלת ההמולה של היום הופכת לשקט של הלילה.
פתאום כל הרעש של היום הופך להיות רעש של מחשבות.
במרחק פסיעה מהבחוץ לבפנים עומדת הבדידות.
אז מסע הלבד מתחיל.
וכל המחשבות שהדחקתי במהלך היום מתחילות לצוץ.
הזעם, האכזבה, הפחד, הגעגוע, הכאב -
הכול מתערבב יחד לתוך עיסה של רגשות שזועקים לצאת החוצה.
ואין לי ברירה אלא להתמודד עם הכאוס לבדי.
אז כשכולם ישנים אני צוללת אל המחשבות הכואבות.
אני נוגעת בעצבים החשופים ומתכווצת לי הבטן בכל מגע מלטף או עדין ככל שיהיה.
נוגעת בפצעים הטריים וגם באלו הישנים ודומעת אל תוך הלילה.
דמעה ועוד דמעה.
בכל דמעה כזו הלב שלי מרים ידיים גבוה יותר. רק דיי.
מתקשה להשלים עם העובדה שזה חלק מהדרך שלי עכשיו. לכאוב.
מתקשה להתמודד עם הקושי. אני לא רוצה אותו.
אני לא רוצה לתת מקום למחשבות שלי ומקום ללב שלי לכאוב.
אני לא רוצה שיגיע הלילה.
אני לא רוצה גם שיגיע היום.
ואני לא רוצה שוב לחלום.
אני רוצה לא לדעת. לא להרגיש. לא להיות. לא להתמודד.
אני רוצה לשכוח.
יותר מהכל. אני רוצה לשכוח.
לשכוח את המילים וההבטחות.
לשכוח את העירום והנשיקות.
לשכוח את העיניים. הגדולות. הבוחנות. היפות.
את הידיים המלטפות.
הגוף החם והחיבוק העוטף.
לשכוח את כל מה
שאיננו עוד.

אני לא יכולה שלא לכעוס.
אני לא יכולה לחשוב על התחושות שלי ולא לפרוץ בבכי.
אני לא יכולה לא לחלום חלומות כואבים מדם לבי.
אני לא יכולה לתאר את תחושת האכזבה.
אני לעולם לא אצליח להבין איך היום אוהבים ללא גבולות ומחר זרים מוחלטים.
אני לעולם לא אצליח להבין איך אוהבים מישהו ומשאירים אותו להיות לבד.
איך לילה אחד מתחבקים עירומים ובוקר אחר מתעלמים לחלוטין.
אני לעולם לא אבין איך יום אחד מפזרים מילים והבטחות ויום אחר הן מעולם לא היו.
אני פגועה עד עמקי נשמתי.
אני כואבת בכל פעימה את תחושת האכזבה והכעס.

אין מזור לכאב.
אין מפלט לתחושת הבדידות המתגברת.
אין לי עוגן. אני לבד בעולם.
אני רק רוצה מקום להסתתר בו ולהתחבא מהכאב.
שרק תלטף ותנחם. אני זקוקה לשקט.
לביטחון.
למחילה. שבה ארגיש מוגנת.

הלב שלי שבור לאלפי רסיסים.
אני חושבת על זה שכבר שנים על גבי שנים לבבות נשברים ועדיין לא מצאו למחלה הזו פתרון.
בכל יום עוד לב נשבר ואנחנו השלמנו עם העובדה שככה זה.
לבבות נועדו להישבר.
משלימים עם הטרגדיה. עם הכאב והאכזבה.
עם תחושת הנטישה והדחייה.
זה מחדל.
איך מתמודדים עם לב שבור?
איך מתמודדים עם זה שכל יום צבוע בצבע מלנכולי?
שכל יום הוא אגרוף בבטן?
אני שואלת את עצמי שוב ושוב מה עשיתי לא נכון.
אם דרכנו שוב יפגשו או שזה הסוף לתמיד.
אני לא מצליחה לחשוב על נצח בלעדיך.
רק על עוד דקה ארורה אחת. ועוד אחת.
וזו הסיבה שכל כך קשה לי עם הלילה.
בכל לילה הלב שלי נשבר שוב ושוב.
כי דקה ועוד דקה ועוד דקה בסוף הופכות לנצח.
והלב שלי
חלש מלשרוד.
נצח בלעדיך.