על החיים, המוות ומה שביניהם.

שלוש עשרה שנים שלא ביקשתי ממך דבר.
הבקשה האחרונה והיחידה שלי אליך הייתה שתבריא.
שלא תשאיר אותי לבד בעולם.
עשרה חודשים שהוקדשו להתגשמותה של משאלת לב תמימה אחת.
עשרה חודשים של חסד, תקווה, אמונה ופחד נגמרו בסיוט שנמשך כל חיי.
אתה איכזבת אותי.
לא האמנתי שאתה מסוגל לעשות לי את זה.
אני הילדה הקטנה שלך.
אבא שלי החזק, הגיבור, העוגן שלי.
המצחיק, הקשוח, הלבבי, החבר הטוב של כולם.
אבא שלי שעטף ושמר עליי מכל משמר.
זה אבא שלי שאכזב אותי לנצח נצחים.
אכזבה שהשאירה בי צלקת לכל החיים.
היום אני מבינה שהצלקת היא לא צלקת.
היא פצע שלא הגליד מעולם.
היא פצע חשוף, כואב ומדמם.
פצע שגם המגע הכי עדין בו כואב לי עד העצמות.
שגם ליטוף שלו נחווה כחבטה.
היום אני חווה את אותו הכאב.
בדיוק כמו שהלכת.
כשהשארת אותי לבד להתמודד עם כל מה שילדה בת 12 לא יכולה להתמודד איתו.
השארת אותי לבכות לבד בכל לילה לתוך חלומות מסויטים ונדודי שינה.
השארת אותי מדוכאת ונטולת שמחה.
השארת אותי לדמם לתוכי.
האכזבה הביאה איתה הרבה כאב.
הרבה חוויות רעות שהפכו לצלקות על הגוף.
והיום אני מבינה שאלו פצעים שלא הגלידו מעולם.

13 שנים שלא ביקשתי ממך דבר.
ועכשיו אני זקוקה לך יותר מתמיד.
בדיוק כמו אז.
אני נמצאת באותה פרשת דרכים.
בצומת בין השפיות לשיגעון.
בין שלום למחלמה.
בין חולי למרפא.
כאובה, מותשת, אבודה ושוב מדממת לתוך עצמי.
אני מבקשת ממך - תשמור עליי.
תשמור עליי שלא אשבר.
תשמור עליי שאבחין בין הטוב לרע.
שלא אסטה מהדרך הטובה.
שאם אגיע לשפת התהום לא אפול אליו.
אני מבקשת ממך - תן לי כח.
תן לי את הכח לבחור נכון.
את הכח להתגבר על הצלקת שהשאירה בי חותם כשעזבת.
את הכח להרים את הראש ולהשאיר את העבר בעבר.
אני מבקשת - תעזור לי.
תעזור לי להקהות את הכאב.
תעזור לי לרפא את הפצע שבי.

תשמור עליי שפויה, חזקה ובריאה.
שאקום כל בוקר עם תקווה להיות טובה יותר עבור עצמי.
פעם אחת עבורי ולא עבור אף אחד אחר.
תן לי את הכח להאמין בטוב ובשלם.
תן לי את הכח לעבור את המסע הזה בשלום.
תן לי את הכח להאמין
בעצמי.

"בין קודש לחול אני חי

עם האמת שמשתוללת בי

עם אלף הרגלים

עם כל צלקת שעל פניי

אני יוצא שוב לפזר את המילים

בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אליי

שם במקום ממנו באתי אין שלום

והמסע הזה כבד וקצת גדול עליי

אני צריך לגדול מזה ודי

לגדול מזה ודי"