על החיים, המוות ומה שביניהם.

כבר שנתיים ושלושה חודשים שאני משחזרת בכל יום את הלילה הכי אמוציונלי שחוויתי.
כל כך הרבה זמן שאני מכריחה את עצמי לדמיין ולעולם לא לשכוח איך הגוף שלך נגע בגופי.
מנסה להזכיר לעצמי בכח את הלילה הכי משמעותי בחיי.
לילה סוער, מענג, מהנה, מלא ברגש. שום סם שבעולם לא יכול לחקות את האופוריה שחוויתי אז.

לפני שאני הולכת לישון, ממש בכל לילה, אני מניחה את ראשי על הכרית ועוצמת את העיניים.
אני מכריחה את עצמי להיזכר בכל פרט מאותו הלילה.
אני נזכרת איך חודש לפני תכננו את הפגישה, ואת ההתרגשות שהייתה בנו ושכל יום דיברנו על זה שבקרוב ניפגש.
נזכרת איך שהלכתי על חוף הכינרת לקראתך, לקראת הלא נודע.
אני נזכרת בפלרטוטים, בנשיקות, בליטופים ובמגע שלך.
אני נזכרת במבט שלך מסתכל עליי ושבכל פעם שהנחת את ידך על גופי השתוממתי.
לא ידעתי שכך אוכל להרגיש אי פעם.

גם היום, שנתיים ושלוש אחרי, אני סוערת כשאני מדמיינת שוב את אותו הלילה.
אותו לילה שערבב בתוכו ניחוחות של מר ומתוק. ניצוצות של אפלה והארה.
כל לילה אני משתתקת במלוא הרצינות כמו בטקס חשוב ומקדישה את עצמי שוב רק לאותו לילה אוהב ובודד, כדי לחוש אותך הכי קרוב שעוד אוכל.
אתה הזיכרון המתוק והמר שלי יחד. ריפאת לי את הלב וגם ניפצת אותו לרסיסים.

בחצי המואר של היום אתה זיכרון של אושר וחופש, זיכרון של שמחה והענקה, ובחצי החשוך אתה זיכרון אפל שאני רק רוצה לקבור.
זיכרון שחור משחור שהייתי רוצה להעלים כאילו הוא לא היה. זיכרון שתמיד נישאר שם מאחורי הקלעים כשאני הולכת לישון לבד וקר לי למרות הפוך
שנשאר איתי גם בקיץ.
אתה זיכרון של אהבה ושנאה. אהבה כזאת ששורפת מרוב שהיא חמה.
אני אוהבת אותך ואני גם שונאת אותך. אני שונאת שאני אוהבת אותך ואני גם רוצה שתאהב אותי.

ואם להיות כנה, אני הכי שונאת את התקווה.
התקווה הארורה הזאת. התקווה הארורה שלא נותנת מנוח, לא נותנת לי לרגע לשכוח. התקווה המייסרת שלא נותנת להניח לעבר ולהתקדם הלאה.
התקווה שמזינה בי את הכאב. התקווה הזאת שיום אחד תוציא את הראש מהבועה האגואסיטית שלך ותבין שלא היית צריך לוותר עליי.
כבר שנתיים ושלושה מאותו לילה גורלי בו נכנסת לי ללב בסערה של 400 קמ"ש ואני עדיין אוספת את הרסיסים...
בכל שנייה ביום אני תוהה מה אתה עושה עכשיו ואם אתה מתגעגע. אני חושבת לעצמי איך יכול להיות שוויתרת עליי?
איך יכול להיות שהייתי מהופנטת עד כדי כדי לא להבין שזה היה סתם?
איך יכול להיות שלמרות העוצמות החדשות שחוויתי ולמרות החוויות שצברנו, למרות שאנחנו מכירים אחד את השניה שנים -

ויתרת עליי?