על החיים, המוות ומה שביניהם.

אני יושבת במרפסת ואני חסרת מנוח. המחשבות רצות, הלב הולם בחזקה ובמהירות. הראש לא מוצא מנוחה.

אני מקלידה מקלידה ואז מוחקת. מקלידה בכבדות מילים שאין ביניהן כל קשר, קוראת ושוב מוחקת.

אני אפילו לא יודעת למה, אבל ככה זה.

חסרת מנוח.

מה אם הוא לא עוזב את העולם?

מה אם היא הייתה מסוגלת לתפקד?

מה היה אם הוא לא היה מנצח את התמימות שלי, הכאב והבדידות שלי?

מה אם לא אותו הלילה שהציף הכל ועורר את אותה הילדה הקטנה?

אז הייתי נורמלית? אז הייתי מסוגלת לשבת במרפסת ולהשקיט את המחשבות? 

אולי לא הייתי משתדלת להצטיין ולהוכיח את עצמי בכל דבר שאני עושה.

אני לא כועסת עליה ואני לא מאשימה אותה. אני רק כואבת.

כואבת שנקלעתי למציאות הזאת. לכאב שמלווה אותי כל הזמן. הכאב הזה שאי אפשר להשקיט. 

הוא תמיד נמצא שם ורק מחכה לרגע שבו הוא יתפרץ.

לפעמים הוא מתפרץ גם בלי סיבה ואני מוצאת את עצמי בוכה בכאב ולא יודעת למה. כי כואב, כי עצוב, כי אני לא אשמה ולמרות זאת קיבלתי על עצמי את המציאות שהוכתבה לי.

לא עשיתי כלום בחיי, לא עשיתי לאיש מאום ובכל זאת הוכרחתי לקבל את שק הכאב והבדידות.

אני תוהה אם יום אחד הכל ישנה.

האם יגיע היום שבו ארגיש שלמה עם עצמי? נאהבת? אוהבת? את עצמי.

האם יגיע היום שבו אוכל לשבת במרפסת אחרי יום ארוך, לשתות קפה ולטפוח לעצמי על השכם?