עד היום לא כעסתי עליה, ריחמתי.
עובדתית היא אשמה, אבל ידעתי שאין לי זכות לשפוט אותה כי אם הייתי עוברת מחצית ממה שהיא עברה אני לא בטוחה שהייתי יכולה להישאר שפויה.
זה ברור לכל שאם היא הייתה נשארת מתפקדת לא היינו מגיעים לאן שהגענו.
ידעתי שאם היא הייתה שמה לב אז אולי הייתי מצליחה לשבת במרפסת ולטפוח לעצמי על השכם.
אבל בכל זאת, לא כעסתי.
ריחמתי. כאבתי. הזדהיתי, חמלתי.
פשוט השלמתי עם המציאות שהוכתבה לנו.
ידעתי שהיא עושה מה שהיא עושה כדי לשרוד, פיזית ונפשית, ושגם לה לא נוחה הסיטואציה.
היא עובדת קשה, יותר מבעבר, מתפרנסת ממינימום, יש לה בית ושלושה ילדים לפרנס וכמובן היא צריכה למצוא את הדרך להישאר שפויה בכל הטירוף הזה.
אז הבנתי אותה, חמלתי עליה וניסיתי לעזור במה שיכולתי.
בקניות, בסדר וניקיון, בכתף תומכת, בלהסב לה נחת. כדי שיהיה לה יותר קל להתמודד. כי ריחמתי עליה.
אבל אז התחלתי לכעוס.
כשגיליתי שחשבון הבנק שלה דיי מנופח, ולמרות זאת אחד הילדים שלה ישן על מיטה שבורה כבר שנה שלמה.
כשהבנתי שהיא עובדת המון שעות יום אחר יום על חשבון הילדים והבית ומתבכיינת שזה כדי שיהיה אוכל להביא הביתה.
כששמעתי שהיא שוב רוצה לטוס לנופש לבד למרות שכבר 15 שנה לא בילינו יחד כמשפחה ויש לה את היכולת.
זאת כבר הזנחה מבחירה. במודע.
אז איך אני יכולה לרחם ולחוס עליה עכשיו?
איך אני יכולה להשלים עם המציאות שלי כשאני יודעת שפאקינג אפשר אחרת, אבל היא זאת שמונעת ממנה להיות טובה יותר?
איך אני יכולה לתמוך בה ולתת מעצמי כשהיא חוסכת ממני כדי שיהיה לה?
איך אני יכולה לקרוא לה אמא?
