על החיים, המוות ומה שביניהם.

אנחנו נוסעית במכונית ברחובות תל אביב, 23:30.

אנחנו מתקרבים לכיוון צומת מרומזר באדום עם שני נתיבים.

אנחנו תופסים את הנתיב הימני כשמלפנינו יש רכב אחד בנתיב שלנו ורכב אחד בנתיב ליד.

מרחוק, עוד לפני שאנחנו מגיעים למקומנו בנתיב, אני מזהה אישה שעומדת בפתח החלון ברכב מלפנינו.

היא נראית כמו משתמשת, לא שפויה, שפת הגוף שלה לא ממש נעימה, קצת תוקפנית ואלימה. היא מתחננת למשהו.

אם יש משהו שפחדתי ממנו כל חיי זה מכורים.

בעיקר כי הם לא צפויים.

כי הם בדרך כלל לא שפויים וזה אומר שהם לא מרסנים את עצמם כמו שאר בני האדם.

הם פועלים בצורה יצרית לחלוטין, ללא מחשבה.

פירוש הדבר הוא שהם מסוגלים להכל.

בצורה מניפולטיבית, לא צפויה, אלימה.

מרחוק, ברגע שראיתי אותה אמרתי לו "תנעל, תנעלללל" בקול מתחנן ומבוהל.

זה הסיוט הכי גדול שלי. אני תמיד נועלת דלתות כדי להימנע מתחושות קשות כאלה.

אנחנו כבר מתמקמים בנתיב וזה רק מסעיר אותי יותר.

תוך כדי שאני משתוללת ומבוהלת היא עוברת לחלון של הרכב בנתיב ליד, הפעם נראית תקיפה הרבה יותר.

מבקשת משהו, כמעט ונכנסת דרך החלון. אולי זה סיגריה או כסף.

אבל היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה וזה מפחיד אותי עוד יותר כי אני רואה את ארשת הפנים התוקפנית שלה הופכת לאלימה אפילו עוד יותר.

הרמזור מתחלף לכתום והיא נעה לעברנו ממש כמו בסיוט רע שאני מתחננת להתעורר ממנו.

אנחנו מתחילים להאיץ והיא באה אלינו לחלון ומתפרצת לנתיב באמצע הרמזור הירוק.

הוא שובר ימינה ואני צועקת תוך כדי בבכי כשהיא דופקת על החלון וטורקת את המראה.

היא ממשיכה להשתולל על הכביש ואנחנו חוצים את הצומת.

אני חצי בצרחות חצי בבכי. עם ידיים על הפנים. על סף אי שליטה עצמית.

כבר עברנו את הצומת, הדמות שלה כמעט הולכת ונעלמת במראה הימנית שלי ואני עדיין בתוך הסיוט עם הידיים על הפנים.

אחרי כמה מטרים הוא עוצר בצד ומנסה להרגיע אותי.

בבקשה תסע, אני מפחדת שהיא תגיע אליי.

ושתקתי. ובכיתי.

ואני לא נרגעת. אני מדמיינת את אותה הסיטאציה שוב ושוב. כאילו היא ממש עכשיו קורית.

ואני שוב שומעת את עצמי מתחננת שינעל ושוב רואה אותה בזויות העין שלי משתוללת על החלון השמאלי.

שומעת שוב ושוב את הטריקה של המראה ולא יכולה להרפות. 

שיניח לי. אני רק רוצה להגיע הביתה למיטה שלי.

אני מורידה דופק ומבקשת ממנו שיתקדם הביתה.

כל הנסיעה אני מחבקת את הרגליים, העיניים מבריקות מדמעות ואני שותקת.

מדמיינת את זה קורה שוב ושומעת את עצמי ושומעת את הטריקה ורואה אותה מרחוק ורואה אותה מהצד ובוכה שוב ומפחדת.

בדרך כלל הוא מוריד אותי ממש בפינת הרחוב, אבל הפעם פחדתי. מה אם היא תבוא?

אז ביקשתי ממנו שיכנס לרחוב והוא עצר לי ממש מול השער של הבית. הודתי לו וטסתי הביתה.

נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה מנסה להרגיע את עצמי ולומר שסוף סוף אני בבית.

אני מתה מפחד שהיא תבוא, כי היא לא בתל אביב. היא בראש שלי. 

אני רוצה לקום לשירותים, אבל הרגליים שלי נעולות והטוסיק שלי קופא על המיטה.

כל מה שאני רוצה עכשיו זה להשתבלל במיטה ולסגור מסביבי את השמיכה בצורה הרמטית.

שאף אחד לא ידע שאני פה.

ואף אחד לא יראה.

שאני ארגיש בטוחה.

ומוגנת.