על החיים, המוות ומה שביניהם.

לפני יומיים הוא שלח לי הודעה.

ככה.
בכזאת קלילות.

אותו בחור שלימד אותי יחסי מין בפעם הראשונה.
שלימד אותי מה זה זין ואיך למצוץ אותו בגיל 11.
אותו בחור שהפך אותי לחפץ שלו והרשה לעצמו להשתמש בי ולפגוע.
אותו בחור שבגללו היום אני מצולקת וחבולה.
הבחור שהפך את החיים שלי לסיוט גם הרבה אחרי שהוא עזב.
אותו בחור שלימד אותי שהמשמעות שלי היא המין שאני מספקת.
שלימד אותי שאני חור בלבד ואין בי מעבר.
הבחור שלימד אותי שכדי להיות ילדה טובה אני צריכה לדעת למצוץ.
אותו אחד שלימד אותי להפריד בין סקס לאהבה.
הבחור שלימד אותי להשתמש במין ככלי להשיג דברים.
הבחור הזה שלח לי הודעה לפני יומיים.

הוא שאל אותי אם התחילו איתי עוד חוץ ממנו באותה תקופה. אמרתי לו שלא אבל מה זה בכלל משנה?
במילים שלו היה ניחוח של חולניות.
הוא שאל אם אני התחלתי איתו או שהוא איתי.
אני מודה שאני "התחלתי" איתו אם זה מה שאפשר להגיד על ילדה בת 11 ששולחת לו "ממצב?" במקושרים.

תמיד סקרן אותי השכן של סבא שהיה גדול ממני בקצת יותר מארבע שנים.
אני הייתי בת 11 בערך. ילדה עצובה ומוזנחת. ילדה שחווה את התקופה הכי שחורה בחייה ורק חיפשה מקום שיתן לה משמעות ותשומת לב.
וככה זה התחיל בינינו.
אני התאהבתי בו. לא יודעת אפילו למה והוא השתמש בזה.
במשך תקופה ארוכה היינו נפגשים במבנה הנטוש במושב, בו הייתי מספקת אותו.
האמנתי שזה מאהבה, אבל לא הסתדר לי איך יכול להיות שהבחור שאוהב אותי קורא לי ב2 בלילה מסריח מאלכוהול ובושם של וואן ומיליון ומבקש שאמצוץ לו את הזין. מה זה זין בכלל?
הריח הזה בחיים לא יצא לי מהאף.
וככה עברו להן כמה שנים טובות של ניצול מיני במהלכן הבנתי שזה לא בסדר ולא אמור להיות ככה, אבל היה מאוחר מדי.
אני התרגלתי למשמעות שאני מקבלת בזכות מין.

הוא התחיל לפתוח פתאום את הסיפור הזה והשיחה התגלגלה בין החוויות הפנטזיוניות והרומנטיות שהוא סיפר לבין החוויות הטראומתיות שאני סיפרתי כשהן בעצם היו אותן חוויות. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על זה בצורה כזאת גלויה.

הוא שאל אם אני לא חושבת שרציתי את זה וקרא למקלט הנטוש "הצריף שלנו", סיפר שהוא רואה את זה כתקופה טובה ואפילו אמר "היינו ביחד המון זמן" ו"אני חושב שאהבנו". הוא אמר "בטח היה לך קשה שהייתי בא מסטול" וכשהתלוננתי על הריח הדוחה של הוואן מיליון עם הוודקה שאל אם אהבתי את זה. הוא התחיל לספר על ה"נשיקה הראשונה" ועל ה"מציצה הראשונה" ועל איך הוא הצמיד אותי בכח עם הפנים לפינה בחדר וניסה לחדור אליי כאילו שזה סיפור רומנטי ומרגש.
ועל איך שבמקלט, כשכבר הייתי גדולה יחסית בת 14, הוא נצמד אליי על הקיר וזאת הייתה בפעם הראשונה שהתנגדתי לו וברחתי.

הלב שלי התכווץ בכל מילה וסיפור שהוא הוציא מהפה. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שהוא נהנה מהחוויות שבלילה הן הסיוט שלי?? איך יכול להיות שפתאום החוויה הנוראית והמזוויעה שלי מתגמדת לסיפור רומנטי?? איך יכול להיות שהטראומה שלי והחוויה שהרסת לי את החיים, את הקשרים הרומנטיים שלי, את חיי המין שלי, את האמון בבני האדם, נשמעת לא כל כך טראומתית?? איך יכול להיות שניצול מיני מתמשך של ילדה בת 11 נשמע קצת פחות נורא???
איך יכול להיות???????

איך יכול להיות שההרס העצמי, השנאה עצמית, הכאב, הבכי, האשמה, ההלקאה האינסופית, הטראומה, הסיוטים בלילה, ההתקפי חרדה והרצון למות היו בגלל תקופה שנשמעת כמו שהוא מתאר?

זה מרסק אותי. זה שובר אותי.
פתאום הרגשתי שאני סתם בכיינית. שאולי אני אשמה. אולי רציתי את זה.
אני יודעת בתוכי שלא רציתי ואני יודעת מה היה, אבל המילים שלו היו כל כך חולניות. כאילו ששנינו חווינו דברים שונים לחלוטין.. איך הוא הפך סיוט מתמשך לפנטזיה.
איך הוא גימד את כל הכאב שלי והפך אותו ללא לגיטימי וקטנוני.

נרדמתי מול הטלפון תוך כדי שאני מקלידה לו את החוויה שלי.
כשקמתי בבוקר הוא שאל אותי "עשית ביד אתמול שנרדמת?" ואני עניתי שלא ולא הבנתי בכלל איך אפשר להתחרמן מהטראומה האישית שלי. מהאסון הפרטי שלי.
שאלתי אם הוא עשה והוא ענה לי "התחלתי אם לא היית נרדמת.."

זה הבחור ששלח לי הודעה לפני יומיים.