על החיים, המוות ומה שביניהם.

סיפור ישן שכתבתי והתחשק לי לפרסם :)

***************************************************************************************************

אלון ואני שכנים כבר הרבה זמן אבל הכרנו באמת רק לפני שנתיים בבית הקפה שבשכונה בו מלצרתי ארבע פעמים בשבוע אחרי הבסיס. אני הייתי בת 21 והוא היה בן 32, יפה תואר, קשוח ובעיקר מסתורי.

******
אני נכנסת לבית הקפה נסערת כי כבר שעתיים קודם לכן האחראי משמרת, תומר, התקשר לנזוף בי על כך שאני מאחרת ולא היה לי יותר מדי מה לומר חוץ מזה שהמפקדת שלי עיכבה אותי ביציאה כי איחרתי לה בבוקר. נחשו למה, כי עבדתי עד מאוחר בלילה ולא קמתי.
אני הולכת להחליף את הבגדים ואיך שאני יוצאת תומר תופס אותי לשיחה צפופה. הוא צועק עליי שאני לא יכולה לאחר ככה למשמרת ואיים שאם זה ימשיך ככה אני אצטרך לעזוב.
אני שותקת מהמבוכה, משפילה מבט וכל מה שאני מצליחה לסנן זה שאני מתנצלת ושזה לא יחזור על עצמו.
כשאני יוצאת אל המסעדה ומתחילה את המשמרת שלי באמת,  אני רואה את ערן.
הוא לובש ג'ינס כחול כהה וחולצה מכופתרת. הפנים שלו מכוסות בזקן קצר ומסודר למופת. השיער מרוח בקרם וכמובן שעם המזל שלי הוא גם עם בושם טוב מדי שקשה לא להשתכר ממנו.

הוא יושב בפינת המסעדה, בשולחן של שניים ועל השולחן יומן גדול בו הוא כותב כל מני דברים שאני לא מצליחה לראות.

******
אלון גר שני בניינים ממני וכל פעם שאני מטיילת עם הכלבה שלי בשעות הלילה אחרי העבודה אני פוגשת אותו. שנינו חולפים אחד על פני השניה ולא מחליפים מילה. אבל לשנינו יש את ה"מבט", כאילו ששנינו חושבים על אותם הדברים אבל לא מסוגלים להגיד בקול. או שמחכים לתזמון המתאים.
אני מלווה אותו עם העיניים עד שהוא נכנס אל הבניין שלו ואז אני נאנחת. מפלס החרדה יורד, הדופק שלי חוזר לכשהיה והמחשבות נרגעות.
רק מלהביט עליו אני מתמוגגת. הוא בדיוק הטעם שלי ומשום מה יכולתי להרגיש באוויר שזה הדדי.

****
לאחר כמה דקות מהרגע שהתיישב הוא מרים את היד כדי שאגש אליו ורק לנוכח המראה המחוספס שלו והקול הגברי הפכתי אדומה. התחלתי לגמגם מולו כשפגשתי בעיניו.
"היי, מה נשמע? מה תרצה להזמין?" מנסה לשחק אותה חסינה לקסמיו כאילו אני לא מכירה אותו.
"מה את ממליצה"? הוא השיב.
כל דקה לידו היא סיוט אמיתי. לא יכולתי להסתכל על העיניים האלה שחודרות אליי עמוק ומנפצות אותי לרסיסים.
למרות שאני המלצרית שלו וכל תפקידי הוא לשרת אותו לא יכולתי שלא להרגיש משהו מעבר. הוא ראה שאני לחוצה, ויותר מהכל אדומה אז הוא הזמין אותי לשבת.
"תודה, אבל אני לא יכולה" עניתי.
"זה בדיוק שתי דקות ונראה שאת צריכה את ההפסקה הזאת." הוא אומר בטון סמכותי.
זה היה מביך, הוא כנראה שם לב כמה שאני לחוצה לעמוד לידו.

כדי לסיים את זה כמה שיותר מהר אני מציצה מאחורי הגב כדי לראות אם תומר יצא להפסקה או שהוא עדיין מפטרל בין המלצרים.
לא ראיתי אותו והבנתי שהוא בהפסקה, ביני לבין עצמי הודיתי שמעולם לא התבאסתי כל כך שתומר בהפסקה.
התיישבתי בחינניות והוא בתגובה סגר את היומן והסתכל עליי במבט חד וחודר.
דקלמתי את המנות הנבחרות שלנו ובזמן שאני מדברת אני רואה את העיניים שלו סוקרות אותי מלמטה למעלה.
בסופו של דבר הוא אומר "אני סומך עליך, תביאי לי מנה שאת ממליצה ונראה לי שאת צריכה כוס מים. את בסדר?" כאילו שהוא נהנה מאיך שאני בלחץ לידו.
"אני מרגישה מצוין, תודה" אמרתי בצורה מהוססת כי לא באמת התכוונתי לזה.
הוא הניח את ידו על שלי ואמר לי "שתי מים".
פחדתי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני אבל הסמכותיות בה הוא אמר את זה שכנעה אותי והדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למטבח ולמזוג לי מים בכוס גדולה עם הרבה קרח כמו שאני אוהבת.
רבע שעה אחר כך הגשתי לו את המנה האהובה עליי יחד עם מיץ תפוזים.
"שתית?" הוא שאל. עניתי שכן ולא הבנתי למה הוא כזה אובססיבי ומה אכפת לו בכלל אם שתיתי.
כשהוא סיים לאכול ניגשתי לפנות לו את השולחן תוך כדי שאני מנסה לא להתכופף יותר מדי כי החולצה שלי גדולה עליי.
"קוראים לך דנה נכון?" אני בהלם שהוא יודע.
"כן". משתדלת לא להראות שאני מתרגשת יותר מדי.
"אז איך קוראים לכלבה שלך?"
"קיילי" אמרתי בביישנות, קולטת שהוא שם לב אליי.
"אני רואה אותך מטיילת איתה הרבה"
"אה באמת?" משחקת אותה כאילו לא ראיתי אותו מעולם.
"אני יודע שגם את רואה אותי. מתי את מסיימת לעבוד?"
אני מתחילה לחשוש. מה עובר עליו?? מעולם לא חשבתי שהוא שם לב אליי ופתאום מעניין אותו מתי אני מסיימת לעבוד??
כבר הכרתי את הטיפוס אז פשוט עניתי לו שב23:00. בתגובה אמר שהוא יהיה כאן כשאסיים.
תוך כדי שאני מנסה להבין מה הוא אמר הוא מניח שטר ויוצא מבית הקפה ונעלם בחשכה.

****

כל המשמרת לא הצלחתי שלא לחשוב על מה הבחור הזה רוצה מהחיים שלי. מאיפה הוא מכיר אותי בכלל? את השם שלי? ולמה אכפת לו איך אני מרגישה ומתי אני מסיימת לעבוד. אני ספקנית לגבי זה שהוא יגיע ב23:00 וכל המשמרת חושבת על זה ומפילה כוסות.
ב22:55 אני קולטת את אלון דרך חלון הראווה מחוץ לבית הקפה עומד ומסתכל עליי.
האמת? הרפתקה זה הדבר האחרון שחיפשתי באותו רגע.
היה לי יום גרוע ומעצבן היום. בבסיס לא היו משהו, איחרתי למשמרת ולא רק זה שברתי לפחות 5 כוסות היום. אני עייפה כל כך, הלקוחות היו מעצבנים כרגיל וגם נשפך עליי קפה.
את השכן החתיך שלי עומד ומחכה זה הדבר האחרון שרציתי.
למרות שראיתי אותו לא הגבתי ולא התייחסתי אליו. הלכתי להחליף את הבגדים וכמה דקות אחרי אחת עשרה כבר החתמתי כרטיס יציאה.
כשיצאתי קלטתי שהוא באמת חיכה לי. סירבתי להאמין לזה למרות שזה מה שאמר.
אמרתי היי והתחלתי ללכת לעבר הבית.

תוך כדי ההליכה אני שמה לב שהוא מתקדם יחד איתי.
"איך היה?" הוא שואל ואני לא מבינה בדיוק מה הוא רוצה.
"אתה יודע, כרגיל. מיום ליום הלקוחות לא נהיים פחות מעצבנים." מנסה שירד ממני. "מה איתך?"
"איתי נפלא." ענה בקלילות משכנעת.
אני יודעת שהשיחה הזאת לא מובילה לשום מקום טוב ולא ברור לי למה היא קיימת.
"למה אתה פה בעצם?"
"אני קורא אותך" הוא אומר בביטחון.
מה הקשר עכשיו? מה עובר עליו?? מה עושים וברור שהדבר הכי לא אידיאלי יוצא לי מהפה.
"אני באמת לא מבינה על מה אתה מדבר.." שקרנית שכמותי.
הוא עוצר, עומד מולי ומסתכל לי בעיניים. קשה לי להסתכל עליו אז אני משפילה את המבט.
הוא תופס אותי ביד ומתקדם איתי הביתה בשתיקה. אני רואה את הבניין שלי בסוף הרחוב ומקווה שאלוהים יריץ את הזמן או משהו כי אני לא ממש עומדת בזה.
אנחנו מגיעים אל הבניין שלו והוא שואל אם אני עולה.
אני עומדת במקום, קפואה, אדומה כמו עגבניה מנסה להירגע.
"בואי. נשוחח קצת ואז אלווה אותך הביתה".
אני משתכנעת כי הבנתי שהוא טיפוס עקשן שלא יוותר לי. אנחנו עולים לקומה 4 במעלית. אני חושבת לעצמי שאף פעם לא תיארתי שקומה 4 כזאת רחוקה.
אנחנו נכנסים אל הדירה, והיא יפה מאוד. אני מתיישבת בסלון ואלון שואל מה אני רוצה לשתות.
"מים, תודה" עניתי.
הוא שם כוס תפוזים על השולחן ואני מעדיפה לחסוך את הויכוח אז אני לוגמת מעט תפוזים.
"גם אני מרגיש כמוך" אמר.
אוי לא.
"בכל פעם שאני רואה אותך מטיילת אני שם לב לעיניים הזורחות שלך".
הוא כזה מדהים ותמיד פינטזתי עליו אבל למה??
אין לי מה לומר, אני פשוט נשבית בקסמיו. אני מסתכלת לו בעיניים ואני רואה כמה יפות הן.
הוא מלטף לי את הלחי ואני דוחפת את הראש כנגד היד שלו, מבקשת עוד ליטופים.
אני שברירית כל כך אבל לא יכולתי לסרב למגע הקסום הזה עם השכן ההורס שלי.
הוא מתקרב לנשק אותי ואני נענית לו, יוצקת את כל התשוקה שלי לנשיקה הרטובה איתו.
אני שולחת יד אל הכפתור העליון שלו בחולצה תוך כדי שאנחנו מתנשקים והוא מסרב. אני נבהלת והוא שם לב.
"הכל בסדר" הוא אומר "קודם אני אפשיט אותך".
אני בהלם, אבל בהלם טוב. רק שיעשה את זה כבר!
הוא תופס בשולי החולצה שלי, מושך למעלה בעדינות וחושף את החזה הזקור שלי.
לאחר מכן הוא הוריד את הג'ינס הכחול, את החזייה ולבסוף תחתוני החוטיני האדומים שלי.
כשהוא סיים הפשטתי אותו. היה לו גוף של אליל יווני שהיה קשה להוריד ממנו את העיניים.
שנינו ערומים, מתמזגים זה בגופה של זו, עושים אהבה ומתמכרים לתחושה.
התמוגגתי לנוכח המגע החם והשתלטני שלו. הוא ידע בדיוק איך לגעת בי ומה לעשות.
*****

מאז, כמעט בכל לילה אני הולכת אל השכן שגר שני בניינים לידי לקבל קצת אהבה.