לפני ארבעה חודשים היא נחתה לי במשרד בהפתעה.
בכלל לא ידעתי שהיא באה או מי זאת בכלל, אבל זאת הייתה עובדה, "את מקבלת חיילת חדשה".
היא נכנסה וישבה מולי במשרד, עוד רק סיימה טירונות במחווה אלון.
ההופעה שלה הייתה מרושלת שלא מסתירה שום כוונה לעשות בעיות.
השיער שלה פזור, שחור פחם אחרי קו כתפיים, האצבעות מרוחות בלק כהה, האיפור בפנים כבד ולא מרשים והמבט אמר הכל.
היה לה מבט חשדני, מתגונן ומפוחד. עיניים שנדמה שראו הכל בחיים ולא יכולות להיות מופתעות שוב.
את הניכור וההתנגדות לשתף פעולה הרגשתי מהר מאוד. לא התחשק לה לעשות שום דבר שנתתי לה חוץ מלרטון, להתלונן, להתמרמר ובעיקר לשבת במשרד שלי ולשאול אין ספור פעמים מתי היא הולכת הביתה.
ההתמודדות שאף מפקד בצה"ל היה רוצה לעצמו.
מהרגע הראשון לא ידעתי כמה זמן זה יחזיק ואיך היא תשתלב במדור חברתית ומקצועית ובאמת תוך שבוע היא הפסיקה להגיע.
בהתחלה התקשרתי ודרשתי שתגיע וככל שהימים עברו תדירות השיחות ירדה והיה לי הרבה יותר נוח בלעדיה.
העיסוק בה פחת וזה מהר מאוד חלף ממני ואפילו הקל עליי.
לפני שלושה חודשים יצאתי לקורס.
קורס ארוך ואינטנסיבי. מאתגר, מלמד ובעיקר מפתח. במהלך הקורס נכחתי בהרצאה מרתקת וכל כך משמעותית עבורי ובדיעבד עבור החיילות שלי.
חילי טרופר היה מנהל תיכון ברנקו ווייס ברמלה, תיכון אליו מגיעים כל בני הנוער שוויתרו עליהם ונשרו מכל מסגרת אפשרית. תיכון ההזדמנות האחרונה.
חילי סיפר על ההתמודדות שלו עם בני הנוער ועל חוויות שלו כמנהל בית הספר.
הוא לימד אותי אמונה בבני אדם.
"אין אדם שאין לו שעה. אין אדם שלא יכול להצליח, ואם הוא לא הצליח, אני לא אגיד שהוא נכשל. אני אגיד שאני נכשלתי, כי במקום הנכון, בזמן הנכון ועם האדם הנכון - הוא יצליח"
וזה גרם לחשוב עליה ולחשוב על ההתמודדות שלי איתה. איך ויתרתי עליה?? איזו מן מפקדת אני ואיך אני יכולה להיות ראויה לפקודיי אם אני מוותרת על חלקם כשקשה להם?
באותו הרגע החלטתי שמכאן והלאה אני נלחמת עבורה. אני רוצה שהיא תצליח ואני רוצה להוכיח לה שאפשר אחרת, למרות סיפור החיים הקשה שמלווה אותה.
למרות שכל החיים היא לא הסתדרה במסגרות ונשרה מכולן. למרות שהחיים הקשו עליה ולימדו אותה שהיא לא מוצלחת.
באותו הרגע החלטתי להילחם. אם היא חושבת שהיא לא מסוגלת - אני אוכיח לה אחרת.
אז התחלתי לשלוח לה הודעות, לשאול לשלומה ולדאוג לה מבלי להזכיר את הצבא או המחוייבות או את היותי המפקדת שלה.
ביום שחזרתי ליחידה אחרי הקורס התקשרתי אליה והיא סיפרה לי שהיא בדרך להסגיר את עצמה.
שאלתי אותה למה והיא ענתה שהיא החליטה להפסיק לברוח מהמציאות.
וזאת רק ההתחלה.