אדם שיש בו הרס עצמי ומגיע למעט שליטה בחייו מפחד מהרגע שבו יתפרק, ששוב ההרס ישתלט עליו וכל מה שבנה פתאום נדמה שירד לטמיון.
אבל אולי זאת הקלה. יש משהו מקל ונוח בלזרוק זין על הכל. יש משהו נינוח בלהגיד שלא אכפת לי מכלום ואני עושה מה שהרגע מכתיב לי.
ועכשיו אני רוצה לזרוק הכל. להתעופף ברוח, לא צמודה לקרקע. אני רוצה להישמט ולאבד שליטה.
להרגיש סחרחורת, לתת לעולם להכתיב לי ולא לעצמי. כי זה מתיש.
הרי במילא כל חיי ההרס ילווה אותי. במילא כל צעד בחיים יהיה לי קשה ומתסכל כי אני לא יודעת אחרת.
אנשים כמוני, הרוסים, השליטה מתישה אותם.
אני רוצה להיכנע לחיים, ללכת עם מה שנוח לי. נמאס לי להילחם ולהתמודד. כל חיי אתמודד. כל חיי יהיה לי קשה. כי ככה זה הרס עצמי.
ההרס הזה כמו סם. הוא גומר אותך, אבל נותן לך תחושת הקלה, תחושה ששום דבר לא משנה.
ואולי אני סתם נלחמת בעצמי ואולי אין לי באמת סיכוי לחיות חיים נורמלים, של אדם רגיל, שלא הזיק לו הגורל.
והעובדה הזאת מתישה ולעולם לא תוכל לדעת אם זה נכון או לא. בכל רגע שהעולם יזמן לי עוד התמודדות ארגיש שחרב עליי עולמי, שאני לא מסתדרת, שאני לא בנויה לזה. לעולם הזה. להתמודדות הזאת.
כמו אדם מכור שמנסה להיגמל מהסם כדי לבנות את החיים, אבל מבין, שבלעדיו אין לו חיים.
ואז הסוף ידוע מראש.
ההרס מתגבר עליו ומביא קץ לחייו, בדרך כלשהי.
ואני לא יודעת מה עדיף, להיגמר בגלל ההתמודדות או להיגמר בגלל ההרס.
אני יכולה לומר, שכל חיי התמודדתי בגבורה.
כל מכשול שעמד בדרכי נפלתי בגללו, אבל תמיד שאפתי לקום. ואף פעם ההרס לא הכניע אותי. אבל אולי ההתמודדות כן?
ועכשיו זה הרגע להישמט על הקרקע, לשחרר את הכל, לא להרגיש כלום ולצלול אל תוך ההרס שבי.
