ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

קצ'

It must be considered that there is nothing more difficult to carry out, nor more doubtful of success, nor more dangerous to handle, than to initiate a new order of things.
(The prince - Machiavelli)
לפני שבועיים. 2 בפבר׳ 2020, 12:06

 אז אני מנהל-מכירות בתחום התיירות כן?

ואיזה לקוח ביקש ממני לפני זמן-מה פעילות לצוות נשים מחברה גדולה שתישאר אנונימית – לכבוד יום האישה

באופן-טבעי, הדבר שהצעתי לו בתור מנהל בחברה ששמה דגש על תוכן – זה סיור נשים; בעצם סיור תיאטרלי בעקבות נשים בולטות בהיסטוריה באחד מאזורים נבחרים.

כמה ימים אחרי שעשיתי עוד מעקב אחרי מצב ההצעה, הוא משיב לי: "לצערי הן העדיפו ספא בסוף"

אז כתבתי לו, "חבל ובהצלחה"

אך היות ואני טוב במה שאני עושה ויוצר קשר-אישי עם לקוחותיי, הוא הרגיש איתי חופשי והוסיף עוד משהו: "נשים, לך תבין"

 

ובכן לשמחתי ידידי, אני אכן מבין ולצורך העניין, הנה גם אסביר לך.

"אני יודע מה נשים רוצות. הן רוצות להיות יפיפיות." – ונלטינו גראבאני

אז איך מסבירים למה קבוצה של נשים רציניות, קרייריסטיות ומוערכות יוותרו על יום שלם של העצמה בעזרת דמויות של נשים מרשימות מעברנו, לטובת יום של טיפוח ונוי?

לא, זה לא בגלל  שהן מחפשות שחרור ומנוחה – בשביל זה הן יכלו לקחת חופשה בתשלום...

לא, גם לא בגלל שהנשים המכובדות של פעם מציעות מודל של דמויות נשיות שהנשים העצמאיות של היום לא מאמינות בו.

האמת היא, שזה הרבה יותר פשוט ובסיסי מכל זה.

האמת היא שזה יושב על הטבע הכי שורשי שלנו.

העניין שלמרות שלנו הגברים נוח לצייר את הנשים ככאלה שלא סגורות על עצמן, אך ורק כי אנחנו לא מצליחים להבין אותן – העובדה היא שהן מודעות לעצמן מאד; והן יודעות מה יעשה להן באמת טוב.

אז מה הסיפור פה? למה דווקא יופי זה העניין?

אוקי, כאן אפשר להיכנס ולומר, זה עניין של תרבות, ככה גידלו אותן שנשים צריכות להיות יפות.

אז זהו שאם זה היה נכון, אנחנו בעצם אומרים שהנשים אינן כאלה עצמאיות בסופו של דבר...

ואני דווקא רוצה לערער על המסקנה הזאת.

היות ואני יוצא מנקודת-הנחה שהנשים המדוברות מאד מודעות לעצמן ועושות בחירות עצמאיות ולא אלו שאמרו להן לעשות, אני פונה למציאת התשובה בביולוגיה שלנו.

לגנים שלנו בכלל לא אכפת שהיום הנשים הללו מרוויחות יותר מחלק מהגברים ויכולות לכלכל את עצמן יפה; כל מה שהגנים שלנו מתעניינים בו, זה לשמור על עצמם כדי להמשיך להתרבות כפי שהם עשו בראשית הימים.

הדרך בה הגנים שלנו עשו זאת מאז ומעולם היא בעזרת 4 דרכים בסיסיות:

לחימה

או בריחה

(כשאנו מותקפים)

אכילה

וסקס

(לצורך התרבות כמובן, לא לצורך הנאה – ההנאה באה רק להבטיח את זה שנמשיך לעשות סקס ולעזור לגנים להתרבות)

 ואיך זה נוגע לענייננו?

הרבה יותר פשוט ממה שניתן לחשוב –

מבחינה פיזית גרידא, גברים נולדו המין החזק (אנטומית, מסת שריר וכדומה)

והנשים נולדו המין היפה, למה? כי זה הכוח שלהן.

בייסודנו הראשוניים, גברים היו אלה שניהלו את העימותים-הפיזיים כדי להבטיח את המשך כיום הגנים שלהם (כשהגנים הם בעצם הצאצאים – הילדים); אז הם צדו ונלחמו כאשר המשפחה הייתה מאוימת.

בעולם שמהותו פיזית, נשים לא יכלו יותר-מדי להלחם פשוט כי הן להן את הכוח הפיזי של הגברים;

הן נאלצו להיות יפות ומושכות, כדי לפתות את הגבר הכי חזק שיכלו כדי להשיג בדיוק אותה תוצאה-

הבטחת המשך השושלת של הגנים שלהן, התרבות וסיפוק הביטחון.

 

כמה אלפי שנים עברו והיום מהות העולם כבר לא רק פיזית, אלא גם מנטאלית.

לא אכנס כרגע לעובדה שעדיין תוצאות מוכרעות על-ידי מלחמות פיזיות וכד', אלא רק לזה שהחברה השתנתה, אבל הגנים שלנו לא – הביולוגיה היא עדיין אותה הביולוגיה.

אי-לכך ובהתאם לזאת, אלא אם פתאום תיווצר אבולוציה קיצונית (ואני אומר קיצונית, כי כן כבר ראינו שהמבנה הגופני של בני-אדם כנראה השתנה עם המאות, אבל עדיין זה באופן די זניח), אלא אם תיווצר אבולוציה, נשים גם לעוד שנים רבות ימשיכו לשים חשיבות רבה יותר מאשר על הסיפורים של נשות-עבר מפורסמות, דווקא על המראה והחן שלהן – הן יכולות להשיג ככה הרבה יותר מאשר אם ינסו לחקות כמה נשים בודדות מפעם.

אבל כל ההסבר הזה הוא הסבר מאד לוגי ומה זה בכלל מעניין את הנשים היקרות?

אז הנה סיבה נוספת – אינטימיות

במסגרת שיחות-הקואצ'יג עם אנטוני רובינס שאני מאזין להן כרגע, הוא ערך ראיון עם ד"ר וורן פארל, גם-כן על יחסי גברים ונשים.

ד"ר פארל התמקד במשהו מאד רלוונטי – אינטימיות.

הוא מסביר שאחת הבעיות היום ביחסים בין גברים לנשים היא שגם גברים וגם נשים חושקים באינטימיות, אך בעוד גברים חונכו למצוא אותה אך ורק בקרב נשותיהם (וזה הרי הגיוני, כי אם אני מתחרה עכשיו עם מישהו אחר בחברה על תפקיד סמנכ"ל – לא ממש אייצר עמו אינטימיות נכון?)

ולעומת-זאת, נשים שלימדו אותן להביע את רגשותיהן יותר, לדבר על התחושות שלהן וכו'...

יכולות למצוא את האינטימיות לא רק עם הגברים שלהן, אלא גם עם הילדים ואפילו עם חברותיהן (לעבודה למשל)

זה יכול לתת עוד הסבר למה גברים שלא מקבלים את מידת האינטימיות שלהם בבית (בסקס שזו מבחינתנו האינטימיות הכי רבה או בכך שנשותינו  Busting our balls אם לא הבנו משכורת מספיק גבוהה או לצורך העניין לא זכינו בתפקיד הסמנכ"ל), בוגדים.

וזה גם מסביר את העובדה למה נשים יעדיפו ללכת עם חברותיהן ליום שלם של פינוק וטיפוח, חוויה הרבה יותר אינטימית מאשר איזה סיור של סיפורי גבורה נדושים ששייכים לעידן בו ניהלנו מלחמות כדי להמשיך להתקיים במדינתנו ונשים כמו גולדה מאיר לצורך-העניין שהשתמשו בכוח הגברי שהרבה יותר אפיין את מה שנדרש אז, יכלו להתבלט.

על הצורך באינטימיות גם אפשר להרחיב עוד הרבה – ולהתחיל לדבר בניכור שהטכנולוגיה כופה עלינו ועוד ועוד... אך בסופו של דבר,  גם הוא מקורו בביולוגיה שלנו – בשירות הגנים שרוצים להתרבות.

וכן, ברור לי שזוהי נקודת-מבט מאד צינית, אבל היא מבוססת  

 

עוד בנושא:

נשים 

לפני שבועיים. 30 בינו׳ 2020, 21:19

עכשיו גם את המעודדות ממשחקי-הספורט רוצים להוריד לנו??

עולם הולך ומתדרדר...

 

 

* כמו תמיד, עדיף לא לצפות בחדשות

לפני שבועיים. 29 בינו׳ 2020, 23:24

אז ככה,

בימים אלה אני מאזין לשיחות קואצ'ינג עם אנטוני רובינס - שהרי אם אפסיק ללמוד לעולם לא אוכל לקרוא לעצמי באמת מאמן

הראיון שבאמת-באמת נגע בי ממש הוא ראיון שערך לד"ר ברברה ד'אנג'ליס.

דבר ראשון שהיה כזה עצמתי בראיון הוא שהאישה הזו קלעה באופן מדויק לכל הדברים שעלו במערכות-היחסים שלי והאירו אפילו לי נקודות שלא ידעתי להגדיר בצורה כל-כך מדויקת.

דבר שני, שממש העלה לחלוחית בעיני לקראת סוף הראיון, זה לראות את הקסם המרגש הזה של אישה שהכוח שלה הוא כוח כל-כך נשי ונכון שאי-אפשר שלא להתפעם כשנחשפים לזה!

יכולת ההכלה והקבלה שלה חזקה הרבה יותר מכל מה שמתחפש לעצמה אצל נשים אחרות שמנסות לאמץ כוח גברי.

אני ממש ממליץ לכולם לקרוא את כל הראיון הזה, כי הוא מלמד מלא דברים חשובים על יחסי גברים ונשים במאה שלנו, יכול לעזור לקדם על זוגיות או שאיפה לזוגיות למקום טוב יותר ובטוח שפשוט תזדהו אם מלא דברים ופתאום זה יקפוץ לכם לראש, "איך לכל הרוחות אני לא חשבתי על זה בעצמי?"

כמובן שעיבדתי את הדברים במילים שלי, הורדתי קצת מה שהיה מסביב והיה יותר ההווי של השיח בין השניים מאשר העיקר\ התייחסתי רק למה שלדעתי רלוונטי ישירות לענייננו וקצת פירשתי תוך כדי הבאת הדברים; אבל מלבד זה, אלו הן מילות הרעיון אחת לאחת (בלי חלק אחרון שפחות משמעותי לצרכינו הנוכחי, על-אף שהוא היה מרגש)

 

אנטוני רובינס אומר שאחרי שהעמיק בחומרים של ברברה, מה שהכי נתפס אליו זו הכנות שלה ושבאמת אכפת לה מאנשים אחרים ויש לה נכונות אדירה לתת מעצמה.

כאן ברברה מספרת על העבר שלה ומה השפיע עליה; והעובדה שהחיפוש שלה נבע מכמה וכמה מערכות-יחסים מאד לא טובות.

אנטוני שואל איך זה שלמרות שכולנו רוצים אהבה, מעטים מאיתנו באמת זוכים לה?

ברברה משיבה שלימדו אותנו איך לאהוב, אבל לא למדו אותנו כיצד לאהוב את עצמנו –

ושבצעירותינו היו לנו דוגמאות אישיות לא מוצלחות איך לתקשר, איך לבקש דברים ולתת (למשל כשהיא שואלת בקורס שלה מי היה רוצה זוגיות כמו של הוריו הרוב פשוט מתחילים לצחוק);

וכשאנחנו מתבגרים, עברנו סוג של תירבות שלימד אותנו, להסגר, להכחיש, לא לומר את האמת, לא להיות מחוברים לרגשות שלנו ואיך לא לסמוך על אחרים –

ואז אנו מצפים למצוא זוגיות נפלאה עם מישהו אחר שסובל מאותן בעיות בדיוק והכוונה שלנו לאהוב, פשוט לא מספיקה בפני עצמה.

היום יש לנו סטנדרטים הרבה יותר גבוהים במה שאנו מצפים ממערכת-יחסים לעומת מה שהיה נהוג פעם; ועל-אף שהחשקים שלנו גדלו, המיומנויות שלנו נשארו בדיוק כמו של אלה שלמדנו מהם.

אנטוני שואל מה הן כמה מהטעויות הגדולות ביותר שאנשים עושים במערכות-יחסים?

ברברה אומרת שזה מסתכם בעיקר בכמה דברים: ראשית שאנחנו לא מחויבים באמת לזוגיות שלנו ואם משהו משתבש אנו פשוט קמים והולכים;

גם אם לא פיזית – אז בראש שלנו אנחנו מתרחקים מהסיטואציה, כמו שמגיעים אליה לקורס נשים ומספרות לה שיש להן בעיות בנישואין אבל הבעלים שלהם לא רוצים לדבר עליהן.

שנית זוהי העובדה שאנחנו לא מאה אחוז כנים זה עם זה: למשל אנו צריכים להגיד אחד לשני מה אנחנו באמת רוצים, אבל לשם-כך אנו צריכים בעצמנו להבין מה אנו רוצים קודם; או שאנו דוחים את הבעיות ונותנים להן להצטבר יותר-מדי, נעשים כהים אליהן וברור שזה פוגע בקשר בין שני אנשים.

ולבסוף אנו לא מספרים את האמת המלאה על הכעס או הפחדים שלנו וכך כל אחד מבני-הזוג חי במציאות נפרדת מהשני.

אינטימיות היא חלוקת המציאות זה עם זה

למשל אם הגבר מפחד שלא מרוצים ממנו בעבודה, חשוב שהאישה תדע מזה למרות שהוא לא רוצה להראות לה ולחלוק חלק ממנו. כי אז תמצא את עצמך מוטרד ולא רוצה לעשות אתה אהבה ואפילו לא תחשוב על זה שזה בגלל מה שהולך אצלך בעבודה וכך נבנה קיר רגשי שאנו מרגישים בקיומו, אבל לא יודעים מה מהותו:

לא לספר מה אנחנו רוצים, לא לחלוק מה אנו מרגישים... הן כמו לבנות שמצטברות ויוצרות אותו.

ואז אנו מביטים על בן-הזוג, אומרים לעצמנו שאנחנו אוהבים אותו אבל לא מאוהבים בו ובאמת לא מסוגלים להבין לאן הקסם שהיה בהתחלה נעלם?..

רק שהוא לא נעלם, הוא נקבר ומניסיונה מעזרתה לאנשים ניתן להשיב אותו.

אנטוני שואל את ברברה על המודל שלה 4 R's – ארבעת ה-R כי הוא חושב שמבריק בו הסדר בו הם מתרחשים וזה יכול לעזור לחסל את המפלצת כשהיא עדיין קטנה

ברברה מסבירה שארבעת ה-R הם 4 השלבים של הרס האינטימיות בכל מערכת-יחסים לא רק זוגית והם:

Resistance – התנגדות

Resentment – טינה

Rejection – דחייה

Repression – הדחקה

התנגדות זה דברים קטנים: הוא לא מרים את המגבת מהרצפה, היא מדברת בטלפון יותר-מדי, דברים נורמליים שתמיד נרגיש עם מי ששונה מאיתנו.

הבעיה היא מה שאנו עושים אם הדברים שאנו מתנגדים אליהם – שלרוב אנו מכחישים אותם,,

דוחים אותם, מנסים להתעלם כי אנחנו לא רוצים להרתיח את המצב וככל שהם נאגרים בשלב מסוים הם הופכים לטינה: ובמקום להגיד, "יודע הייתי מקווה שלא תספר את הסיפור הזה בכל מסיבה שאנחנו הולכים אליה.." זה הופך ל- "אני שונאת את הסיפור הזה! ואם הוא יספר אותו עוד פעם אחת אני הורגת אותו!"

במצב הזה אנחנו כבר מאד מחוממים ואנחנו ניצתים בקלות והרבה פעמים.

בשלב השני של הטינה, אנו כבר מתחילים להרגיש את הקיר בנינו וחיי המין מתדרדרים לרוב בתירוץ שאין לנו זמן זה לזה; אבל הרי כשרצינו תמיד היה לנו זמן.

כמו-כן אנו נעשים ביקורתיים אחד כלפי השני וגם אם אנו לא מדברים על זה יותר מדי אנו מרגישים מרוחקים וככל שאנו מנסים לגרום לדברים להראות כאילו הכול בסדר אנו מגיעים לשלב השלישי, כי המתח נבנה לנקודה שבה אנו מתחילים להרגיש דחייה ולנסות להגן על עצמנו בעזרת הקיר שאנו שמים בנינו.

בסיטואציה הזו אנו כבר חסרי תשוקה זה לזה ועלולים לנהל רומן או לפחות לחשוב על זה ובעיקר רואים אחד את השני פחות ומנהלים חיים מאד נפרדים.

כאן כבר זה הולך לאחת משתי אופציות:

או שאנחנו מפרקים את החבילה ועוזבים או שאנו עושים מה שרוב האנשים עושים ונופלים להכחשה אדירה של המציאות - דוחפים מאיתנו הכול כדי להרגיש שלווה כלשהי ומגיעים לשלב הרביעי של הדחקה; שם אנו מספרים לעצמנו שזה בסדר, רק עוברים תקופה קשה אבל מעולם לא ממש רבנו והכול נורמלי;

ואז כבר אין ממש מוטיבציה לעשות שינוי וחוסר התשוקה משפיע על כל מה שקורה בחיינו, לא רק יחסים, כי הדחקנו את כל התשוקה ואנחנו מכלים את כל האנרגיה כדי לשמור בפנים את כל הכעס הזה.

אז או שאנו נופלים לכהות-חושים ממש או שמשהו מצית את הכול ומפוצץ את המצב –

דוגמה מצוינת אלו הזוגות האלה שכולם שואלים את עצמם, איך יכול להיות שהם פתאום מתגרשים הם תמיד נראו כל-כך מאוהבים הרי?

ברברה מוסיפה שפעמים רבות אחרי זה מתווספים עוד שני מצבים,

Revenge – נקמה

ו-Retardation – פיגור, חזרה אחורה.

אך החדשות הטובות הן שגם את שלב ההדחקה אפשר לתקן, בתנאי שנגיד את האמת המלאה על כל מה שאנו חשים.

הבעיה בהדחקה שחוזרים עליה שוב ושוב במהלך היום עד שהיא הופכת להרגל ואז אנו תוהים למה אנחנו לא מרגישים מחוברים לשותף שלנו ולחיים בכלל; כי אנו מדחיקים את העולם הפנימי שלנו והסימנים שהלב מסמן לנו שמשהו לא תקין.

דוגמה לכך שאנו נוסעים הביתה ומרגישים מתח ולא מבינים למה ואז או שאנחנו מפעילים את הרדיו, או שאנחנו מגיעים ואוכלים איזה אוכל-ניחומים מתוק או שאנחנו פותחים בריב לא קשור עם בן-הזוג מבלי באמת לעשות חקר רגשי של מה עובר עלינו.

אנטוני מדגיש את זה שברברה אמרה שכאשר כועסים על מישהו לא נמשכים אליו ושואל את ברברה איך לדעתה מוצאים את הזמן להיכנס עם בת-הזוג לדברים האלה –

כשאתה מגיע למשל מתוסכל, אבל בת-הזוג שלך כרגע שקועה מאד במשהו חשוב אחר ולא באמת תקשיב למה שיש לך לומר?

ברברה אומרת שאכן חשוב למצוא תזמון מתאים לדבר עם אנשים, אבל זה צריך לקרות כמה שעות אחרי שהבעיה עלתה ולא להתחיל למצוא תירוצים לא לדבר על זה ולחכות כמה ימים;

והדבר הכי חשוב הוא כשהבעיה עולה קודם-כל לנסות להבין בעצמך מה גורם לך להרגיש מתוסכל ולא סתם להשליך את העומס-הרגשי שלך על האחר מבלי להבין מה קורה, כי אז אתה לא מספר את כל האמת רק חלק.

כמו שהייתם במסיבה והחבר שלך לא כלל אותך בשיחה ואז את יוצאת עליו, "למה אתה כזה מניאק, למה לא כללת אותי גם בשיחה?" וכביכול את אמורה להרגיש טוב יותר ששחררת את הדברים – אבל את לא, כי זו לא כל הסיבה כולה שהתמרמרת עליו;

הכעס הוא רק תמרור-אזהרה שמשהו יותר עמוק נמצא שם. מתחת יש בעצם פחד ופגיעות והילדה הקטנה שבתוכך שמרגישה דחויה;

ורק כשנרד לשורש הבעיה נוכל להסתכל על התמונה הגדולה, להבין איפה לא היינו בסדר, איפה האחר לא היה בסדר, מה אנחנו באמת רוצים וכו'...

והעובדה שנפגענו רק מראה שאנחנו כן אוהבים את בן-הזוג והוא חשוב לנו. כשמספרים למישהו את כל האמת – הרבה יותר קל לו לקבל ולהבין את זה ולהקשיב מאשר אם עכשיו סתם נתפרץ עליו ברובד השטחי יותר של הדברים.

אנטוני שואל את ברברה, מה לדעתה הצעד הראשון שזוג צריך לעשות כדי לחדש את התשוקה?

אז ברברה משיבה שהצעד הראשון הוא כמובן לקחת בחשבון כל מה שאנו מרגישים בפנים לא בסדר ולא מאוזן וכשיודעים לא רק מה שנראה שמציק לנו, אלא מה שבאמת מעיק עלינו – נבין שזה לא שרבים בנוגע לילדים, או רבים על מצב הבית, אלא כי לא מרגישים נאהבים מספיק או שמבינים אותנו ואז אפשר לדבר על הילדים גם שנים ולא להגיע לשום-מקום.

את צריכה למשל להתחבר עם הילד-הפנימי שלך ולהגיד לבן-הזוג, "אני פשוט צריכה יותר תשומת-לב ממך, אני מתגעגעת אליך."

והדרך הטובה ביותר היא קודם-כל לעשות את זה עם עצמך (למשל לכתוב מכתב-אהבה לבן-הזוג) כדי שהתגובות של אחרים לא יפריעו לתהליך הפנימי הזה.

ואז כשבני-הזוג מקריאים בקול את המכתבים ובאמת מתחילים להבין מה עובר על הצד השני ועל עצמנו, כי היה מספיק זמן שקט לנתח את עצמנו ולשקף את זה.

אנטוני מוסיף ושואל, איך אנו יכולים למנוע מהמצב הזה להגיע מלכתחילה?

ברברה משיבה שצריך לא להיות תמימים ואם התחלנו זוגיות עם מישהו חדש זה לא אומר שנחזור על אותן טעויות שעשינו כבר –

לכן כדאי ללמוד כמה שיותר על יחסים, זוגיות, אנשים וכד'... כדי לקבל כלים נכונים ולראות איך אנו יכולים לצור את השינוי ולא לצפות שהוא פשוט יקרה מעצמו; כי במקרה הזה זה רק יחמיר שהרי עכשיו יהיה לנו רק עוד מטען של התנסות שלילית ורמת-האמון שלנו ירדה.

לכן אין סיבה לראות בעצמנו כישלון אם החלטנו ללמוד על יחסים –

אלא דווקא לראות אותנו כחלוצים שמביאים את הבשורה החדשה לעולם שאין לו מספיק השכלה בתחום; ולכן אנחנו לא הולכים להתפשר על עוד מערכת-יחסים בינונית ומשעממת, אלא באמת להבין איך הופכים את הזוגיות שלנו הכי טובה שיש.

אנטוני מוסיף שהוא שם-לב שאחד הדברים היפים שחוזרים בספרים של ברברה זה החשיבות לשים את הזוגיות שלך בעדיפות והוא אומר שהוא בהחלט מאמין שמה שתמקד בו את הריכוז שלך יקבל יותר כוח ואם תאמין שהמצב ישתפר, הוא בהחלט ישתפר.

ברברה משיבה שאין בכך ספק שהיכולת שלנו לתת שימת-לב גבוהה למשהו תעצים את הדבר הזה ובעיה שאנשים לוקחים את הזוגיות שלהם כמובנת-מאליה ומתחילים לשים אליה לב רק כשהדברים מתחילים להשתבש ונכנסים למשבר ורק אחרי שחודש לא עשינו סקס לדוגמה, רק אז אנחנו מתחילים לדבר על זה בזמן שאם לילד שלנו למשל היה רק איזה שיעול קטן, מיד היינו רצים לבדוק שהכול בסדר אתו. ולכן כל-כך חשוב להשקיע זמן במערכות-היחסים שלנו.

היא מספרת שכשהיא שואלת את המטופלות שלה למשל מתי לאחרונה בעלך נתן לך נשיקה אמתית? פתאום הן מתחילות לחשוב ולנסות להיזכר, "אני חושבת שזה היה לפני כמה ימים, רגע לא, בעצם שבועיים" וזה הרי ממש טראגי שהדברים ככה.

אנטוני ממשיך, נגש רגע לעניין, נכון שכולם רוצים אהבה, אבל כשאנו כותבים מדריכים אנו צריכים לבצע הכללות מסוימות שיהוו קווים-מנחים, אז מה לדעתך ההבדלים המהותיים בין מה שנשים באמת רוצות למה שגברים באמת רוצים?

דבר ראשון, ברברה מסבירה, אנשים צריכים להבין שאנחנו ממש מגיעים מעולמות שונים – גברים ונשים חונכו בצורה כל-כך אחרת זה מזו במשך מאות בשנים ואני למשל כאשה שהגיעה מרקע דתי, לקח לי מלא זמן באמת לקבל את העובדה הזו.

הייתי בבעיות זוגיות אחרי זוגיות ורק אחר-כך באמת התחלתי לדבר על זה עם הגברים ולשאול את דעתם והעובדה היא שתמיד מתקבלות אותן תשובות מכולם, אז הייתי צריכה למחול על הגאווה שלי ולהשלים עם זה שבאמת יש הבדלים ענקיים בנינו ואם לא נכיר בהם ונבין אותם, נהיה בבעיה אמתית ונדבר בשתי שפות שונות לחלוטין – לכן כשכתבתי את הספר על גברים, כתבתי אותו קודם כל לעצמי כדי לעזור לי להבין כמו שצריך את החשיבה שמניסיון יש בה דברים קבועים שתמיד חוזרים על עצמם ואפשר להכליל.

למשל, העידן הזה הוא התקופה הראשונה בה נשים קיבלו את החופש שיש להן כיום בנוגע למיניות; לדוגמה בעבר אם אישה לא נישאה אחרי גיל 22 כבר התחילו לשאול מה לא בסדר אתך?

וזה אומר שאנחנו משחקים היום לפי חוקים חדשים שלא היה אף-אחד שידגים לנו אותם; איך לאזן בין משפחה לקריירה, בין רכות לחוזק...

אין אף-אחד שיודע עדיין איך לעשות את זה כמו שאני למשל, כשרציתי להיות מודל לחיקוי ולדבר אל קהל, עיצבתי את עצמי לפי הגבר הטוב ביותר שיכולתי למצוא – כי היו רק גברים שנמצאים בתפקידים ובמקומות האלה ולא היו לי נשים ללמוד מהן, כך שאנו הנשים נהפכנו קשוחות ונוקשות יותר, כי עיצבנו את עצמנו לפי גברים ולא לפי הטבע הנשי שלנו; כך שהיום נשים חיות בתקופה מאד מאתגרת של איך לבטא את הנשיות ולהתחבר לכוח הנשי ולא הגברי שבהן.

גברים מצד שני, נמצאים במצב ממש מבלבל, כי לנו הנשים יש סוג של מוסר כפול – מצד אחד אנו אומרות שאנחנו רוצות גבר רגיש ונגיש ומצד שני כשאנו רואות גבר מתפרק או מתרפק אנחנו חושבות שהוא נמושה, כי זה מה שלימדו אותנו; וברור שגברים שונים את זה.

גברים שונאים שאנו שופטות אותם לפי כמה כסף הם מרוויחים בדיוק באותה מידה שנשים שונאות ששופטים אותן בגלל הגף שלהן – ותראה כמה נשים סוף-סוף פוגשות גבר רגיש ופתוח ופגיע, אבל הוא עובד בחנות-נעליים וממש קשה להן לקבל את זה, כי היא אמנם רוצה אותו פגיע ונגיש ורגיש, אבל היא גם רוצה את הפורשה ורוצה שהוא יהיה בעל תפקיד בכיר בחברה; והעובדה היא שאנחנו אכן בעידן של תסבוכת וזה ייקח עוד שנים עד שנלמד להתמודד עם זה, כי כל שינוי גדול מגיע אחרי תקופה של כאוס.

והסימנים שאני רואה בחברה של משבר רציני, דווקא מעודדים אותי כי אני זה מראה לדעתי שאנו עורכים שינויים רציניים.

אנטוני ממשיך ואומר, נכון – מבלגן נוצרים תמיד דפוסים חדשים; אבל למי שלא רוצה לחכות עד אז, בספר שלך את כותבת מה נשים צריכות לדעת על גברים, אבל מה הדברים המשמעותיים שגברים צריכים לדעת לגבי נשים כדי לשפר את הזוגיות שלהם?

ברברה משיבה, אני יודעת שלמרות שזה לא נראה ככה לגברים – האמת היא שאנחנו צריכות דברים קטנים כדי להיות מרוצות; בכל אישה יש את הילדה, שרוצה להרגיש נחשקת, מיוחדת שדואגים לה ושאתה חושב עליה.

גברים נוטים להיות מאד ממוקדים ונשים לא כל-כך מבינות את זה וחושבות שמתעלמים מהן; מספיק שתרים טלפון כמה פעמים במהלך היום ותגיד לה שאתה חושב עליה וזה יחזיק אותה לחודשים.

דבר נוסף, תתן לה להיכנס לעולם-הפנימי שלך; גברים מאד מגוננים על רגשותיהם הפנימיים כי ככה לימדו אותם ונשים הרבה יותר מוחצנות ומוציאות את הדברים החוצה, לכן אנו הנשים חושבות שאתה מסתיר ולא אומר לנו מה קורה ואז כשאנו שואלות מה לא בסדר ואתם משיבים שהכול טוב, אנו חושבות שאתם משקרים ולא מבינות שפשוט עובר עליכם משהו שאתם עדיין מנסים לברר עם עצמכם ולכן חשוב שנבין את התהליך שאתם עושים כדי להבין את הדברים ולא באמת משנה לנו אם הוא מושלם, או האם כבר פתרתם את הבעיה ויש לכם תשובה; אנחנו בסך-הכול רק רוצות להכיר אתכם ולהרגיש אתכם ושאתם תתנו לנו להכניס שינוי לחיים שלכן – כי נשים הן הכוח היוצר, הן רוצות להפוך דברים לטובים יותר ופשוט דואגות לשפר דברים, כמו שאנו מעירות לכם על משהו בתסרוקת או אומרות שלדעתנו אם תכניסו פרחים לבית יהיה נעים יותר. פשוט חשוב לנו לדעת שאנו יוצרות שינוי שיפור בשבילכם.

אנטוני מסביר אבל גברים חונכו שזה לא נכון וברברה מחזקת,

נכון אתם חושבים שאתם לא צריכים אף-אחד שאם אתם נעזרים במישהו אתם רכיכות ולכן התפיסות שלנו באמת כל-כך מתנגשות זו בזו ובדיוק זה איפה שאנחנו נופלים למשחקי-כוח בזוגיות; כי אני רק רוצה לדעת שעשיתי בשבילך שינוי ושמה שאני אומרת, באמת משנה לך; אני רוצה לדעת שכאשר אתה רואה אותי זה מאיר לך את כל היום ולעומת זאת אתה רוצה שאני אחשוב שאתה כל-כך חזק ועצמאי כדי שאוכל לסמוך עליך; אבל אני רוצה לסמוך על זה שאתה צריך אותי כדי לדעת שגם לי יש ערך בשבילך.

והיא מוסיפה למשל שנשים מתלוננות בפניה כל הזמן על זה שכאשר הן עושות סקס, גברים חושבים שהם צריכים להבין בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ, לדעת איך להפעיל את נקודת-הג'י, בזמן שכל מה שהן רוצות זה רק להרגיש נחשקות – היא אומרת כל המשחק-המקדים הוא בעיקר עניין פסיכולוגי, אם פשוט תגיד לה כמה אתה אוהב אותה היא תלך בשקט על קוויקי; במקום שתשב שם איזה 20 דקות ותנסה לעשות את הדבר המושלם והיא רק תשתעמם מזה למוות ותשאל את עצמה מתי לכל הרוחות נגיע לעניינים?

ברברה מחזקת עוד את הנקודה ואומרת שאם גברים יעריכו את הנשים מבחינה רגשית, זה יהיה הרבה יותר משמעותי בעיניהן מאשר אם הם ינסו להיות טכנאים ונשם שונאות את זה ומדברות על זה כל הזמן מאחורי-הגב של הגברים.

אנטוני מחזיר עתה את השאלה – אוקי ומה נשים צריכות לדעת על גברים כדי להרים את מערכת-היחסים לרמה הכי טובה?

ברברה פותחת ומסבירה, שגברים צריכים כל-כך הרבה יותר אישור אישי מאשר נשים נוהגות לחשוב שהם צריכים ואם הם מראים לך שהם לא צריכים את זה, ברור שהם צריכים את זה אפילו עוד יותר.

כי בכל גבר יש את הילד שחונך לא לעשות טעויות וחשוב לו לעשות את הדברים הכי נכון ואם הגבר אפילו יחשוב שאת רומזת שהוא את הדברים לא כמו שצריך, תהיה לו תגובה תת-מודעת מאד, מאד חזקה לכך ולמרות שדזה נראה כאילו הוא מתגונן – זה רק שחשוב לו להראות טוב כי ככה הרגילו אותו שהוא צריך.

אז להראות לגבר שאת אוהבת אותו גם כשהוא לא יוצא הכי טוב זה כל-כך חשוב ולעולם על תגרמי לגבר להרגיש שאת אוספת נגדו ראיות כי גברים שונאים את העובדה שלנשים יש זיכרון שהולך עד תחילת הימים.

אנטוני מתערב ושואל, אבל רגע, גברים לא עושים את זה גם?

ברברה משיבה במוחלטות - לא. לא בשום צורה שמתקרבת בכלל לכמה שנשים עושות את זה כי נשים אוהבות להיות הספרניות של מערכת-היחסים ולהחזיק ברשימה, בגלל שבמשך שנים רבות הרגשנו חסרות-כוח ללכת אחרי מה שאנו באמת רוצות, אז אנחנו חייבות שיהיו לנו עובדות לחזק דברים יותר מכל אחד אחר.

אני גם חושבת היא אומרת, שגברים צריכים לשמוע ולדעת שאת סומכת עליהם גם כשהם עובדים על התהליך האישי שלהם; לעולם הם לא יהיו דברנים גדולים כמו נשים ואף-פעם לא תוכלי לשוחח איתם כמו עם החברה שלך – זה פשוט לא יקרה; יש להם אלפי שנים של הדבקת-קצב לעשות בתחום הזה בזמן שאותנו חינכו לעשות זאת כבר משהיינו ילדות קטנות ובשביל שגברים יהיו שם, הם צריכים ללמוד איך לבטל את מה שלימדו אותם ולכן אל  תאיצי בגבר שיפתח בפניך תני לו כמה שעות או עד היום למחרת במקום להתעקש, "נו קדימה, מה אתה מנסה פה להגיד לי? אני לא מבינה מה אתה רוצה לומר"; כי אז הם ישיבו לך "לא משנה" ויסגרו. גם לי לקח הרבה זמן להבין את זה.

אנטוני מוסיף, בעצם כששמים-לב שזה קורה ולא רוצים שהגבר ייסגר, אז חייבים לקטוע את זה מיד.

ברברה משיבהשוודאי, עם זאת שהיא לגמרי בעד זכויות-נשים, המאבקים של נשים כיום להשיב להן את הזכויות שלהן – גורמים לגברים של היום לחוש אשמים שהם עשו משהו לא בסדר והם בעצם האיש הרע בזמן שהם לא אשמים במה שהדורות הקודמים עשו; ולכן יותר גברים קנו בתקופת יציאת הספר שלה על יחסים – את ספרה, מאשר הם קנו כל ספר אחר על יחסים באותה תקופה והיא קיבלה מגברים רבים תגובה של, "תודה על זה שהבנת אותי."

ולכן היא אומרת לנשים שאם הן רוצות שגבר ישתנה, הן צריכות להראות לו שהן מבינות אותו והוא יהיה הרבה יותר נכון להשתנות מאשר אם הן יגנו אותו ויגידו לו, אתה חייב להשתנות כי אני לא אוהבת את איך שאתה עכשיו; תני לו להבין שאת מבינה כמה זה קשה לו, תני לו להבין שאת מבינה למה הוא ככה ולא חושבת שהוא סתם מנסה לצאת מניאק.

אנטוני אומר, אוקי בואי נגיע לאקשן – בואי נדבר על סקס, מה לדעתך ההבדלים בין גברים ונשים מבחינת מה שאנחנו רוצים בסקס? נגעת בזה קצת כשאמרת שאישה רוצה להרגיש נחשקת וזה בעיקר בראש.

ברברה משיבהגברים רוצים לעשות סקס ונשים רוצות לעשות אהבה, אין כל ספק לגבי זה; וההבדל הגדול הזה דורש הרבה מאד גמישות:

גברים מתגרים בשניות ויכולים לגמור בשניות והם יהיו מרוצים לגמרי כי ככה הפיזיולוגיה שלהם – הם מתגרים בלי בעיה תוך 45 שניות (לפי מה שאני זוכרת מהמחקר שנעשה בתחום), תוך שניות הם מוכנים לחלוטין למשגל., בזמן שלנשים זה לוקח הרבה-הרבה יותר מבחינה פיזיולוגית להיות מוכנות; העניין הוא שהקצב של גברים ונשים פשוט מאד שונה.

בנוסף הבעיה שבשביל גברים ונשים יחסי-מין הם דברים מאד שונים – בשביל גברים זו צורה של שחרור אדיר ובשביל נשים זו הזדמנות להיות אינטימיים מבחינה פיזית ורגשית, כך שהאג'נדות שלנו בתחום מאד שונות. נעשה מחקר ענף בנושא שהראה ש75% מהנשים אם ישאלו אותן אם הן מעדיפות סקס או פשוט להתכרבל, יעדיפו פשוט להתכרבל ואחת הסיבות העיקריות לכך זה לא שהן לא רוצות סקס, אלא שהן פשוט מאד כמהות להרעפת החיבה הזו.

ברברה מסביה שנשים הן נורא פגיעות – שהרי הגבר ממש חודר לתוכן, הן מרגישות את הגבר בתוך הגוף שלהן שזה משהו שרוב הגברים לא יודעים איך זה; בזמן שגבר, המיניות שלו מאד חשופה, הוא לא יכול לזייף אורגזמה למשל בעת שנשים כן יכולות. אז לגברים יש תחושה של חשיפה רבה בעוד לנשים ישנה תחושה של פגיעות רבה. ובגלל שלמין יש את הפוטנציאל לקחת אותנו לגבהים הכי גדולים של החיבור הבינאישי, הוא יכול אמנם לגרום הרבה טוב, אך הוא יכול לגרום הכי הרבה כאב בזוגיות.

אנטוני מבקש מברברה להרחיב על אחת האסטרטגיות שהציגה בספר שלה: תעשי עם בעלך סקס לעתים יותר קרובות, אז הוא יעשה אתך יותר אהבה, מה הייתה הכוונה שלך בזה בדיוק?

ברברה מסבירהכל התהליך הזה של משחק-מקדים ארוך מאד שלוקח כמה שעות, הוא משהו שרוב הזמן בעיקר אם יש ילדים, אין לזוגות מספיק שעות פנויות לזה במהלך היום-יום ואפילו לא במשך ימים או שבועות ואז בגלל שאין להם מספיק זמן כרגע לעשות הכול, הם פשוט לא עושים כלום.

הם קמים בבוקר, הילדים עוד ישנים ויש איזו רבע שעה פנויה ואז בגלל שמבחינת האישה קוויקי לא בא בחשבון, הם מוותרים והולכים להכין ארוחת-בוקר, כי זה כביכול עושה אותה מלוכלכת ולא מסופקת ולפעמים זה גורם לה להרגיש מנוצלת; אבל ברברה אומרת לנשים שאם הן באמת יכולות להעריך את הערך של חיבור-פיזי כזה, אז הן כן ייכנעו לרצון של בן-הזוג שלהן; כי זה אמנם לא שעה לחיבור מיני מושלם, אבל זה כן רגע חשוב של איחוד וזה יצור את התשוקה ויגרום למציאת-הזמן במהלך השבוע לאותו סקס ארוך ומושקע יותר; והגבר שלך יחוש שאת מבינה את הצורך שלו ולכן כשמגיע העת שיש זמן ליחסי-מין יותר מושקעים, כמובן שהוא יהיה הרבה יותר נכון לעשות את זה.

אנטוני מחזק – בעצם אם את רוצה לקבל, את צריכה לתת קודם.

"זה נכון." מוסיפה ברברה.

אנטוני שואל את ברברה, בואי נדבר עליך קצת עכשיו – ידוע שחווית לא מעט מערכות-יחסים מתסכלות, אבל כיום זה ניכר שיש לך זוגיות ממש מוצלחת; אז במה את משתמשת כיום כדי לגרום לזה?

ברברה מספרת שהיא עשתה את כל הטעויות שהיא מלמדת נשים לא לעשות וכיום רק בגלל שהיא עושה דברים אחרת, היא זוכה לקבל תוצאות שונות.

כיום עם בן-הזוג שלה הם תמיד לוקחים כל יום את הזמן כדי לדבר על על איך שעבר עליהם היום ומנשקים זה לזו את הפצעים וזה נותן להם להרגיש שמישהו אוהב ומקבל אותך בדיוק כפי שאתה.

כמו-כן הם מעלים בעיות מיד כשהן קורות ושניהם לומדים להגיד מה הם באמת צריכים או רוצים; ובעיקר זה ברור שהאדם השני לא בורח, הוא עדיין שם על-אף שיש בעיות; ולומדים לתקשר במילים את זה שהם עצבניים ואת זה שהם אוהבים.

והאמונה החדשה שנוצרה לה בזכות זה, שהיא אכן יכולה ליצור את מערכת-היחסים שתהיה מושלמת לה מכל בחינה.

אנטוני שואל, אוקי אז איך את גורמת לאמונה הזו להתממש במציאות בשבילך?

ברברה עונה, אני עורכת מולו בדיקת-מציאות כל פעם שהיא מתחילה להרגיש מעט אבודה.

למשל, הבן-זוג שלי כירופרקט אז הוא יצא לאיזה כנס ומה שאני למדתי מההורים שלי זה שאם גבר נעדר להרבה זמן, זה בטוח אומר שהוא בוגד בך.

אז כבר חודשים מראש שהוא הודיעה שהוא יוצא לכנס, היא התחילה לשדים-לב שהיא מאד מתוחה ויש לה הרגשה רעה בלי שום בסיס; אז היא חיפשה את התכנית של הכנס וכשראתה אותה החליטה להתוודות בפניו שבלי כל בסיס הייתה לה תחושה שהוא הולך לבגוד בה, כי זה מה שהיא חוותה בעבר. אז הוא ישב אתה ובירר אתה כמו שצריך, למה היא חשבה ככה? מה החוויות שלה מפעם שגרמו לה להרגיש את זה? ועזר לה לאמן מחדש את התפיסה שלה ולהראות לה שאין לכך סיבה; ולכן היא אומרת תמיד לאנשים שהדבר היחיד שיכול לאזן חוויה רעה, זה לחוות חוויה טובה שתחליף אותה – אז צריך להשקיע ולנסות לצור חוויות חיוביות במקום לא לעשות כלום ולהיתקע עם החוויה השלילית – צריך לפעול למרות הדברים הרעים שקרו לנו בעבר כדאי לתקן את החוויה.

***

 

בנימה אישית:

היות והדברים שברברה אמרה בראיון הזה על גברים כל-כך מדויקים ונכונים לגבי, אני בטוח שגם מה שהיא אמרה על נשים מתאים.

הכוח הזה שבהכלה שרגישות-הקליטה כל-כך אדירה שבעזרת אינטואיציה בלבד אפשר לחוש דברים בצורה כל-כך אמתית והיכולת הנשית הזאת היא-היא העצמה האדירה שריגשה אותי ממש!  

 

להלן החלק המוקלט היחיד מהראיון שנמצא ביוטיוב:

 

 

וקצת על מיהי אותה ד"ר ברברה ד'אנג'ליס: https://en.wikipedia.org/wiki/Barbara_De_Angelis

לפני 3 שבועות. 27 בינו׳ 2020, 11:52

חלק ראשון: הת-פשטות

 

"ענייני היומיים הם סך-הכל רגילים; אבל אני בהרמוניה מוחלטת איתם.

איני נאחז בדבר, לא דוחה דבר; בשום-מקום מכשול או קונפליקט.

למי אכפת מעושר וכבוד?

אפילו הדבר הדל ביותר נוצץ.

הכוח המופלא והפעילות הרוחנית ביותר שלי;  שאיבת מים וסחיבת עצים."

(ליימן פ'אנג)

 

קן שנטען שמקור שמו ביפן, חי מזה 17 שנים במדינה.

הוא לא ידע אם שמו באמת הגיע מיפנית במקור, כי מעולם לא הכיר את אלה שבחרו לו אותו, אך ידע שמשמעותו ביפנית היא בריא וחזק וישנם כאלה שאמרו לו שהוא מזכיר מעט את אחד מגיבוריו - מארק דקסקוס שידוע שנולד לאם יפנית.

עם זאת קן מעולם לא אהב שמגדירים אותו לפי אחרים ובעצם לא אהב שמגדירים אותו כלל ואף נמנע מלהגדיר את עצמו.

לכן כשהיו מגדירים אותו כיתום היה מסביר למי שהיה למעטים שהיה לו מספיק חשוב להסביר, שהעובדה שאינו מזוהה עם אף-מקום מוגדר לא הופכת אותו ליתום כי הוא בן של היקום כמו כולם.

היחידי שהצליח אי-פעם לקבל ממנו תגובה מעט שונה היה ג'ון.

ג'ון הוא גבר שחור-עור שקן התחיל לשחק עמו שחמט בעודו בן 10, שנים מספר אחרי שברח מבית-האומנה שגדל בו.

ג'ון עזר לו לשרוד ברחובות ברוקלין, אך מעבר לזה נתן לו סוג של בית כשהחל לאמן אותו בדוג'ו שלו, באמנות-הלחימה ג'וג'וטסו; וגם הוא לא קיבל את התשובה לשאלה למה קן ברח מלכתחילה.

כשהיה בן 18 קן היה כבר לוחם מיומן ומאחוריו זכיות ותארים והחליט ששימש מספיק זמן כעוזר המאמן של ג'ון אותו ליווה בצמידות שנים במהלך השנים ואז עבר ליפן (שבה התאהב כבר בסמינר הראשון שם) ופתח את הדוג'ו שלו - שלוחה של בית-הספר של המאסטר שלו.

לפני שעזב נתן לג'ון את תגובתו החד-פעמית.

השניים ישבו בפינת-הרחוב הקבועה למשחק שחמט - זה לא היה משחק פרידה כי בזן אין פרידות; מדוע תצטרך פרידות אם אין עבר ואין עתיד שמגדירים אותך? קיים רק הכאן ועכשיו של ההווה.

היה זה המשחק הארוך ביותר שלהם, בחצות הלילה כבר עזב הצופה האחרון ויצא לחפש את ההרפתקה הלילית הבאה איפה שבני ברוקלין, ככה קראו לעצמם חלק מדיירי הרחובות המבוגרים יותר - מבלים בלילות.

הלילה היה ערפילי והאור היחידי שהאיר את לוח-המשחק היו הקרניים שנבעו מפנס-הרחוב ונשברו את דרכן מטה מממשות בירידתן את הערפל ומגשימות בהתגלמותן את הלוח.

קן הרהר איך דברים נראים מלמעלה למטה - למשל השח, מגרש בו שחור ולבן מתחברים, אפילה ואור מתקיימים זה לצד זה במסגרת גבולות מוגדרת המונעת מהן להתפשט החוצה; כי אם זה יקרה התנאים כבר לא יהיו שווים, הגבול בין החושך לאור יטשטש ואחד ישתלט על השני במקום להשמר בהרמוניה המאפשרת משחק הוגן.

אמנם מדובר במשחק-כוחות, אך כמות הצעדים מוגבלת ומותירה את התנאים פשוטים וברורים להבנה כמו חוקי-הטבע שאי-אפשר להכחיש וטובעים בנו כללים יסודיים אשר עושים אותנו בני-אדם, מאפשרים לנו לנצח בתורת-המשחקים, שהכל הרי מסתכם במשא ומתן.

אך כשמסתכלים על כל זה מגבוה זה כלל לא משנה כי התמונה הגדולה אינה תמונה אחת כלל אלא מכלול של אינספור חלקי פאזל קטנים אוטונומיים.

"המממ..." המהם ג'ון תוך כדי שעל-לפי חיכוך סנטרו בידו היה שקוע במהלך הבא, "מה מלמלת שם בן?" (מעניין שג'ון התחיל לקרוא לקן בן, רק כשהגיע לגיל בגרות ומלאו לו 18,

קן האמין שזה סימן שג'ון מזדקן…)

"לא כלום" השיב קן שלא שם-לב שהביע את אחרית מחשבותיו במילים וחשב שג'ון מנסה עליו תרגיל לוחמה-פסיכולוגית חדש מפני שרוב המהלכים של השניים התנהלו תמיד מחוץ ללוח ואף חרגו משעות המשחקים שקפאו בזמן עד שהם היו שבים להמשיכם וזה שהערפל הקשה לראות את הפנים זה של זה לא מנע מהם להמשיך בכך.

"אבל חשבת משהו" השיב ג'ון.

"כן, אני חושב שזה לא שכולנו שחקנים, אלא כולנו בקושי כלי-משחק ו-60 המסיכות שאנו עוטים לא מצליחות לתפוס רגע אמיתי אחד."

קן ידע שג'ון יבין את ההקשרים הרי ג'ון על-אף שהוא עצמו הגיע מהרחובות, היה הרבה יותר משכיל מכל מי שקן הכיר, וג'ון היה המורה שלו.

הוא קיווה שיצליח לערער אותו ולהסיט את תשומת-ליבו האדוקה מהמשחק.

ג'ון אפילו לא הרים מבטו מהלוח בזמן שהשיב באגביות, "נכון שיש בתיאטרון ה"נו" 60 סוגי מסיכות, אך ישנן יותר מ-400 מסיכות שונות… ואתה יודע מה היופי?" עתה קן הבחין שג'ון על-אף שלא שינה את האורינטציה של ראשו, הרים את עיניו מהלוח והיה נראה ממש כמו מורפיוס הזקן ממטריקס;

"היופי הוא שכשהמסיכה מוחזקת מעט מעלה היא מקבלת יותר אור ונראית יותר חייכנית וכשהיא מוחזקת קצת למטה, היא נראית עצוב או מרוגזת. ולכן התשובה שלי אליך היא - אז מה?"

ג'ון עשה את המהלך האחרון והוסיף בחיוך, "אה ושח-מט."

ברוב הפעמים קן היה מתרעם שהוא אף-פעם לא מצליח להביס את המאסטר ואמת היא שהכי קרוב לכך היו פעמיים בודדות בהן הצליח להובילו לפט (תיקו) מה שהוא בקושי ראה כהישג; אך השאלה של ג'ון "אז מה?" הדהדה במוחו ומלבד שהזה הרגע קבע שתמיד יהיה למעלה באור, עוד נגה בה.

שניהם נשענו לאחור וג'ון שראה שקן עוד טרוד במחשבות אמר לו, "תראה, זה הרי לא משנה מאין באת ולאן אתה הולך, כולנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול שממה שידוע לנו מתפשט בחלל עד אינסוף, נכון?"

קן היה בטוח שהוא זיהה בין אדי הערפל זיק של ערמומיות בוהק בעיניו של ג'ון והבין בזה הרגע שזוהי אינה התשובה הנכונה.

הוא חשב עוד רגע והשיב, "אבל היקום נצחי ואנחנו פה אורחים רק לרגע."

"אהא", השיב ג'ון, התרומם ממושבו וטפח לקן על כתפו, "ניפגש מחר בשדה-התעופה."

הוא סיים והלך.

באותה שיחה, קן הבין מה הוא הולך לחפש ביפן, או לפחות חשב שהבין.

 

שנים לאחר-מכן הדוג'ו שלו שגשג והפך לשם-דבר בקרב המתאמנים באמנויות-לחימה. התאמנו אצלו יחדיו יפנים ולא-יפנים, אך בהתאם למסורת גברים בלבד.

עם הזמן התעמק בג'וג'וטסו והוסיף גם אימונים בנשק ואז נחשף למקורות ההוג'וג'יטסו, שיטת הכפיתה בחבל שנלמדה בימים-עברו בג'יוג'טסו כאחת מטכניקות הנשק של הסמוראים וממנה התאהב באמנות הקשירה-הארוטית, הקינבאקו; אותה אהב יותר מאשר את המוזה שלו איקה שידעה זאת והכילה את זה, כי העריצה את דרכו ונבלעה בה.

היא הייתה קוראת לו אוני (oni) מהיום שראתה אותו מאמן עם הג'ו (מקל-קרב קצר) והבוקן (חרב-אימונים) והוא קיבל את זה כמובן-מאליו מבלי מפריע.

בתחילת פברואר של שנת 2020 הם פרשו לחודש מושלג באתר-הנופש "ניוטו אונסן" (אונסן=מעיין-חם, ניוטו=פטמה) בהרים המזרחיים ברשות אקיטה (שלחופי יפן) ושם התמקמו באחד הריוקאנים (ריוקאן=פונק, בעיקר באתרי-נופש של מעיינות-חמים). כל האתר לבש מחלפות לבנות חגיגיות ונראה היה כמעט כאילו כוסה בצמר אוורירי חסר תוכן.

 

שניהם חיכו לזה זמן רב כי זו הייתה אמורה להיות פסגת המסע אליו יצא מלפני 7 שנים כשהחליט שהקינבאקו יתן לו את המענה שחיפש כשיצא ליפן; והרי מה יכול להמחיש טוב יותר את עקרון הארעיות של החיים, יותר מהטבע השקוע בשנת-חורף עמוקה ושמיכת השלג הנקייה מרבב שמכסה את הקרקע שתחתיה רוחשים ובוחשים עוד החיים?

היה זה השבוע השני של החודש, אחרי תכנונים, בדיקת-השטח ותרגולים שונים שהיוו את ההכנות לסשן המיוחד. קן רצה לערוך אותו כבר יומיים לפני, אך פעמיים המדיטציה המקדימה שגמר-אומר לעשות נקטעה באיבה – פעם אחת כשנדרש לעסוק בעניינים מסוימים ב-AJJIF, הפדרציה הבינלאומית של יפן לג'וג'וטסו בה הוא חבר; ובפעם השנייה איקה למרות שהייתה מארחת נפלאה ואולי בשל כך, לא הצליחה להפטר מזוג מתעניינים מערביים זבי-חותם שבאו לשאול על אמנותו של המאסטר והסיחו את דעתו בשנית מהמדיטציה החיונית, מה שאילץ למורת-רוחו של קן, את כל עוקביו היפנים המתורבתים שהתמקמו באתר-הנופש בעקבותיו כדי לחזות ביצירתו, להמתין יום נוסף.

מעת שהחל היום בשעה אחת לפנות-בוקר קן היה שקוע במדיטציה עמוקה; נעדר מבינתו כיצד איקה מסוגלת להגיע למשמעת-עצמית כה גבוהה ולא להניד עפעף בתרגוליהם כשהיא בעירום-מלא בשלג, מלבד הרעידות הבלתי-נשלטות ועור-הברווז שנגרם לה, אך אינה מסוגלת לשבת כמוהו ליום של מדיטציה ועם זאת הוא לא דרש זאת ממנה כי אחרי הכול מתפקידו להעביר לה בסשן את ניקיון-הדעת והמחשבות ולנתק את ראשה לשלווה המבורכת, ממש כאילו הייתה מריונטה על חוט בידיו.

לכן כשהקיצה איקה נאלצה למצוא דרכים להעסיק את עצמה – אוכל ומשקה אסר עליה קן להכין, כי הם צריכים להיות נקיים לחלוטין לקראת הסשן, לעמול על הבית לא הייתה צריכה, בזה טיפלו המארחים שלהם וגם את האוכל האהוב עליו בקושי הייתה צריכה לבשל מאז שהגיעו כי את הרוב הם קנו במקום - קן רצה שהם יהיו זכים ככל האפשר מכל פעולה שלא קשורה בסשן. לבגדיו לא הייתה צריכה לדאוג כי נשאו עמם לפה מחלפות מועטות בלבד ועל-אף שאהבה להביט בנוף הצח סביבם, כבר הספיקה לראות את כל הסביבה.

היא אהבה להביט בו בעת שהיה מודט, ברגעים אלה היה נראה אחרת והיא דימתה אותו לפלג מים מה שהתקשתה להסביר כשנשאלה על פשר הדימוי, אך פעם אחת כשניסתה מתוך אילוץ הסבירה שזה בגלל שהוא מרוכז ויציב כמו עמוד מים עם אנרגיה גדולה שזורמת בפנים, פחות או יותר...

איקה שפירוש שמה הוא שיר-אהבה ומשמעותו היא אוהבת/נאהבת ויפה, לא נולדה בשם זה; זהו השם שניתן לה כשהחלה להתלמד כגיישה. התמחותה הייתה הופעה ולכן הייתה בקיאה בריקודים עם מטריה ומניפה, בשירה ובנגינה בסמיסן (Samisen); ומפני שלא יכלה רק לשבת לצפות עליו, את רוב השעות הפנויות ניצלה להתאמן באמנויותיה. היא ידעה שקן מכבד אותן כל-כך שלא יחרה לו במידה ותעשה פעילויות אלו, כל עוד תחדל מהן כשלוש שעות לפני רחצת-הטיהור המשותפת שלהם באמבט-הטבעי הפרטי שנובע לחצרם מהמעיין-החם. גיישות לומדות להופיע עם פנים חתומות שזה תרגול נהדר בשבילה כי ידעה שזה מה שקן מצפה ממנה בסשן הערב, להיות נקייה מכל מה שאינו חיוני וברורה ככל האפשר. באימונה רצתה לרוקן את ראשה מכל המיותר, אך ידעה שזו טעות כי הופעה, גם הפשוטה והמינימליסטית ביותר צריכה להביע משהו כלשהו, אז החליטה לנסות להביע את הכלום בהופעתה וסיימה את האימונים המוזיקליים המסורתיים בריקוד ללא מנגינה, מרחפת כמעט בצעדיה הקטנים מעל הקרקע כרוקדת בין עננים.

שלוש שעות בדיוק לפני הרחצה חדלה מכל פעולה, כי קן אסר עליה לבצע דבר-מה קרוב למועד הסשן ונאלצה בלית-ברירה להביט בו בדממה במשך שלוש שעות תמימות, מה שחיזק את כאבי-המאמץ שלה מהאימון שסחף וסחט אותה. 

כשסיים הורה לה בידו לבוא, לא משנה כמה זמן הכירה אותו, הופתעה תמיד שעל-אף שבתור גיישה למדה להתנהל בדממה מוחלטת בתנועותיה, עדיין ידע היכן היא נמצאת סביבו בכל-עת, גם כשהיה שקוע במדיטציה.

בימים רגילים הייתה נוהגת לעתים להשתעשע ולנסות להתגנב ולהפתיע אותו, אך היא תמיד נתפסה עוד כשהייתה מרחק כמה צעדים ממנו.

היא קמה בשפיפות-קומה מישיבת הסייזה (הישיבה היפנית המסורתית על הברכיים), הגיעה מולו וכרעה בקידה, לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי, קידה מכבדת כהלכתה.

הוא התרומם ממושבו והורה לה לחלוץ את כפכפיו, היא עשתה כן והניחה אותם ישרים כחיילים בפינת החדר. בדרך-כלל נטתה לקחת יוזמה ולנשוק לרגליו בענווה, אך ידעה שבמקרה הזה זה אינו ראוי.

הוא החווה בידו והיא קמה והסירה מעליו את הקימונ ו -תחתיו גופו החסון היה עירום ועריה. היא קיפלה אותו בזרימה רגישה מבלי לחרוג במאומה מקווי הבד והניחה אותו על השידה הנמוכה לצד הכפכפים ושבה והתייצבה מולו בראש מורכן.

"יקירתי, אני מחכה לך באמבט." ודאי ששם-לב לחיוך הקל בזווית פיה שלא הצליחה להסתיר, "סגרי את הפה!" הורה בנוקשות, על-אף שזה מצא-חן בעיניו והיא מיד צייתה והתנצלה מעומק לבה. אחר-כך פרש לאמבט-החם.

היא מיהרה להתפשט ולאחר שסידרה את בגדיה במקומם, לקחה עמה תכשירי רחצה והזדרזה אחריו.

 

כשיצאה לחצר האחורית עירומה מכת-קור חלפה בעד לגופה, לא הייתה כל רוח אלא רק צינה חודרת עצמות שהעבירה בכל חלקיה צמרמורת.

השלג כבר כיסה את הגדר ורק אחרי שעיניה התרגלו לבוהק המסנוור הבחינה במרבדים הצחורים שכמעט כיסו את גבולות האבן של האמבטיה.

הלובן שלא יכלה לדמות לדבר כי שלג הוא בקושי משהו, נשבר מדי פעם בסימני-סלע כהים של ההרים שלא כוסו לחלוטין; זה היה מראה שלם ביופיו משום שלא היה מושלם – עולם במלוא הדרו.

מעל ראשם גגון-עץ פשוט דיו כדי להשתלב עם הטבע וכלל לא הייתה מרגישה בו אם לא היה מה שמנע מהשלג לפול לאמבטיה-המהבילה ולמוס בה.

אילולא האדים הערפיליים שעלו מהמים החמים היה נתן לראות כמה צלולים הם, שקופים כקריסטל מתאדה מה שנתן נופך מיסטי מיוחד לכל התמונה.

קן כבר היה בפנים נשען על מסגרת-הסלע מול המדרגות היורדות אל המים ונראה שסביבו האדים צפופים יותר כי חום-גופו התחבר עם חום-המים. היא הצליחה להבחין באיבר-מינו המרשים גם תחת מעטה האדים, צף בתוך הנוזל השקוף כצלופח שאנן, אפילו פינו היה בזן... אך את פניו לא ראתה בבירור.

עם זאת ככל שצופים יותר לגובה כך האדים נעשים פחות צפופים וקן ראה את איקה היפיפייה, עור גופה כשיש – לבן כמעט כמו השלג סביב, עומדת בגזרתה האלוהית על רגליה הקטנות העדינות אל סף האמבט.

היא ביקשה רשות להיכנס וכשאישר פיזרה שיערה שהיה מסודר לפי מסורת הגיישות והלה נפל בשפע, שחור כפחם עד אמצע גבה וכמה קווצות-שיער סטורות שמצאו את מקום מושבן על שדיה הענוגים. הוא אהב את המחזה של שיערה המתבדר בעת שחרורו לחופשי, שובר את גבולות הצורה באסימטריה נפלאה. קן חייך.

כעת שלח עצמו על-פני המים אל מול האמבטיה והושיט לה ידו כדי לעזור לה לרדת בגרם הקטן, מלבד פכפוך המים הנעים סביבם לא היה צליל.

רגליה נגעו בקרקע הבוצית מעט והוא הרגיש שהיא בוחנת אותה ברגלה מכווצת ומשחררת מעט את אצבעותיה, ממוללת בניהן את העפר. לרגע חשב שעם השלג העמוס סביבם וכמעט עולה עליהם, האמבטיה מרגישה ממש כמו רחם והם ילדיה של אימא-אדמה, אבריהם המעוררים מלבלבים מתחת לפני-הקרקע ממש כמו פרחים שמתכוננים לבקוע את הקרום הבתולי של האם באביב; שהרי גם האדמה נעה תנועה מתמדת וזוהי אף-פעם לא אותה האדמה שדרכת עליה לפני כמה פסיעות.

היא החלה מושכת את גופו בסוג של תכשיר-רחצה משמנים ארומאטיים טבעיים, שבסיסו וניל וורדים, מעסה את שריריו הגמישים, ידיו ורגליו חזקות כמעט כמו במבוק שרק מתכופף אך לא נשבר לעולם. שקעי-העור הדקיקים בקצות-אצבעותיה אשר מים  נספגו בשקערוריותיהם קלטו את שיער-חזהו הרך והתמלאו בו. חזהו המפוסל להפליא דומה היה לשני לוחות אבן רק שחום במעט מהסלעים הבהירים המקיפים אותם; עורפו היה משוחרר והרגיש כאילו התאים את עצמו לקיפולי ידה... כולו הרגיש לה ערטילאי כמעט, שם ולא שם ועם זאת דפיקות ליבה שהאיצו התמזגו לחלוטין עם קצב התודעה-המתמשכת שלו והיא הבינה שזו היא שדעתה פזורה עליה, אך הוא בנוכחות מלאה. היא חייכה לעברו ועיניה הבריקו.

כשהחדירה את ידיה מטה במים כמו קורעת פיסת דבר-מה ועטפה את איבר-מינו בכפותיה,

או-אז הוא התגלם בפניה לחלוטין - מזדקר בכל איבריו ולא רק בשרביטו. היא חשה את הדם הזורם בעורקיי איברו ממש כאילו העבירה אצבעות לאורכו של פס-משי דק, סרט-עטיפה של מתנה. הוא נאנח בשלווה בעודה מטפלת היטב באיברו החזק, חשה באונו בכריות-האצבעות שלה.

המצוק סביב היה שותק כאילו בעצמו עד למחזה ממגנט ונדהם למרבה הפלא והשניים לא הוציאו הגה לאורך כל הזמן.

היות והייתה מיומנת כל-כך במיניות, קן נטה לתת לה יד מעט חופשית יותר בתחום זה ולעתים הייתה מנצלת אותה לטיזינג שובבי. בעודה מלקקת שפתיים החליקה בידיה ששילוב של רוך ועדינות מחובר בהן, אל עבר ישבנו החטוב והחלה לדאוג לו מבחוץ, מעמיקה אט-אט בין פלחי הישבן וכמו בעיסוי-רקמות עברה באצבעותיה לעומק סביב פי-הטבעת, מקדישה את מירב תשומת-ליבה לעבוד על מרקמו.

במבט מושפל תחת ריסיה הארוכים אשר לא מש מעיניו החודרות, ביקשה להכניס אצבע משוכה בחומר ארומאטי לחור ולחייה האדימו כשקיבלה את האישור הנחשק. תמיד הייתה נבוכה במיוחד תחת מבטו כשעינגה אותו כי חשה כאילו הוא רואה הישר אל תוכה וקורא את כל מחשבות הזימה היצריות שלה - הופך אותה מיצור-אנושי ליצור חייתי החי בעקבות תשוקותיו הראשוניות.

אצבעה החליקה מאחור כמו הותאמה לשם במיוחד ונגעה ישר בנקודת-הג'י שלו בעודה ממשיכה ללטף ולמשש, נוגעת לא נוגעת באיברו. אנחותיו הפכו לגניחות ותנועותיה עקבו אחרי מקצבן בצייתנות, משתלבות בהן בלהט; תוך כדי סיפרה לו ביפנית חושנית שהגיישות שהיו נמצאות בפונדקים של המעיינות-החמים, היו גיישות ממעמד נמוך שתפקידן דרש גם מתן שירותי-מין, בניגוד לגיישות במעמדות גבוהים יותר שהעניקו אותם אך ורק לגברים מאד מכובדים ועשירים וגם זאת לא תמיד.

עם זאת עתה הגיע הרגע לאיפוק וקן אחז בזרועותיה ועצר אותה עוד לפני שפרק; סובב אותה בזריזות מפתיעה, מוציא ממנה זעקה קלה ונצמד עם פינו הזקוף לחריץ הרטוב בעכוזה, גורם לה לקרוא "אוו!" נרגש שחסמה עם ידה בביישנות כאילו ניסתה לתפוס אותו מבעוד מועד שלא יברח לחופשי.

הוא לקח מהתכשירים ותחילה מרח את פניה, מכסה גם את העיניים כדי שלא תוכל לפתוח אותן ורק תחוש - ידיו המחוספסות על עורה העדין שפשפו אותו קצת בדומה לקליפת גזע-עץ והיא התמסרה למגע הגס והאגרסיבי, שהחל לרדת לצווארה הרזה אותו לפט לרגע נהנה מהתחושה של משהו כה דק שהיה יכול לשבור כמו זרד באחיזתו האיתנה ומהירות נשימותיה הלכה וגברה מחישה את הדם הזורם בעורקיה והוא הרגיש איך בלעה את רוקה בקושי בגרון היבש.

הוא עבר על כתפיה הקטנות וגבה הדקיק צופה באחד המופעים האהובים עליו עמוד-השדרה שלה, שעתה התפתל בהנאה תחת מגעו בדומה לנחש במחול מסתורי אותו ניסה לפענח.

אחרי-כן חלף בחטף מורגש במיוחד של חוסר, על-פני מותניה ובטנה ועלה לדדיה, מצמיד שוב את הצלופח בין רגליו לאגנה וזה נמתח וחיכוכו בה גדל ככל שמעך בעוצמה את גבשושיות החלב שלה, מוציא מפיה זעקות קלות ואז צובט באלימות את פטמותיה כאילו רצה לכוון באמצעותן את סימפונית-הכאב שבקעה ממיתרי-קולה.

לאחר שהצליח להוציא ממנה את הטון שחשק בו תפס באסרטיביות שתלטנית את ישבנה המתוק ולש את בשרו והיא התמוגגה.

או אז הרים אותה בפראות מאחוריה כמו משקלה שקול לבובת-סמרטוטים והושיב – כמעט מטיל אותה על עדן האמבט, מה שהעביר זרם כפור בכל גופה וגרם לה לפלוט צעקה.

בעת גופה כולו רוטט מהאוויר הקפוא ומההתרגשות פתח את שתי רגליה לרווחה, שלף מאיפשהו בצד תער-גילוח חד של להב יחיד כסכיני-הגילוח המתקפלים המסורתיים והיא שהבינה מה עומד להתרחש נכלמה ופרצה ביללות בלועות של בכי שהיוו דרור סמלי בלבד לסערת-הרגשות שפעתה בתוכה בעוז.

הוא הסיט בזעם עצור את ידה שכיסתה את שיער-ערוותה הקצוץ שאמנם היה קצר ומסודר למשעי, אך זה לא מה שרצה לקראת הסשן הערב, טבעי ככל שיהיה, הפעם הוא היה צריך הכול נקי לחלוטין וללא כל מאפיינים לא-נחוצים.

האולר הכסוף הבריק כראי וצבע בלבן מהשלג, מזכיר לה מפולת, כשקן החל להעביר אותו בכוחניות אך עם דייקנות מוחלטת על-גבי השערות בין חמוקיה, שורט את העור תחת למעטה השחור הקודר, בדיוק במידה שרצה.

גופה נע בתזזיתיות של רעד ונהי אך קן נשאר חסר הבעה וחדור מטרה כשהחליק ממוקד בין ירכיה את החוד הקפוא כפניו. היא הבחינה בדיסהרמוניה כי בטבע אין גורמים חדים וממוקדים כפי שקן היה באותו הרגע - הטבע הינו מעגלי וגלי כמו אדוות-המים סביב תנועתו של אדונה ותוך כדי התייפחות התחננה שיסלח לה על טיפשותה; אך דומה היה שהוא כלל לא שומע אותה ודעתו נעדרת משם מאוחדת עם הסכין בין רגליה. רק לאחר שסיים ולא נותר שביב סימן לשיער שהיה שם הוא חזר והיה שוב בתודעתו באמבטיה ואיקה יכלה להירגע לאיתה ולסיים להפיל את הדמעות שהתערבבו במי האמבט המלוחים גם-כן, כאילו מלכתחילה היו שייכים לשם ויעודן לחזור לחיקו.

עתה הניח את התער בצד, להבו נבלע בלובן המסנוור, לקח בידו מטפחת בד, ניגב בעדינות רבה את עיניה הלחות כאילו חשש לסדוק את העור ואז טבל את המטפחת במים וניקה כליל את פותה שהיה כעת ללא-רבב ולחש באזנה באדנותיות מחייבת, "עכשיו תורך לנקות אותי." והיא הנהנה בצייתנות אז הוא דחף עצמו מעבר למים, לקיר-האמבטיה בצד השני.

היא ירדה ממקום מושבה שנרטב מכל האקט ושבה לתוך המים כסירנה שחזרה מגיחה קלה בלבד.

היא שאפה אוויר ממלוא ריאותיה וירדה מתחת לנוזל-החיים, לוקחת את פינו בין שפתיה העדינות והחלה יונקת אותו כאילו היה צינור-האוויר שלה, או מנקודת ראותו של קן, חבל-התבור שהזין אותה בתוך הרחם.

פחות ופחות הוציאה ראשה מחוץ למים לנשימה שהקפיאה את ריאותיה בכל פעם בחמצן הקר ולרגע לא עזבה את אשכיו שעיסתה תוך כדי. יותר ויותר הוא הניע את אגנו פולש לעומק גרונה עם איברו שהשתנקה עליו בכניעה, מרימה את אפה רק כאשר שחרר את שיערה ואפשר לה. הוא נהנה מלשונה החלקלק לאורך שרביטו ומהלוע שמתהדק עליו בחנק ככל שאילץ אותה להישאר זמן-רב יותר תחת המים.

תפקודי גופה התמעטו ופעלו בחולשה וככל שזו הלכה וגברה, כך גדלה האכסטזה של התמסרותה, עד שבשלב מסוים מחשבותיה נדדו הרחק משם, מעבר לפסגות המושלגות בשמיים האפורים וראשה היה רק כלי פאסיבי לשימושו; ידיה תפקדו על אשכיו מתוך עצמן ופיה ינק את איברו כמו תינוקת שיונקת את פטמת אימה כאילו התכוונה לחלוב ממנו כל טיפת זרע.

כשקרבה האורגזמה שלו כבר מתוך הרגל הרפתה כל שריר וגיד בגופה כי ידעה שהוא לא יעזוב אותה עד שיפרוק אל גרונה את כל הנוזל הסמיך ולא משנה כמה הרגישה שראשה כמעט הולך להיתלש ממקומו ולהישאר יתום בלי גוף בידיו או כמה נחנקה תחתיו, נתנה לו לעשות בה ככל שחפץ כדי לקבל את הזרם-החם שהשתוקקה כל-כך להכיל בתוכה.

כשהזרע פרץ אליה מאיברו שהתמקם בגרונה מעבר לוושט בקושי הצליחה לבלוע הכול והשתנקה ונלחמה מתחת למים החמים, העשירים מינראלים שכבר צרבו בעיניה, אך לא דחפה אותו מעליה לרגע גם אחרי שבא על סיפוקו וכך זיקקה ממנו כל תאווה מיותרת. היא ידעה שלפני סשן קינבקו הוא לעולם לא יפיג את בערתה שלה כי ברצונו להשתמש באנרגיה-המינית שלה בסשן עצמו ולכן על אף שהלהט בין רגליה היה בלתי-נסבל יצאה אחריו מהמים ללא מחאה. שניהם התנגבו והתייבשו והיא עזרה לו ללבוש את הקימונו בצבע כחול-כהה כלילה אשר הולם את המאורע בעודה נותרת עירומה כפי שקן הורה לה.

 

כשיצאו מחדרם כבר חיכו להם בסייזה שני גברים מהפונדק שתפקידם לסחוב את הציוד, אישה אחת - נגנית מוכשרת בסמיסן ועוד גבר, כולם קדו להם ביציאתם וסביב השתתקו אלו שהגיעו במיוחד כדי לצפות באומן הנודע - קהל מצומצם של 13 איש; מלבד אחד המערביים שקרא בהתפעלות למראה יופייה העירום של איקה, אך חברו חבט במרפקו בצלעותיו והלה נדם בתוכחה. קן הורה שלא יביאו כל אמצעי-תאורה ואכן השמיים היו בהירים כפי שצפו והערב הואר כולו באינספור הכוכבים הזוהרים כפנינים שצפות במים הכחולים. והאפילה שמנעה מלראות למרחק, צמצמה את הסחות-הדעת.

בראש הלכה הנגנית - הקול הצרוד של מיתריה כשירת העורב, שבר את דממת הערב ויצר כמו גל-קול מחוספס ומתמשך מאחוריה היכן שאיקה וקן התקדמו בשתיקה והמוזיקה מרכזה את קשב הקהל סביבם. שניהם יחפים כביום היוולדם ואיקה עירומה לגמרי, גופה סומר אך זה ניכר רק בעור הנקי החיוור ופטמותיה ורדרדות כשני דובדבנים זקורות בחזה הזקוף, שיערה השחור כמעט מתמזג לחלוטין עם קו הרקיע והילוכה לא מורגש כלל כמו שהיא בכלל לא שם, כה שקטה הייתה! ובולטת לבנבנה מבין כל אלה שלבשו בגדים בצבעים סולידיים כהים.

אחרי הזוג צעד הגבר השלישי עם מטאטא, עובר על כל צעדיהם ומחליק חזרה את השלג למראהו הקודם כי קן הורה  למחות את עקבותיהם מהשלג כאילו מעולם לא דרכו בו. אחריו בפיזור מה כדי לא ליצור עקבות חדשות במסלול של השניים פסעו הגברים סוחבים את הציוד; וכל השאר נעו מאחורי השיירה ולצידיה, כמעט מסודרים בחצי העיגול בעודם נמנעים מלצעוד בנתיב בו איקה וקן התהלכו ומתפעמים מהמחזה הטהור שחזו בעיניהם בהביטם בתהלוכה המזערית והמזוקקת של קן ואיקה; הבקיאים ביותר, נשימתם ממש נעתקה.

הנה הגיעו למעוז-חפצם, הנקודה הנכונה בה קן החליט לנהל את הסשן והנגנית חדלה מנגינתה ופרשה לצד כורעת על ברכיה. הקהל כבר החל לנוע ולהסתדר במעגל סביב הנקודה במרחב המסוים, אך קן הורה בידו לגברים לעצור והם נעמדו ללא ניע במקומם במקום להוריד את הציוד ובעקבותיהם כל הצופים המבולבלים.

קן הסתובב לצופים והכריז בטון מאופק, "אני מתנצל מעומק-ליבי שהטרחתי את כולכם הנה אך לדאבוני לא אוכל לקיים את המיצג; אני מבטיח לכם בהן צדק שתוך יומיים אציג בפניכם מיצג שונה. עתה נחזור."

רחש-בחש החל בין האנשים ורק מומחים בודדים הבינו את המאורע, אך כולם כיבדו את רצונו והחלו מסבים צעדיהם חזרה, מלבד המערבי עז-המצח שמשך בתוקפנות את שרוולו מידו של חברו והחל להלך בנחישות מרוגזת, ידיו למותניו אל עבר קן, כדי לדרוש ממנו דין וחשבון על עגמת-הנפש, או כדי להקל מעט מקנאתו אל מראה שותפתו המדהימה ומבלי שחברו הספיק לעצור בעדו הוא נעמד מול הגבר, פולש בבוטות למרחבו האישי ודרש הסבר לפשר הביטול.

ההתרחשות המסקרנת גרמה לשאר הקהל לעצור כדי לראות כיצד יתפתחו המאורעות. קן הביט במבטו החודר בעיניו של המערבי שהגיע מגרמניה לפי המבטא ועמד אותו, גורם לו לחוש אי-נעימות די במופגן ולהסיט את המבט.

בזווית עינו ראה שאיקה על-אף שמטעמי נימוס ניסתה להסתיר זאת, הייתה מאד מרוצה מהדינאמיקה בין השניים, אז הוא קרא לה לגשת סמוך לו, "איקה, הסבירי לו" הוא הורה.

הפעם הייתה זאת איקה שהתבלבלה כי האמת שגם היא לא הבינה או ציפתה את מעשהו של המאסטר והיא הרכינה ראשה בדממה כשחום בער בלחייה מה שרק הגביר את מבוכתה.

"הסבירי לו איקה!" התעקש קן ולה נותר רק להתנצל ולהודות בפני כולם שהיא אינה יודעת.

קן התרגז. הוא ניגש לנקודה בה התכוון לנהל את הסשן והרים משם ענף יחידי שנשבר ונפל מאחד העצים וציווה על מוזתו להתכופף. האינסטינקט הראשוני שלה היה להתנגד, אך היא ביטלה אותו בכוח ורכנה בגופה קדימה, ידיה מצדי רגליה אוחזות בקרסוליה.

קן לקח את המקל והחל מפליא מכותיו בישבנה למשמע קריאות התמיהה וההתפעלות של הקהל. קול החבטות הלם בדממת הליל וגבר אף על אנקותיה, פניו נותרו קשות ואדישות כאבן ואיקה לא הניעה שריר בהבעתה למרות הכאב הצורב.

כל מהלומה הותירה פס אדום על ישבנה והפסים כבר השתלבו זה בזה כאחים בדם, לאט-לאט גם תדהמת הקהל שקטה והם צפו במחזה כמהופנטים.

זה היה כשרגליה של איקה התחילו לרעוד ללא שליטה מרוב שכל גופה דאב, כשהמערבי החצוף התכוון לגשת ולעצור את קן אך הפעם חברו בלם אותו בגופו והניד בראשו.

כעבור 60 מלקות סך-הכול קן חדל, תווי-פניו ללא קמט דאגה אחד. גם הבעתה הריקה של איקה נותרה מאובנת ורק דמעה בודדה נתלתה בזווית עינה מנצנצת כתכשיט שקפא לנצח, משקף את הקהל כולו ולוכד הכול ברגע בודד בזמן. כולם נותרו מרותקים בפליאה דקות ספורות אחרי שקן הפסיק ואחרי-כן התפזרו חרש למחצלאותיהם, אפילו המערבי החטטן שנותר עוד רגע אחד אחרי כולם מיהר להדביק את חברו מבלי להביט לאחור.

קן נתן למוזה שלו לעמוד בקור עוד זמן-מה ואז קרה לה, היא אספה את עצמה ובאה אחריו.

כשנכנסו למיטה על-אף שהסיטואציה המצמיתה גירתה אותה נורא, ידעה שקן לא יסכים לתת לה פורקן והשניים הלכו לישון בלי להוציא מילה מהפה.

תוך כמה שניות אחרי שהתכסו ראשה של איקה היה מונח על חזהו של קן ומהותה התמזגה עם מהותו והתמלאה בה וכל טלטלות היום נשכחו ממנה.

אך בלילה פתאום התעוררה ואיבר-מינה בער וגירד, ממש כאילו זחלו עליו נמלים חרוצות והיא נמלאה ערגה בלתי-נשלטת!

היא הרגישה כמו גייזר שמאיים לפרוץ מהאדמה והביטה מעבר לכתפה לכיוון אדונה, גבו היה מופנה אליה והיא בחרה לנצל זאת ובצורה חרישית-חרישית כגנב הורידה לאיטה את ידה, לוטפת קלות לעורה הקריר תחת השמיכה ונעצרת בקושי מעל הדגדגן. היא הביטה מעבר לכתפה וכשראתה שקן ישן שנת-ישרים הורידה את האצבע הרטובה שמצצה בין שפתיה לפנים והדגדגן כאילו ינק את אצבעה והדביק אותה אליו בהתפוצצות של זרמים מעוררים ששטפו את כל איבריה.

תחילה מיששה אותו בחושניות מחניקה את אנחותיה הקלות בידה השנייה וכולאת אותן בחלל פיה שהרגיש מוזר מעט, כאילו לשונה ארוכה מהרגיל; ועם זאת זה כלל לא היה לה אכפת כי כבר התמכרה לתחושת אצבעותיה ותוך שניות הלכה והגבירה את הקצב, אצבעותיה נעות מעצמן בריקוד מעגלי על איברה. חום הגוף שלה עלה לטמפרטורות שהיא לא הכירה והיא חשבה שזה כמו התופת - העונש שלה על שהפרה את כלליו של אדונה, אך הבושה שאכלה אותה לא עניינה אותה על-אף שאיימה לכלותה.

היא העיפה מבט חטוף אל אדונה והיה נדמה להפתעתה הרבה שהוא לא זע אפילו ניע, למרות שהייתה רגילה שהוא מתעורר מיד מכל התנהלות שונה בחדר -  אפילו לא הייתה בטוחה שהוא נושם ועם זאת לא הצליחה להסיר את ידיה לרגע אחד מגופה, ירכיה מצטרפות, עולות ויורדות על כפות האצבעות המתעלסות עם איבר-מינה וידה השנייה תפסה את שדיה באמוק, לוחצת עליהם בעוצמה מכאיבה שריגשה אותה מאד. גניחותיה פקעו מהסרעפת בניגוד לרצונה והיא נאלצה לדחוף בין שיניה את הכרית ונשכה אותה כחיה, בעודה מורידה יד נוספת ומחדירה במכה שלוש אצבעות, כמעט אגרוף שלם אל הפות הנוטף שלה. האיבר היה כה רטוב שקצות אצבעותיה הנוברות בו ללא-רחמים הגיעו ישר למרכז העצבים בתוך גופה.

כל העת הזו קן לא מש ממקומו במילימטר. אגנה התרומם וירד תכופות, מרים עמו את כל השמיכה כשהשתולל על ידיה בערגה; תנועותיה נעשו זריזות ותזזיתיות יותר ויותר בעת שתפסה בקצות אצבעותיה בכוח את הדגדגן הבשרני ומשכה אותו מצד לצד בחזקה וידה השנייה כבר נבלעה כמעט לחלוטין בחור-השחור בין רגליה. פטמותיה זקורות בכפור וכבר מזמן השמיכה עפה מעליהן וראשה נסחף בתמהיל של בושה כילדה קטנה שנזפו בה כדי לאלף את הצד-האפל שבה שיסור למורת המבוגרים והמסגרת המתורבתת, יחד עם אופוריה מהממת שנבעה מהצפת היצרים הקדמונים שקיבלו פתח להשתחרר בחגיגת פריון.

ואז האורגזמה התפוצצה בה בויברציות נפלאות והיא תפסה בידיה את הסדין משני צידיה בעוצמה, כמעט קורעת אותו וכשפלטה קריאה שסילקה את הכרית מפיה, פלטה גם שטף ממיצי מיניותה, משפריצה אותם על עצמה.

לאחר מכן ראשה נאלם ורק נשיפותיה מילאו את החלל כשדעתה הייתה במחוזות לא ידועים של סיפוק והשלמה;

ורק כשאט-אט חזרה לעצמה, פתאום חשבה שלא יכול להיות שקן לא שמע אותה וניעור משנתו. היא סובבה לעברו את ראשה עדין מתקשה להניע את שאר שריריה והוא לא זע, הפעם הייתה מבוהלת והביטה בו בחשד.

כשהתאוששה לגמרי, החליטה לבדוק מה מתרחש עם אדונה אך לא העזה לנסות להעירו בקול או בניעור ולכן התרוממה בעדינות והחלה רוכנת מעליו כדי לבחון את פניו. היה דומה שסיבוב הפלנטה האט וכך גם משך השניות התארך, היא קרבה אל פרצופו בקושי, תנועה יחידה בכל פעם וככל שהתקרבה לקדמת ראשו המתח בגופה גבר מסיבה נשגבת מבינתה.

היא חלפה מעל אוזנו ועמדה לגלות את עיניו… ואז בקעה ממנה צווחה מקפיאת-דם כשהצטמררה לראות שאין לקן שלה כל פנים!

היא התעוררה מהסיוט בבהלה והתביישה לגלות שהרטיבה את המזרן בין רגליה ובקושי הצליחה להביא עצמה לבדוק אם אדונה נמצא כולו לצידה במיטה, אך לא היה קשה לגלות שאכן, הוא שכב על גבו וראשו מופנה כלפיה בפנים שלוות כמו שמעולם לא ראתה אצלו בעודו ער. היא נשמה לרווחה.

אחרי שהצליחה בשקט-בשקט מבלי להאיר את המאסטר שלה לנקות את המזרן במטלית-רטובה, כבר לא יכלה לחזור לישון וניגשה להכנות הבוקר.

כשהתעורר והיא הגישה לו את ארוחת-הבוקר הבחין שמשהו בה מוזר, אבל לא הצליח לעמוד על טיבו. הוא לא ידע שזו הבושה מהחלום שחלמה והחליט לתת לה זמן-מה להתגבר על זה, הכול בר-חלוף הוא ידע.

כשפרש למדיטציית הבוקר, לנסות להבין את מהות הסשן הבא והיא קראה ספר,  בדיוק בא אל סף דלתם המאסטר הגדול ביותר לקינבקו מבין אלו שהגיעו עד אתר הנופש כדי לחזות ביצירה של קן שהייתה אמורה להיות מרהיבה מאין כמותה.

אחרי שהזמינה אותו להיכנס נבוכה מנוכחותו ואף יותר ממה שהוא עומד לומר, הוא ראה שקן שקוע במדיטציה.

"תה אדון נכבד?" היא הציעה והוא נתן לה למזוג אך לא שתה.

"איני נשאר, אני עוזב את האתר ורק אבקש שתמסרי לאדונך הודעה בשמי."

"כמובן אדון נכבד." השיבה איקה.

"רק לפני-כן אם איני חורג ממקומי," הוסיף האדון, "מה מטריד את מנוחתך, אני רואה בפנייך שאת מודאגת."

איקה היססה לרגע אך העדיפה לא לשתף אותו בחלומה והשיבה שזה יחלוף כמו כל דבר אחר; הוא הנהן באישור.

"בכל מקרה," הוסיף המאסטר, "מסרי בבקשה לאדונך שאני עוזב לפני הסשן הבא שהוא מתכנן כי אתמול בדמעתך כבר חזיתי ביצירתו השלמה והנהדרת ולא אבוא עוד למיצגים שלו יותר. שלום."

הוא סיים, קם ממקומו ויצא ותוך זמן קצר כבר ארז ועזב את אתר-הנופש.

(A Dom)

לפני 4 שבועות. 22 בינו׳ 2020, 10:21

Tropic isle

A ghosting rain

Shines the silence

 

 

לפני 4 שבועות. 20 בינו׳ 2020, 15:39

הדרשות של מאסטר באנקל, לא היו פתוחות רק לחניכי זן – אלא לכולם.

הפופולאריות שלו הרגיזה כומר בשם ניצ'ירן שלא נשא-חן בעיניו הכמות הגדולה של אנשים שבאים ללמוד זן; לכן החליט להגיע למקדש, נחוש להתעמת עם באנקל.

כשנכנס לאולם צעק לבאנקל, "הי מאסטר זן! מי שמכבד אותך אמנם יציית לתורתך – אבל אני עצמי לא מכבד אותך, חושב שתוכל לגרום לי לציית לך?"

"בוא לידי," השיב באנקל "ואראה לך."

בגאווה פסע ניצ'ירן, נדחף בין הקהל ועלה לבמה לצד באנקל.

באנקל חייך, "בוא עמוד לימיני אל תתבייש."

ניצ'ירין ניגש ועמד מימינו בלי להסס

"לא רגע, בוא לשמאלי ככה נוכל לדבר שכולם ישמעו." המשיך באנקל וניצ'ירן נענה ועבר לשמאלו בחזה נפוח.

"אתה רואה?" אמר באנקל. "צייתת לי ואני חושב שאתה סך-הכול אדם עדין. עכשיו שב ותקשיב."

***

 

מה שאנשים לא מבינים הוא, שהאגו לא מגונן עליהם מלהישלט על-ידי אחרים – ההיפך, האגו עושה אתכם קלים יותר לשליטה; כמו כל נקודת-תורפה, גם אותו אפשר לנצל כדי להניע אתכם ולגרום לכם לציית.

אדם שמחפש את המושלם, יודע שהוא מחפש אשליה ולכן כל פועלו נועד כלפי חוץ, להוכיח שהוא הכי-הכי ולקבל את האישור מאחרים.

אדם ששואף לשלמות, פשוט עושה את הכי טוב שהוא יכול – הוא לא צריך להשוויץ, כי הוא יודע בתוכו שהוא כל פעם פורץ את גבול היכולת שלו ומתעלה על עצמו.

כשאני מטיל מרות, אני עושה זאת רק אחרי שאש הפנימית של הנשלטת עוצבה, שהיא רוצה מתוך עצמה להיכנע לתכתיביי וציווי כי אזכה לקבל ממנה הרבה יותר, כשהיא לא תרגיש שהיא צריכה להוכיח לי את עצמה – אלא תדע פנימה שהיא נותנת לי את המקסימום שלה, כי היא רוצה בזה קודם כל בשביל עצמה.

לא בעיה לתמרן מישהי שמשחקת אותה קשה להשגה, כי האגו הזה הוא רק מגננה של אחת שחושבת שהיא לא מספיק ראויה.

האומץ האמתי הוא להיפתח, להיחשף במערומייך שיראו את הצלקות בין הקימורים, והרי שד אחד אף-פעם לא שווה בגודלו במדויק למשנהו.

לפני חודש. 18 בינו׳ 2020, 20:59

אז היום היה מזג-אוויר טוב לצאת ליאכטה - תפסנו שיזוף, אוויר מושלם והמידה האהובה עלי של חמימות נעימה עם קרירות לא מוגזמת.

הים היה שקט, ממש כאילו בממלכתו של פוסידון נחו השבת.

לחשוב שרק אתמול היה גשם ובלגן מכדי לצאת לחצר וגפן כמתוכנן, שהעברנו את כל היום עם וויסקי, יין וקפה-בייליס איכותי (טוב נו וגם תפוזים סחוט מהגינה - בשביל בריאות שווה לצאת לגשם) וסתלבט כפוי בסלון; ממש כאילו הגשם אמר לנו, היום אתם מקבלים מים ממעלה כי מחר תהנו מספיק מאלה שמטה.

האקלים מלמד אותנו מידתיות, מכניס אותנו לפרופורציות אפילו בשבתון.

אבל אל דאגה, הכנסנו לו בהפוכה וגם היום נהנו מאלכוהול איכותי - קצת מרפ'יס ומוחיטו להרטיב את הגרון אחרי מלח הים (וגם כי חייבים את זה לצד שניצלונים עסיסיים כמו שמגישים במרינה) שנספג גם כשהסירנות לא משתוללות תחת הסירה.

 

הנקודה היא שגם סופ"ש שלא עושים בו ממש כלום (טוב נו מלבד עבודה, על זה לא יכולתי לוותר לעצמי כשיש כ"כ הרבה ביקוש בימים אלה למה שאני עושה);

גם כאלה ימים יכולים להיות מהנים.

לפעמים צריך פשוט לזרום עם ההנחיות של הטבע, אם כבר אנחנו לוקחים ממנו כ"כ הרבה, אז לפחות נכבד אותו כראוי והוא יתן בשמחה.

 

כך גם בשליטה:

אני יכול לקחת כל מה שארצה, אם אדע להעריך ולתת בחזרה מה שצריך כדי שזו שאני לוקח אותה תמשיך ללבלב ולפרוח ולשאת את פירותיה העסיסיים

 

 

לפני חודש. 18 בינו׳ 2020, 10:51

מי ששם עינו בכוס

יין

ראה אדום עשיר

כעומק הכוס, כך עומק האודם

אך כשם

שאבן חושן, אינה משכרת

כך לא האודם שמשכר

אלא ריח הבושם שמבשם

 

מי שקילף שכבה דקה-כתומה

חשף

ניחוח סמוי שנקטף

גילה פלחים ענוגים

ובנגיסת העסיס

משפריץ לפינות-החיך

טעמו חמצמץ

 

ובסוף החמיצות הזו

תמיד נמצא

דבש הגפן

ומרקם הפרי

 

מיצים רעננים בצבעים חמים

קרנבל חושים

היש חושני מיין והדרים?

 

בסיום החגיגה, הכל מסתכם

במתכת  שבדם

ובשיערה הלוהט, של נערה אדמונית

(A DOM)

לפני חודש. 16 בינו׳ 2020, 0:38

התלבטו איזה חודש ובסוף החלטנו.

אני והכלבונת החמודה שעם כל הרצון הטוב, עם זאת ששנינו מחבבים אחת את השני -

הבעיה העיקרית היא שאנו יותר מעריכים זה את זו.

במערכת-יחסים, צריכה להיווצר השלמה, סינרגיה; זה למה אני כ"כ מדגיש את חשיבות השוני בין גברים לנשים, שכל אחד מביא את איכויותיו לשולחן וזה למה חשוב שהתפקידים של כל אחת ואחד בקשר יהיו ברורים.

אז כששניים מעריכים זה את זו מנטאלית יותר מאשר מרגישים את הניצוצות בין לבין, קשה מדי לבסס משהו רגשי -

ובמערכת-יחסים מבוססת שליטה, חשוב יותר מבכל מקום אחר שתהיה גם אהבה.

התשוקה והעוצמות והעומקים, יגיעו איתה...

 

אז כן, אנחנו עדיין חברים ועדיין אם תצטרך אותי אהיה שם בשבילה, בדיוק כמו שאם זו שקדמה לה תצטרך אותי באמת, אצא מגדרי כדי לעזור להן, אבל זוגיות כבר לא תצא מזה וזה בסדר.

 

אני מאחל לה מלא אהבה ואושר, היא בחורה זהב ושווה בהחלט וכשתהיה התאמה תגיע ההשלמה :)

הכי חשוב לשמור על ההרמוניה של היין ויאנג- נקבי וזכרי אחרת זה כמו שני קטבים עם אותו ערך מגנטי שמרחיקים זה את זה - כי הטבע בנוי ככה שמינוס מתחבר לפלוס, איבר נכנס ומתחבר לחור של האיבר האחר; ככה העולם מתנהל

***

 

אז בינתיים נסיים בנימה אופטימית של חושניות סקסית :-p

 

https://music.youtube.com/watch?v=tluc_Q06n2w&feature=share

 

לפני חודש. 14 בינו׳ 2020, 15:01

לא, זה לא נכתב למישהי ספציפית

זה נכתב לכל הכותבים פה בפורומים ולרוב הכותבות פה בבלוגים

יצא לי יותר מאש-אפ עם היפ-הופ, אבל הי! ככה גם RHCP התחילו :)

ובכלל היום זה הקטע של הצעירים... עם פארוק ושאר מרעין בישין

הנחיות קריאה: יש להוריד שוט ערק לפני ולהרגיש מה-זה מגניבים!

 

תפסיקי למחזר
מחזר אחרי מחזר
זה רק מפזר
זה-רע

 

שנתיים עם המכנסיים
על הקרסוליים
פעם-פעמיים ביום
אותו חלום
אותו התחת האדום
מרוב שימוש

 

נשאר בית-שימוש שלא הכרת?
איזה קשקוש!
תקשיבי קושקוש
כי הפושפוש שלך
כבר מלוכלך
אז אולי תביני בראש
את היאוש

 

כוס חרוש שווה רק
אם את מתחת לתחת של איזה מיסטר
חרוץ
שמזיע לך על הפנים, כי עמוק בפנים
מפנים את האבנים

שבלב

 

אני לא אוהב לראות את המאהב 
שאורב לך בכניסה למועדון
או את אותו אדון
שמתאים לפוסטר בעיתון
של מבוקש
בעוון
פדופיליה

 

יאללה ילדה, פיפי ולישון
מחר נזנה את ישבנך בפילדלפיה

(A dom)

 

ועכשיו כדי לתקן את הרושם שאני לא כותב רוק איכותי srsly who gives a damn באתר הזה: