אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

קצ'

It must be considered that there is nothing more difficult to carry out, nor more doubtful of success, nor more dangerous to handle, than to initiate a new order of things.
(The prince - Machiavelli)
לפני יום. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 08:19

לפני יום. שני, 16 בספטמבר 2019, בשעה 00:23

 הכוכבים מסתדרים במקומם
אחרי התמודדות קשה עם המשברים, הרבה אורך-רוח, התמדה בדרך וחשיבה בלתי-מפסקת, חדה ומפוקחת בפניות השונות שבמסלול - החלקים נופלים במקומם.
אנשים מבינים שהם צריכים לעמוד בקצב ולהדביק את שלי, אני לא רודף אחרי אף-אחד, הם רואים שהם צריכים לבוא אלי בעצמם.
אם זה בקבוצה שאני מנהל שכבר צמחה ל- 255 איש מרשימים אחד-אחד, או בשניה של 42, או בעבודה כמנהל-מכירות, ביוזמות-העסקיות, בחוגים השונים בהם בחרתי להשקיע ובכל תחום בחיי באופן כללי;

ואלה שלא היו נבונים מספיק כדי להבין שכדאי להם ללכת בנתיבים שאני מצביע עליהם ברגליים, חוזרים אלי ומבקשים הזדמנות שניה.
אך הזמן שלי, המשאב הכי יקר בידנו, מחולק כבר בין רבים אחרים שהיו נועזים לפסוע בעקבות החיצים שהתוויתי על האדמה כך שאין יותר מדי הזדמנויות שניות ואם פספסת את הרכבת, תצטרך לקוות לאחת אחרת - רכבת לילה רעועה אולי.
אחד הדברים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא, אל תעכבו אותי - איני מושך אחרי שרכים.
תהיו מספיק מהירים ותעמדו בקצב ונוכל להתקדם יחד ומי שלא, ישאר במקום הבטוח והנוח שלו, הרחק מאחור, נחבא מהעיניים של אלה שמביטים קדימה.
בצבא רצתי עם מספיק אלונקות, תמיד סחבתי אותן את הזמן הארוך ביותר ואם נחשוב על זה, זה בדיוק כמו המציאות:
אנו גוררים על הגב פצועים מדומים, שאם רק לא היו מתעצלים לחיות את החיים שלהם עצמם, לא היו מהווים נטל מיותר על אחרים.
אז צר לי, אבל הפסקתי לסחוב תיקים של אחרים, אם אתה לא יכול לטפס את ההר, תימק בדרכך המתדרדרת, לא אשמע ולא אראה, כי מבטי נעוץ הרחק שם בפסגה היכן שהעופות הדורסים והעורבים השחורים חגים ומנסים לחטוף איזה טרף וכשאגיע לשם, נראה מי היצור הכי חזק ברכס.

 

ניפיתי כל השפעה שיכולה להוות מקל בגלגלים, תוהים למה אני כל-כך מעט באתר הזה כבר?
לא כי הוא מקל, אלא כי הוא קוץ קטן ברגל, כזה שדורש בכוח את תשומת-הלב שלך ומזכיר לך מדי פעם מאיפה באת ולאן אתה הולך - מעוז הלבבות השבורים, האנשים המובסים והחלומות שישארו רק פנטזיה כי אין מספיק אומץ לממש אותם; אני לא צריך את זה יותר, מעבר להצצה קלה שממשיכה להיות גלעד חשוב להתייחס אל מכשולים לא כאל כישלון, אלא כאל נקודה של למידה, עוד צומת שפנית בו לא נכון וגרמה לך לעיקוף ארוך...
ולפעמים, הדרך חשובה אפילו מהיעד.

 

אני מאד מרוצה מהכיפה-הסמויה שמצאתי בין ההרים וכשהשמש תתחיל לרדת ימה ושוב לא יהיה פה צל, המשך הניווט יהיה מתוכנן לעילא, עכשיו אני רק עורך fine tuning קצר לאזימוט, בוחן את האפשרויות שנחשפו ככל שעליתי לגובה ויש עוד הרבה לעלות.
אבל בזכות כל המשקל שנפטרתי ממנו והניסיון וההבנות החדשות, זה יותר קל ויותר זריז.
מי שמבקשת לרוץ איתי במשעולים, צריכה גם לזרוק לתהום את המטלטלין המיותרים

 

 

לפני 5 ימים. חמישי, 12 בספטמבר 2019, בשעה 08:14

לקצת מוזיקה טובה של בוקר :)

 

 

 

 

 

לפני שבוע. ראשון, 8 בספטמבר 2019, בשעה 09:51

כשהוא סקסי זה תענוג :)

 

לפני שבוע. שבת, 7 בספטמבר 2019, בשעה 21:38

יושב על הספה במרפסת עם כוס אספרסו, מעל העולם, נהנה מאוויר הלילה - הטלפון עדיין על שקט מכל ההודעות כדי לא לשבור את השלווה והקסם וחושב על הסופ"ש שהיה :)

 

באזור מרוחק בצפון - מקום מקסים בין העצים ופלגי הנחל, סגור ושמור מעיניים מיותרות; התאספנו כמה חבר'ה לשני לילות מיוחדים.

אוכל טוב שהרבה ממנו הכינה שותפתי החמודה, אחלה קפה, חברה נהדרת והבאתי איתי פרטנרית מתוקה; אנחנו באנו רק ללילה השני, אבל עשינו חיים!

סשן קשירה איכותי לאור המדורה, מעל שעה שהיא בעיניים מכוסות ואני מעצב את גופה על העץ כמו מריונטה קטנה, כדי שיהיה לי נוח לשחק איתו במגוון אמצעים (יסודיים, שומדבר מפונפן בהתאם לסגנון המקומי ולמה שאני אישית מעדיף)

מדי פעם האנשים עצרו וצפו בנו והמשיכו לסשנים שלהם ברחבי המתחם, לקולות הצרצרים, התנים והמים המשכשכים.

כמובן שאת הסיום גמרנו באוהל 

 

לזה קדמו סשן בפרדס, רחוק מעיני כל, שלא אספר מה בדיוק כלל, אך התמקד בעיקר בחושיה ובנכונות שלה להיות מובלת על-ידי במגוון צורות -

אחרי המציצה הטובה בנסיעה לשם, רציתי להשקיע גם בה קצת :)

 

ארוחה משותפת לאור נירות, צחוקים והחלפת חוויות סביב השולחן כל היום כשלא עסוקים בשעשועים, היה תענוג.

ואיפה עוד תבלו שבת כשמצד אחד נערך סשן מדיקל על הספסל ומצד שני סספנשיין ברמה גבוהה מאד שהרים את ה- bottom באוויר?

ושאר החבר'ה צופים, או משחקים באוהלים. :-p

 

 

היה אפילו מצחיק כשאני והפרטנרית הלכנו לעשות מעשים מגונים ואיזה אופנוען תפס אותנו בשעת-מעשה, בדיוק כאשר היה נראה שחטפתי את המסכנה והתכוונתי לבצע בא מעשה סדום -

הבחור רצה להשאר לצפות, חחח

כמובן שהוא לא זכה במבוקשו.

 

ולסיכום!

היה נהדר וכיף אמיתי, לא ארחיב על המעללים מעבר לנימוס.

תודה למארגנים הנפלאים וכמובן גם לשאר החברים שבאו והתחלפו תוך כדי ושמרו על הגחלת בוערת כל הזמן.

להתראות בשנה הבאה

לפני שבוע. חמישי, 5 בספטמבר 2019, בשעה 17:31

לפני שבוע. חמישי, 5 בספטמבר 2019, בשעה 08:27

ספר חזק שקראתי די מזמן ויכול להעצים את השליטה שלכם פה ובחיים האמיתיים - מוגש כאן באנימציה חמודה

 

 

לפני שבוע. רביעי, 4 בספטמבר 2019, בשעה 00:28

עם אחד המומחים בארץ לתחום, שלרוע מזלנו כבר מזמן נטש את האתר - ללא ספק מעוררות השראה

 

 

 

 

 

לפני שבועיים. שני, 2 בספטמבר 2019, בשעה 09:27

 אתה פוסע חרש על שני-שליש גובה כדי להטמע ברקע ההר מאחור.
על גופך עוטה את חליפת ההסוואה בגווני ההר - אפרפרים, כדי לא לבלוט כגוש באותו הצבע והחליפה עצמה מעוצבת לשבור את הצורה הסימטרית של הגוף, כי בטבע כמעט ואין גופים סימטרים ואתה צריך להפוך חלק ממנו, אם תהיה גוף-זר ירגישו בך.
הבד מגיע עד כף-הרגל ומסתיים בפיסת בד מחוספסת מעט שרק עליה אתה דורך כדי לא להרעיש, מתחתיו רגלך יחפה.
שנים של הליכה בנעליים שינו את הדרך הטבעית בה דרכנו לפנים, היום אנו דורכים קודם על העקב, שמים יותר משקל על הרגל שזה פחות בריא ובעיקר יותר מרעיש - אתה מנסה לדרוך כמו שדרכנו כשעוד היינו משיגים את האוכל שלנו לבד, קודם בקצות האצבעות, אחר-כך גשר הרגל ורק בסוף העקב, זה קשה מאד, דורש ממך מודעות מלאה.
ככל שאתה נהיה חלק מהסביבה, חושייך נפתחים ומתחדדים; לצד זה אתה כל הזמן מצווה על הראש לנוח - ככל שהשרירים פחות מתוחים הגוף פחות כבד וככל שאתה יותר שליו אתה לא מטיל טיפת זיעה שתבלוט באוויר בריחה החמצמץ ותגבר על ריח האדמה הלחה שההתגלגלת בה קודם - לא התרחצת יומיים כדי לא להריח מסבון ודברים שלא שייכים לכאן, בתיאוריה זה נראה היה הרבה יותר קל.
בחרת בשעת בין-ארבעיים, ממש לפני השקיעה, כשהעיניים עוד מתרגלות למעבר בין אור לחושך ובאופן טבעי הרבה יותר קשה לשים בך לב.
עקבת אחרי הטרף שלך כשעה תמימה, למדת את דפוסי הקבוצה, נכנסת לראש שלהם, זיהית מה החוזקות ובעיקר החולשות ומי המטרה הכי נוחה.
הצלחת לעצור מעליהם בדיוק כשהם אוכלים בעמק והרוח נושב מכיוונם לכיוונך, נושא את הריחות והקולות מהם אליך ומפזר את שלך כך שנספגים בהר מאחור - מבחינה לוגית המגננות שלהם מורמות כי הם יודעים שהם יותר פגיעים בזמן הזה, אבל בפועל הטבע עושה את שלו והרעב גובר על העירנות; הזמן מושלם, עכשיו נותר לך רק לספק את הסחורה.
אתה קורע על הברך בעדינות, הרבה יותר יציב מעמידה על שתי רגליים בלבד; אתה נושם חרישי מרגיע את פעימות-לבך שדופקות מהמאמץ, מרוקן את הריאות מכמה שיותר אוויר שתוכל, הופך קליל, הופך לחלק מהמקום. עתה כל מיקודך בציד שסימנת, החושים אטומים להפרעות מסביב.
כשאתה מביט מטה אתה מנתק את המחשבות ככל יכולתך, נמצא במלאות ברגע, בלי הסחות-דעת, כי אתה חייב לשלוט בגוף, בשכל ובנפש באופן מוחלט.
אתה נושם כמה נשימות - נרגע ומתפקס על-ידי התרכזות בנשימה ואז מותח את מיתר הקשת בשאיפה, כמעט עוצר את האוויר בחזה כדי להיות במירב היציבות ומשחרר את החץ אל הדממה, בנשיפה.
מלבד צלילו השקט של המיתר לא נשמע שום-דבר חריג בחלל, אפילו האזעקה של הטבע - הציפרים שמתריאות על הכל נותרו בשיחתן הרעשנית של הכנות לעת לילה, מכסות על קול הירי...
החוד מכוון ביציבות לעבר יעדו, מהיר מספיק לחתוך את האוויר ולהמשיך במסלולו, האם ימצא את המטרה?

לפני שבועיים. שבת, 31 באוגוסט 2019, בשעה 12:00

 אז אחרי שגורדון רמזי הוכיח שהוא יודע לא רק לצעוק, אלא גם להיות מנטור מסעדות איכותי ובאופן-כללי בן-אדם נבון, הוא מביא סדרה חדשה והיא נהדרת!
"גורדון רמזי מבשל הרפתקה" - היא סדרה שבה הוא עובר מדינות אקזוטיות ברחבי העולם, לומד את תרבות האוכל שלה ומקורותיה ולבסוף מתחרה ראש בראש עם אחד/ת מהשפים הטובים ביותר באותה מדינה.
מלבד העובדה שאנו רואים כמה אוכל, החל מאיסוף המזון, דרך עיבודו והכנתו למאכל וכלה בצורת בישולו, הם באמת עניין שמשקף תרבויות עשרות ומאות שנים אחורה ומלטש אותן לכדי אמנות; ומלבד שרמזי באמת מתנסה שם בכמה הרפתקאות מדליקות כמו טיפוס וסנפלינג בגבהים אדירים, ואפילו ציד של בעלי-חיים שריבוי האוכלוסיה שלהם מאיים על המאזן האקולוגי באותה מדינה ועוד חוויות מיוחדות; מלבד כל אלה, אנו פוגשים אנשים שחיים בצורה מרתקת דרך-חיים של שנים רבות אחורה.

 

בפרק על מרוקו, הוא נפגש עם תרבות הברברים ושם הכי התחברתי.
הוא עושה סנפלינג במפל רציני באמצע היער, רק כדי לפגוש בקרקעית קבוצה ששומרת על סודיותה, כדי לא לחשוף מאיפה הם משיגים את הפטריות הנפלאות שהם נודעו בליקוטם.
שם אנחנו נתקלים, בעצם בקבוצת גברים מחוספסים באמת (לא שחקנים עם מניירות) שרואים שהאבנים והאש חישלו אותם וזה נהדר!
כל יום הם משאירים בבית את הנשים והילדים שיעסקו במלאכות השונות (עיבוד-עורות, אריגת בדים וכו') ויוצאים למסע חתחתים בין הסבך וטרשים, על הבולדרים והאבנים וכשהם מסיימים את עבודת איסוף-המזון הם נזרקים על הסלעים כאילו היו פוטונים רכים, זורקים איזו מדורה בשומקום ומכינים עליה בלי כל תיווך חטיף צהריים; משתרעים ונושמים את הטבע הפראי סביב.

 

לראות את זה החזיר אותי לשטח, החזיר אותי לחיבור הבלתי-אמצעי שלי עם הבית השני שלי חיק-הטבע.
זה קורה רבות... שוב עולה בי הרצון ללכת לחיות בחוץ, להתקיים מכל העושר שיש לטבע להציע ולקחת רק מה שצריך ולא מעבר.
שוב הזיקה האל-גשמית הזו לחזור למרחבים, לעוצמות המרהיבות והמרגשות האלה של היסודות הכי בסיסיים ואמיתיים בעולמנו.
ואז אני נזכר שוב בשאפתנות ובתחרותיות והראש חוזר למירוץ.

 

אני שמח שעדיין קיימים בארץ ארגונים נהדרים כמו השומר-החדש ושאחרי שאבסס את הדברים שאני מתכנן לבנות ולייצר בקהילה האנושית, יהיה לי הזמן להצטרף ואמנם לא לחיות בטבע כמו שאני לא מעט רוצה, אבל בהחלט לחוות אותו איתם.

 

עד אז אסתפק בטיולים ומסעות חד-פעמיים ואקח משם את האנרגיות לפעילויות שלי בעולם בני-האדם :)