חוטאת ונזכרת בדרך שעברתי. לצידך. ובהעדרך.
היעדר האמונה. הציניות. הפחד. החששות. הכל למדתי בזכותך.
אני לא מבינה איך נשארתי.
אני לא מבינה איך נשאבתי.
אני לא מבינה איך אב מחליף את בתו. ועוד מעז להכניס אותה. כאילו שהיא לא הייתה שם קודם.
כאילו שהיא כלום. כי זה מה שעשית ממני, אה? כלום.
לכלום לא מאמינים שהיא בהריון. לכלום לא דואגים. לכלום לא מסיעים.
עם כלום לא הולכים לבדיקות בגשם. כלום לא לוקחים לביקורת בבית החולים.
כלום לא מלווים להפלה. כלום לא מנחמים. לא דואגים. לא אוהבים. כלום זורקים.
ניסת להרגיש טוב עם עצמך ואיך זה יצא לך?
אני לעולם לא אשכח את זה. אתה בונה אהבה עם ילדה אחרת על גבי דמה של ילדתך הראשונה?
ואני לא מצליחה. לא מצליחה לראות אנשים כפי שהם.
לא מצליחה להתמסר, לא מצליחה להאמין ולבטוח. לא מצליחה לא לפחד.
לא מצליחה לא להביט לאחור.
בכל פעם שאני עושה זאת, אני נזכרת באיך שריסקת אותי. באיך הזוגיות שלנו נגמרה.
באיזה גבר הפכת להיות. לא הגבר שהתאהבתי בו.
בצער, בדיכאון, בכאב. בהתמודדות שלי, לבד. בכל הדברים שאיבדתי וויתרתי עליהם. כדי שנפשי תחלים.
וכמה זמן לקח לה להחלים... עד שבאת וריסקת אותה שוב.
כיאה למזוכיסטית חסרת אמונה ואהבה עצמית שאני הלכתי אחורה. עלעלתי. נזכרתי. כאבתי.
כל הסימנים היו שם. זה תמיד המצב. ולקחתי את זה על עצמי. שוב ושוב ושוב.
אבל האמת היא שאתה לא יודע אחרת. ואולי גם אני לא.
דפקת אותי. דפקת אותי לגמרי.
אב לא אמור לאבד את בתו? אב לא אמור לרסק את בתו. אב לא אמור לפגוע באמון של בתו.
אב לא אמור להחליף את בתו. אב לא אמור להתנער מעזרה לבתו.
וכשאתה כותב לי שוב ושוב 'רוצה להזדיין?', בלי לשאול לשלומי, בלי שלום.
אני מבינה שאני עדיין אפס, אני עדיין כלום. ואני עדיין מטומטמת. מטומטמת ונאיבית כמו לפני חמש שנים.
למה אתה עושה לי את זה?
איך אתה חי עם עצמך?
תמיד הייתי שבורה.
אחרת לא הייתי פה. ולא היית. לא היינו.
אבל קשה לי שלא לחשוב איפה הייתי אם ככה לא היו מתחילים חיי הבוגרים.
ועדיין, אני לא מצליחה שלא להתגעגע אליך אבא.
לאבא שדאג לי, וקילח אותי, ועירסל אותי, ועינג אותי, וניחם אותי, והדריך אותי, וליווה אותי.
לאבא שהאכלתי, ופינקתי, ועינגתי, והפתעתי, וצייתתי לו.
לאבא שזיין אותי, הצליף בי, הכה אותי, שבר אותי, התעלל בי ושיחק בי. לאלוהים שלי.