דקויות

יש יתרונות לארון...אני אמנה כאן כמה מהם.

החושך..שומר על עורך מפני פגיעתם הרעה של קרני השמש.

החושך..גורם לך לרצות להתפתח מהר יותר על מנת לצאת אל האור.

המסתור..שומר עלייך מפני פגיעתם של כל מיני מחלות...כדוגמת, עין רעה, קנאה, חוליגניזם, פודגרה וסתם רוע לב.

המסתור...שומר על טוהרך, בפני נסיונות של "אדונים" למינהם, לנסות עלייך תרגילים של סיפוק יצרים רגעיים.

הצפיפות...מלמדת אותך להתרגל לסביבה מוגדרת מראש, והדבר נכון גם לגבולות המוגדרים מראש.

הצפיפות..מלמדת אותך מה מותר ומה אסור, לקבל בהכנעה את המסגרת שאת נמצאת בתוכה. דומה הדבר לכלוב, והרי אנחנו כולם בכלוב, מקבלים את הכללים, חיים לפיהם נוהגים לפיהם, ולא משנה מאיזה צד אנחנו מביטים.


והנה, יצאת סוף סוף מהארון, גדלת מספיק, התבגרת, למדת מה מותר מה אסור, אזרת אומץ להחליט שיש לך את הכוח הנפשי לעשות כן.

וראה איזה פלא, ההפתעות החלו להגיע. ולאו דוקא מצידך...

אלא מצידם של הסובבים, "שהתעוררו" לפתע.

הצעות בנוסח של "תלוה" לי את שפחתך.
או, תן לי לראותה "בפעולה".
או, תן לה הוראה, משימה להיות איתי,
או , תמכור לי אותה.
או, תשתף אותי יחד איתכם...ועוד מבחר רעיונות מהסוג הזה.


ואני שואל את עצמי, ושואל אף את הקוראים.

האם נגמר הכבוד בעולם? האם כללי המשחק כל כך בלתי מוגדרים?
האם חייבים לאבד צלם אנוש על מנת , ללכת בביטחה בנתיבי השליטה?

תשובתי חד משמעית, לא!!!!!

ניתן לעשות הכל, מתוך הסכמה הדדית, מתוך כבוד הדדי, כשכל הנאמר למעלה, בא מתוך רצון של שני הצדדים, לשנות ,ללכת לכיונים אחרים, לנסות כל דבר העולה בפנטזיה.

אבל ..זה צריך וחייב לבוא מרצון, מהרצון של האדון ושפחתו, ולא מתוך רצונם של אחרים, כי כאן נמתח הגבול הדק, בין הכבוד במערכת היחסים המורכבת הזו, לבין אבדן השליטה תרתי משמע.

ואני מודיע לך שפחתי שאינני מתכון לאבד את השליטה ולו לרגע קט אחד.

עם כל המשתמע מכך.


אדונך.



נ.ב. אני פותח את הנושא לדיון מעמיק, ותגובות מכל צידי המתרס , תתקבלנה בברכה.

ממתין בסבלנות



[b]