דיאלוג עם עצמי

לכבוד חג פורים - המערכון האהוב עלי מתוך 'היהודים באים'

תהנו!

https://www.youtube.com/watch?v=3z1zaHXAGf0

Made a wrong turn, once or twice
Dug my way out, blood and fire
Bad decisions, that's alright
Welcome to my silly life
Mistreated, misplaced, misunderstood
Miss "No way, it's all good", it didn't slow me down
Mistaken, always second guessing, underestimated
Look, I'm still around
Pretty, pretty please, don't you ever ever feel
Like you're less than fuckin' perfect
Pretty pretty please, if you ever, ever feel like you're nothing
You're fuckin' perfect to me!
You're so mean, when you talk, about yourself you were wrong
Change the voices in your head, make them like you instead
So complicated, look how big, you'll make it
Filled with so much hatred, such a tired game
It's enough! I've done all I can think of
Chased down all my demons, I've seen you do the same…

 
תזהרי, תכף תשמעי את ה'דונג' " הוא כתב לה. היא חייכה.

=======================================================

לפני שהוא שלח לה את ההודעה הזו, כשהם טיילו בפארק, הוא הניח יד בשער העורף שלה ולקח אותה לעבר הביתן הקטן שבצד השביל. היא טיילה שם הרבה פעמים בעבר אבל מעולם לא הבחינה בו. היום היא יודעת שאלו שירותים ציבוריים.

הם נכנסו לתא והוא הפשיט אותה לאט, פתח כפתור אחרי כפתור. היא חיכתה הרבה זמן לראות אותו והתחילה לאבד סבלנות, אז היא ציינה בפניו שהוא יכול להוריד ממנה את השלמה בבת אחת, מלמעלה. הוא הקשיב לה, אבל לא הוריד אותה לגמרי ככה שהידיים שלה נשארו כבולות מאחורי הראש שלה בתוך השמלה, ואם היא תזיז אותם אפילו מעט השמלה תיקרע.

ביד אחת הוא פתח כפתור בג'ינס שלו ועם היד השנייה הוא משך אותה אל הרצפה, הורה לה להוציא לשון וקירב את ראשה שאחוז בידו אל הזין שלו ונעץ אותו בגרון שלה שעדיין לא נפתח. מהר מאוד נוזל כבר ריר, ההשתנקויות מגיעות ובעקבותיהם גם הדמעות והניסיונות לנשום. אז היא מכניסה את הלשון לפה וממשיכה, ככה קצת יותר קל לה. הסטירה מגיעה מיד ומהר מאוד הלשון שוב בחוץ. היא כבר מזיעה ומרגישה את הבחילה עולה וכשהיא מנסה לברוח מעט לאחור הוא תופס לה את הפטמה, היא מייללת. הוא נכנס עמוק יותר לתוך הגרון שלה והיא מוציאה קולות עמומים של חיה בזמן שחיטה. הוא עוצר, מושך אותה מהזין שלו, סוטר לה, מסביר לה שהיא לא זזה לא משנה מה. היא מהנהנת. בלי הכנה הוא מחזיר את הזין שלו לגרון שלה, דופק אותו בקצב אחיד, פותח אותו עד הסוף ולוחץ שוב על הפטמה, חזק.

כבר לחצו על הפטמה בעבר, אבל לא ככה.  משהו בדרך שהוא עושה את זה מכאיבה לה כמו שאף פעם לא כאב לה שם. היא רוצה לצרוח אבל מתאפקת כשהיא שומעת אנשים עוברים בחוץ וילדים שמשחקים בצמוד לביתן, אז היא רק מתפתלת. כשהוא מגביר את הלחיצה על הפטמה היא בורחת קצת אחורה ופולטת יללה. פתאום הזין שלו כבר לא בפה שלה והשמלה שלה קצת נקרעה. כנראה שהוא לא היה מרוצה שהזין שלו מחוץ לגרון שלה כי האצבעות שלו חזרו לאחוז בפטמה, והפעם אפילו עוד יותר חזק. העניים שלה התחילו להתמלא בדמעות וכבר לא אכפת לה אם ישמעו אותה שם בחוץ. ועכשיו, כשהזין שלו לא בפה שלה היא יכולה סוף סוף לבקש שיפסיק. היא ניסתה, אבל הסערה שהתחוללה אצלה בראש והמחנק בגרון הפריעו לה לדבר, בטח שלהרכיב משפט, ככה שכל מה שיצא לה מהפה היה "בבקשה". בבקשה מה? הוא שאל. בבקשה תפסיק. ברור. זו שאלה רטורית. מבחינתה זו התשובה האוטומטית והמתבקשת לשאלות האלו במצבים כאלה. אין תשובה אחרת.

אבל היא לא ענתה, שתקה, מופתעת מעצמה. היא מעולם לא תיארה לעצמה שהתשובה הראשונה שתעלה בראשה לשאלה כזו תהיה "אדוני". היא לא קראה ככה לאף אחד אף פעם, זה תמיד נראה לה משוחק ומאולץ, אין סיכוי שהיא תקרא ככה למישהו אי פעם. בבת אחת היא הרגישה כאב חד בפטמה  שקטע את המחשבות שלה. הוא מזכיר לה שהוא מחכה לתשובה. היא לא ידעה מה להגיד, מבולבלת. הוא החזיק אותה מהסנטר, הרים לה את הראש והסתכל לה בעניים. "בבקשה מה?", הוא רצה תשובה. "בבקשה תפסיק" היא ענתה, מגמגמת ומבולבלת.

הוא שיחרר את הפטמה שלה סוף סוף, דחף את עצמו חזרה לגרון שלה בזמן שהיא כואבת, דומעת, משתנקת, מבולבלת. פתאום, כשהזרע נשפך על הפנים שלה והכל רטוב וחם ונעים בבת אחת היא הרגישה את התחושה המשוחררת, המרגיעה והנעימה. הוא התלבש חזרה ואמר לה שלא תזוז, היא חיכתה ולאט לאט נרגעה. 

רגע לפני שהוא אסף ושטף אותה הוא עצר להסתכל עליה  ככה כמו שהיא, על רצפת השירותים, מלאה בריר וזרע, מטונפת, וחייך, מרוצה מעצמו.

==========================================

היא לא חושבת שהוא יודע, אבל היא דיי בטוחה שהיא שמעה את הדונג.
 
 

מתה על מקלחות.

אני כל כך אוהבת להתקלח עד שלפעמים נדמה לי שאני חיה בין מקלחת למקלחת.

יש כל כך הרבה סיבות להתקלח.. זה לא נגמר.

יש מקלחת של בוקר, בשביל לשטוף את השינה מעלי.

יש מקלחת של סוף יום, בשביל לשטוף את היום מעלי ולהיכנס נקיה למיטה.

יש מקלחת של אמצע יום בשביל לעשות restart, להתניע, ולהמשיך את היום.

מקלחת בשביל להתקרר, סתם כי חם מדי.

מקלחת בשביל להתחמם, סתם כי קר בחוץ.

מקלחת של אחרי סקס.

מקלחת של הפסקה מהלימודים, לנוח קצת ולהמשיך ללמוד עם כוחות מחודשים. 

ומקלחת סתם כי.. אין ברירה, צריך באמת להתנקות.

אבל עכשיו הם מהרגעים המעטים (באמת, אני יכולה לספור אותם על כף יד אחת) שממש לא בא לי להתקלח.

רק עוד רגע, עוד קצת, לשמור את הריח שלך עלי שלא יעלם.

בנתיים אני עוצמת עניים

מסניפה אותך מהעור שלי

ומחייכת

מישהו שכח לכבות את המצבר בחיי שנקרא אופטימיות.

אני מנסה להתניע עכשיו אבל הנורה דולקת, נדמה שהוא אזל.

למישהו יש כבלים?

בפנטזיה הכל נראה ורוד.

 גם הרגעים הקשים, אלו שדוחקים אל הקצה, נתפסים כרגעים הכי מרגשים ומרוממים. 

אלו שמעוררים כמיהה וציפיה, תחושות של זרימה בלתי נשלטת בגוף, כמו חשמל שלא מפסיק לזרום הלוך וחזור .

שם בפנטזיה, המצבים שדוחקים אל הפינה הקטנה הזו בה אני הכי הקטנה, חשופה ואולי גם קצת מושפלת,

 הם גם המצבים בהם אני הכי משוחררת, חופשיה ומסופקת, שם בפנטזיה.

והם מרגשים, מרוממים ומעצימים. 

בפנטזיה, הם מגיעים כשאני מותחת גבולות, שלי ושלו.

קצת מתגרה, קצת מפרה חוקים ועושה בדיוק את מה שלא צריך לעשות ואז גם מקבלת מנה הגונה, מה שמגיע לי.

כי אז יגיעו בדיוק אותם רגעים קשים ואיתם הריגוש, הזרימה הבלתי פוסקת, ההתרוממות, ההעצמה והשחרור.

אבל המציאות מאוד שונה מהפנטזיה, מסתבר.

במציאות הרגעים האלו לא באמת כל כך מפתים.

הם מלאים באכזבה וריקנות.

מי היה מאמין.

לפתע הצורך לא לאכזב גובר והרגע הקשה הזה כבר לא נראה כלכך מפתה, בדיוק להיפך.

כל התחושות והרצונות משתנים בין רגע.

עכשיו, במציאות, הרגע הכי קשה, מרוממם, מרגש ומספק הוא לפעול לפי הכללים, בלי לסטות ובלי לפשל

וזה לא כל כך פשוט.

אבל זה מאתגר, מעורר ומחדד חושים, ממלא באנדרנלין וציפייה

ציפייה לקבל, גם את אותם רגעים קשים,

שעכשיו מקבלים פנים חדשות.

I can see clearly now

https://www.youtube.com/watch?v=pSsqWHtg7Ig

מה הוא רוצה ממני, הדמיון הזה?

למה הוא לוקח אותי למקומות כאלה מוזרים כבר שנים?

כל היום אני מחכה לדקות הספורות האלה שבין שינה להירדמות בהן מופיע איש ללא פנים שאומר לי מה לעשות ומורה עלי כל מיני ציוויים שעליהם אני חייבת להיענות, כי לא כדאי לי להתמודד עם ההשלכות, כך הוא אומר. ואני רק מחכה להתמודד עם ההשלכות.

מה הוא רוצה ממני, הדמיון הזה?

למה הוא לוקח אותי למקומות האלה, ולמה אני כל כך נהנית מהתרחישים שמצטיירים בדמיוני בעל כורחי?

ואז פתאום, אחרי שנים, אני מגלה את הספר הזה והוא מתאר את כל מה שקרה שם בדמיון שלי, אפילו יותר טוב ממנו.  

הספר הבא כבר ממש מרקיע שחקים והדמיון שלי איתו, בלתי ניתן לעצירה. ואני.. רק חושבת "מה לעזאזל קורה פה?"

ואז.. אז מגיע הסרט הזה ונוצר סביבו באזז.

עכשיו זה כבר יותר ברור, אני יכולה לשים על זה את האצבע, לקטלג. 

אבל עדיין משתחררת רק כשהראש פוגש את הכרית. מאפשרת למאויים להשתחרר במקום מוכר ונטול דאגות ושיפוטיות.

ואז.. ואז מגיע הבחור הזה, שבין רגע משחרר את הכבלים. "את בעניין?" הוא שואל. ברור שאני בעניין.

ואחרי שזה נגמר, הכל פתאום אפור ולא ברור לאן עכשיו. לחזור אחורה זה כבר בלתי אפשרי, בלתי נתפס.

ואז.. אחרי הבנה וקבלה עצמית מופיע האתר הזה באינטרנט. ופתאום...

כל הנקודות כבר מתחברות לקו. משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

https://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8