נוטפת

כשחושבים מלמטה, אנחנו לא באמת חושבים.

חטאתי בכך לא פעם, ועלי לתת תשומת לב מיוחדת לכך.

כשאני חושב מלמטה, אני קצת פחות בן אדם וקצת יותר חיית השדה.

קצת פחות רומנטי, וקצת יותר אימפולסיבי.

קצת פחות מהלב והראש, קצת יותר מאיזור החלציים (בעצם הרבה).

לעתים זה יכול לפגוע ולהכעיס. אתמול זה פגע והכעיס. אותה, וכמובן שגרם לי לתחושה הכי לא נעימה שיכולה להיות - לדעת שאני הוא זה שגרמתי לה לכעוס ולהיפגע.

זו לא היתה המטרה אף פעם, ולבטח לא אתמול.

אקדיש את היום למחשבות על איך קרה הדבר, ובעיקר - איך לא לחזור על כך שוב.

חטאתי, פגעתי, העלבתי - בכל אלה אני מתבייש ועל כל אלה מבקש סליחה - סליחתה.

זה מתחיל באצבע אחת תמימה, בזמן מקלחת

ועובר לנר שבת קטן ותמים למראה, כשאני לבד בחדר

המכשול הראשון הוא מחרוזת אנאלית רבת מימדים, העושה דרכה אט אט פנימה, מפלחת ישבנים ומשחקת להנאתה שם בפנים

משעברנו את המכשול הראשון - מי יודע מה השלב הבא?

להתחבר לכלוב ולראות שהיא התחברה גם.

להתחבר למייל ולראות מייל מלפני דקה.

לחשוב עליה ואז לקבל הודעה ממנה.

ככה זה כשמחוברים.

עולה מול יורד, חיובי מול שלילי, ציפיה מול אכזבה, ייאוש מול תקוה.

מין מטוטלת שכזאת.

פירורי תשומת לב ימלאו את לבי.

טיפות תשוקתה ירוו את צמאוני.

רסיסי הוויתה ירוממו את רוחי.

הסתפקות במועט חשובה מאין כמוה.

בין יום ללילה.

בין קודש לחול.

בין מים לשמיים.

באוויר.

האם להמתין? ואם כן עד מתי?

ואם לא? מה אז?

חלופה? זו אינה אופציה.

לוותר? הלב לא מאפשר.

המתווה לא אושר - מונוגמיה רולז.

תלויה באויר.

אישית ומיוחדת.

כזו שבאה מהמקום העמוק ההוא (לא מה שאתן חושבות, סוטות!)

תפילה שהיא בעצם סוג של כמיהה - יוצאת לה מהלב, ומרחפת לה בין ענני נוצה קלילים, נחה להתרעננות ועושה דרכה אט אט לעבר מחוז חפצה. שם תקפל כנפיה, תתכנס בתוך עצמה עד תהיה ככדור נוצות רך ונעים בידיה.

ואז תמצא את מקומה בליבה, בשלווה, ברוגע, בהפנמה ובתקוה.

תקוה למצוא שם מקום של קבע.

עבר זמן. רב מדי לטעמי.

הבנתי שאיני יכול להתכחש לעצמי, למהותי.

היא, כמובן, תמיד ידעה זאת.

עכשיו מתחיל לגשש, בצעדים קטנים, מדודים.

צעדים ראשונים כצעדיו הראשונים של ילד. ומה אני אם לא ילד צמא? צמא אליה, לכולה.

כשהיא מרוצה ממני, אני מתוגמל בהתאם.

ואז הסיפוק הוא עצום.

היא לא חייבת - היא רוצה.

ממקום של עליונות, לא של כח.

ממקום של רצון, לא של צורך.

ממקום של הבנה.

כי היא כזאת - מיוחדת כזאת.

תודה!