היית הראשון שלי.
לא חשבתי שאמצא כלבלב יותר מושלם ממך.
הפרטים הטכניים התאימו,
הייתה כימיה וכמיהה ורצון לממש , לבדוק,
להשפיל ולעטוף,לחבק ולמעוך
אבל היית הססן.
נסיבות החיים הובילו אותך למצבים של הסתגרות,
של רצון לברוח,להתכחש.
ואני כיבדתי.
אמנם רציתי ואפילו מאוד,
אבל כיבדתי.
ידעתי שזה עניין של זמן.
שתחזור.
שלא תוכל להתכחש לכך.
שזה חזק ממך.
שהנפש שלך חייבת לסגוד ולהעריץ
שאתה צמא למבט שמאשר לך
לחיוך שמראה לך כמה כלב טוב אתה
ואכן חזרת.
הלכת וחזרת
והלכת וחזרת
ואני תמיד קיבלתי אותך
הייתה לי חולשה אליך.
אחרי הכל,
אתה היחיד שידע לגעת בדיוק! כמו שאני אוהבת.
היחיד שיכולתי לקלף שעות על גבי שעות ולא לשבוע
וכמו כל סוף,
הוא הגיע לקיצו.
חיפשתי כלבלבים אחרים
שיגעו בי כמו שאתה נגעת,
שיובילו אותי למחוזות שאתה הצלחת
שאראה את המבט המתמסר,הצמא, הכמה
לחיוך קטן,
להנהון,
לליטוף על הראש.
וזה לא קרה.
לפעמים נדמה היה שהנה,
זה ממש זה.
אבל לא.
וכבר מיציתי, ובגרתי ועזבתי.
וחזרתי.
גיליתי על עצמי עומקים חדשים
הרעב המנטאלי שלי גבר יותר ויותר,
הרצון לחקור את הנפש,
לשחק ולהשתעשע איתה לא נתן לי מנוח
ואכן נעשו כמה ניסויים מרתקים בנושא:)
ואתה,
אתה הפכת לזיכרון מתוק.
עד שלפני חודש קיבלתי הודעה בפלאפון.
ראיתי את השם שלך
החסרתי פעימה
לא האמנתי שבשניה הכל יחזור אליי.
ודיברנו,
והתעדכנו,
והגענו לשם, באופן טבעי,
לעבד שהיה חסר את מלכתו
ולמלכה שהייתה חסרה את הכלבלב הקטן שלה.
וחידשנו את הקשר
ופה הודעות ושם הודעות
ואני מגלה שמשהו חסר לי.
מנסה להתכחש. הרי זה לא יכול להיות
אבל משו חסר לי.
ועכשיו,
עכשיו אתה כבר לא מספיק לי.
אני רוצה יותר ממה שאתה מסוגל לתת
אני רוצה 100% מנפשך ולא 30%/40%/50%.
ופתאום ההתרגשות יורדת
והרצון פוחת
ואני יודעת שמה שהיה לא יחזור.
ואמנם אנחנו עוד משוחחים מידי פעם
אבל אתה כבר חזרת למגירת הזכרונות,
לפינה ששמורה לך.
ויודעת שביום שארצה בך, תופיע.
לא תוכל להתנגד וגם לא תרצה.
ולימים כאלה אני שומרת אותך.
לימים שארצה /לימים שיספיק לי מה שלך יש להציע עבורי.
סליחה כלבלב אהוב שלי.
