התמודדתי בחיי עם אנשים ששונאים אותי. ״התמודדתי״, רוב האנשים שניהלתי איתם קשר שהוא מעבר להיכרות בסיסית כנראה שונאים אותי או לפחות לא אוהבים אותי כי איכשהו השתמשתי בהם. על פניו, אני נראה גבר דיי בסדר, אין בי משהו שונה כלפי חוץ, הבעיה של אנשים איתי מתחילה כשאני מזהה משהו שאני יכול להשיג מהם בשבילי ואז אוטומטית יש להם מטרה על הגב וכשיש מטרה, אני אף פעם לא מפספס. אף פעם.
ועכשיו יש אותה, אחת היחידות שבאמת יודעת שאני מקולקל, היא לא מאלה שיודעים שאני בן אדם רע, זה כל מי שמכיר אותי קצת יודע. היא יודעת גם את הסיבה לזה וזה לא מפחיד אותה. לפחות היא לא מראה שזה מפחיד אותה. אמרתי לה לברוח, אמרתי לה שהיא תפגע מכל השטות הזו אבל היא בשלה. ״אני לא מאמינה שתפגע בי״. וזה מוזר. אתמול הגדרתי את הקשר שלנו כ״קשר ניצול הדדי״ היא בהתחלה הסתייגה ואז התרצתה, לא לפני שהוסיפה גבולות. שאני לא פוגע בה ומכבד. הסכמתי.
אין לי דחף לפגוע בה, לא כרגע לפחות. אני חושב שזה שהיא יודעת שאני מקולקל ועדיין נשארת באיזור קצת חוסם לי את זה. או לפחות גורם למספיק בלאגן במוח ומערפל את הצורך לנצל, לקחת ולהרוס. אני חושב שגם אם אפגע בה היא רק ׳תחטוף מכה בכנף׳, היא חזקה, מאוד. היא אמיצה. מאוד. וגם טיפשה.
אולי לא אפגש איתה, אולי אפגש איתה רק לקפה, אולי אפגש איתה לקפה ואז אזיין אותה, אולי אפגש איתה לקפה, אזיין אותה ואז ארצה לראות אותה שוב. לא יודע.
לא משנה לי.
נעים לי גם ככה.
לא, לא כמו שנעים לכם, נעים לי רציונאלית, נכון לי חברת אמת אחת מתוך כל כך הרבה אוייבים. נכון לי אחת שאני אומר לה שאני חושב שבני אנוש מטומטמים כי אני לא מצליח להבין למה שאנשים יבכו ואז היא תסביר לי רציונאלית כאילו אני ילד מטומטם ותיתן לי אנלוגיה לעולם שלי ותנסה לסדר לי את זה בראש.
ואני מכיר כבר את מה שהיא אומרת לי, לפעמים אני יודע מה היא תגיד לפני שהיא אומרת בכלל. ועדיין.
נעים לי לשמוע אותה אומרת את זה.
נכון לי.
שאלת אותי מה אני חושב עלייך.
הנה.