אחרי שעזבתי אותה היא ניסתה לגרום לי לקנא, כאילו בדרך אגב. הגיעה למקומות מסויימים שידעה שאני בהם בזמנים מסויימים, תמונות בפייסבוק שבדיעבד כנראה הייתי צריך לראות, יצאה עם גברים רנדומלים. אחרי שבילתה איתי מספר חודשים לא מבוטל בכלל היא האמינה שיהיה לי איזה עקצוץ, צביטה. שיגע אותה שלא באמת אכפת לי, שמבחינתי זה באמת נגמר. שיגע אותה עד כדי כך ששלחה לפעמים הודעות התעניינות ואת חברה שלה לדבר איתי עליה ולהזכיר לי אותה.
האמת שכן חשבתי עליה, דיי הרבה. כל פעם שראיתי אותה עם מישהו חשבתי עליה. בהתחלה חשבתי ׳אני סיימתי איתה לבינתיים. קח, תהנה מהשאריות׳ אחר כך חשבתי עליו. חשבתי עליו בין הרגליים שלה. הוא אולי סוטר לה, אולי לא. הוא אולי מזיין אותה בתחת, אולי לא. הוא אולי יורד לה, אולי לא. הוא אולי מזיין אותה בחוץ, אולי לא.
כשזה הפך לרציני עם אחד מהם, חשבתי על עוד דברים לגביה. אולי הוא אוהב אותה, אולי לא. אולי הוא מצליח להתמודד עם המצבי רוח שלה, אולי לא. אולי הם ישנים יחד, אולי לא. אולי הוא האדון שלה, אולי לא. אולי היא בכלל מנצלת אותו, אולי לא.
סידרתי לעצמי את הכל בראש. כל דבר במשבצת שלו, לוקח כל מידע קטן ובודק מה הוא מלמד אותי. כזה אני, כשאני נתקע על משהו אני לא זז, אני חוקר, ממצה עד תום.
סידרתי את הכל וחשבתי לעצמי אם הפצעים שלה נרפאים או שזו הצגה, מתי ואיך היא תשבור את הכלים, מתי ימאס לה מהעמדת פנים שלה, מתי היא תבין שאין לה מקום בעולם. ׳הכל הבל הבלים׳ אמר קהלת, הוא גם אמר ׳מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל חדש, תחת השמש׳ חשבתי לעצמי - מתי היא סוף סוף תתאבד?
