לפני 7 שנים. 10 באוקטובר 2017 בשעה 15:51
בא לי
שיכבו את כל האורות
אחר כך
שיכבו את כל הכוכבים
ואחר כך
שיכבו את כל האנשים.
שקט.
וחושך על פני תהום.
הכל שקר
החיים מתקיימים בצל האבסורד הגדול - גזר דין מוות שמגיע יחד עם הלידה, עם מועד ביצוע לא ידוע. התרבות המערבית מתמודדת לכאורה עם האבסורד הזה על ידי הדחקה והחבאה של המוות - מהשיח, מהמרחב הציבורי, מהמחשבה. זה יוצר שכבות גדולות של שקרים במחשבה ובמעשים. בין השאר - יצירת תדמיות שהן שונות מאוד מהמהויות. זאת גם הסיבה שכל האתר הזה מורכב מאנשים אנונימיים.לפני 7 שנים. 7 באוקטובר 2017 בשעה 14:35
לפני 7 שנים. 3 באוקטובר 2017 בשעה 14:44
- גבעולית, בואי מיד למשרד
- מה קרה, קיו?
- שיקרת ביחס לשעות העבודה שלך
- מה פתאום?
- אל תיתממי, עקבתי אחרי הכניסות והיציאות שלך, ואת משקרת. אני אדווח לבוס
- לא, לא, בבקשה, הוא יפטר אותי
- אז מה את מציעה?
- אעשה כל מה שתגידי
- טוב, אחשוב, תחזרי עוד שעה
...
- הנה כרטיסיה, גבעולית, יש בה שלושים ניקובים
- מה לעשות איתה?
- אה, זה החלק הנחמד. אני בטוחה שתאהבי את זה. כל יום בעשר בבוקר, את נכנסת לשירותים. יורדת על הברכיים. מייד אחרייך יכנס החבר שלי מהמשרד ממול, גבר גבר. את תפתחי את הפה גדול גדול, הוא יכניס את הזין שלו, ואת תמצצי לו טוב טוב עד שהוא יגמור לך בגרון. בכל פעם שהוא יהיה מרוצה, הוא ינקב לך חור בכרטיסיה. הבנת? כשתגמרי את הכרטיסיה החטא שלך יימחל
- אבל אין לי הרבה ניסיון
- כמו שלמדת לשקר, ככה תלמדי גם למצוץ
- ואם הוא לא יהיה מרוצה?
- אז לא יהיה ניקוב
- את ממש הופכת אותי לזונה
- זה מה שאת, רק לא תקבלי על זה כסף; תנקי טוב את השקדים שלך כי יש לו זין גדול ויפה, ויאללה תתחפפי מכאן; מחר מתחילים
...
גילוי נאות: גבעולית הינה חרדית
לפני 7 שנים. 1 באוקטובר 2017 בשעה 6:16
לך חשובה הכוונה.
לי חשובה התוצאה.
המרחק ביניהן נקרא
סדר עדיפויות.
לפני 7 שנים. 30 בספטמבר 2017 בשעה 6:16
אני אוהב את עצמי
רק דרך גוף של אישה
עוטף אותה בזרועותיי
בשלוש מאות ושישים מעלות בדיוק
על מנת שאף טיפת אהבה
לא תחמוק ממני
אני אוהב את עצמי
רק דרך גוף של אישה
שפתיה לוחשות באוזניי
את אשר אינני מעז
לומר לעצמי
אני אוהב את עצמי
רק דרך גוף של אישה
צמרמורות העונג שלה
מחשמלות את שנינו יחד
וכאשר אני בוטש בגופה
היא צורחת את אושרה
שהוא אושרי
לפני 7 שנים. 29 בספטמבר 2017 בשעה 6:46
השנה היא 1985.
קורס קצינים.
ימי טרום האינתיפאדה הראשונה, לפני אוסלו.
אבטחת ישובים בקלקיליה.
זרקו אותנו בחצר תחנת מג"ב.
כמה חבר'ה מאיתנו ישנים על גג התחנה, שאין לו שום תיחום.
היום הרמטכ"ל היה עף על זה.
קראו לו שמעיה.
דתי לאומי.
גזען.
היה מספר לי איך הוא וחבריו שורפים ספרי ברית חדשה.
מקללים ערבים.
כעסתי עליו.
מתקרב יום הכיפורים.
אני על הגג.
רואה אותו עולה בסולם הברזל לבקש סליחה.
אומר לו "לא".
קח אחריות.
למחרת הוא בא עם משלחת של שלושה.
כנראה ככה המנהג.
אומר לו לא, יום הכיפורים לא ימרק את מצפונך.
התחיל לארגן מכתב ממאה רבנים.
אמרתי עד כאן.
סבבה.
סולח.
תעזוב אותי באמא שלך.
מאז אני חולה על דתיות.
לפני 7 שנים. 25 בספטמבר 2017 בשעה 19:47
הידיעה שאני חשוב לך
יכולה להגיע דרך הראש
יכולה להגיע דרך המילים
ההרגשה שאני חשוב לך
יכולה להגיע
רק דרך הגוף
לפני 7 שנים. 25 בספטמבר 2017 בשעה 0:05
He said
She said
fuck
לפני 7 שנים. 24 בספטמבר 2017 בשעה 6:32
איפה לומדים להיות סוציופתים?
צריך קורס דחוף
לפני 7 שנים. 24 בספטמבר 2017 בשעה 4:06
הסיפור על עקדת יצחק תמיד נראה לי הזוי. גחמה של האלוהים הכי אנושי בצה"ל.
אבל עם הזמן, ועם עוד מים שזורמים תחת הגשר, המבט קצת השתנה.
הבנתי, שסיפור העקדה והמבחן הם עוגן לחיים. נייר לקמוס.
כי ביננו - מה כבר אנחנו יכולים לעשות מול המוות המתקרב? לאכול, לשתות, לשרוד, להתרבות. זה בתחום הפיזי. את הרגשת ההגנה נותנת האהבה. ואהבה אמיתית יש לה רק גודל אחד - אינסוף.
כי אין דבר מאכזב יותר מאהבה סופית, מוגבלת, נכה. בעיניי, זאת לא אהבה.
האינסופיות נמדדת לאו דווקא במעשים, אלא בכוונות. עד כמה האהוב מוכן להקריב. כאשר אתה יודע שהנכונות הזאת אינסופית, יש לך שלווה מסויימת. הוא הופך כעין אלוהים קטן. בורא ביטחון. ההתמסרות כשבעת ימי הבריאה.
הצרה היא, שגם ההפך נכון.
אז אלוהים עשתה כאן את מה שרובנו מייחלים לו אך לא מעזים לעשות - בדיקת גבולות. את בנך את יחידך.
ואחרי הטיול של אברהם ושל יצחק להר המוריה, אלוהים יכול היה לישון בשקט, ולומר לעצמו - אברהם באמת אוהב אותי.
היש מתוק מזה?