הברית החדשה

משהו באירועים החזיר אותי אל הילדות ואל סיסקו הקובני,

סיסקו שהיה שותף הדיג הנצחי של סבא שלי.

נדמה היה לי שהאיש הגדול הזה, שחי לבד ותמיד היה זמין לצאת לדוג.

האיש שלימד אותי לשתות ושאת סיפוריו שתיתי בצמא בכל פעם שהצטרפתי, סיסקו שזכרונות הילדות שלי מסבא מתובלים בו ושבעצם עד היום אני לא יודע מה בדיוק היה הסיפור שלו.

זה היה סיסקו שלימד אותי לחוש את החוט והחכה,

לזרוק פתיון ולהיות סבלני,

להרגיש את הניקורים הקטנים.

מתי לשחרר את החוט, מתי למתוח... מתי לתת לדג ללכת.

שצחק בפה מלא כשהדג אכל את הפתיון והשאיר לי את הקרס,

ושצעק בקול במבטא כבד "Hook line and sinker"

ושעכשיו כשאני חוזר להתחלה 

אני שוב יושב על המזח בקוניטיקט, המקלדת מחליפה את ארגז הדיג

ושורות מחליפות את הליין.

אני מושך דג אלמוני,

דג אלמוני מושך אותי.

מאוד מקווה לתלות אותה על העמוד שבקצה הרציף ולהצטלם איתה כמו התמונה המצהיבה ההיא מהקיץ ההוא.

שלל תלוי ליד ילד גאה עד השמים.