הברית החדשה

והראש שלי בנוי כמו מרתף כלא אין סופי

ולא ממופה

בקומות העליונות יש את כל החשקים שאני מכיר,

התא של הסוטה והכוך של המשפיל, המרתף של המכאיב וחצר הטיולים של האקסהיבציוניסט,

הכל מוכר ולעוס, אני פותח את הדלת ויודע מראש מה כל אסיר יעשה אם ישוחרר.

אבל בהמשך המסדרון, במורד המדרגות החשוכות יש עוד קומות ועוד מעברים. אף אחד לא יודע אפילו כמה.

החשיכה גוברת והדלתות פחות מוכרות, האסירים שמאחוריהן לא יוצאים לחופשות ומקבלים הרבה פחות ביקורים.

חלקם לא יצאו מהתא מעולם ואחרים פשוט עוד לא פגשתי.

כשאני מתאמץ להציץ דרך הסדק אל התא החשוך, אני רואה דמויות לא ברורות קרועות בין תקווה להתממש ובין יאוש וחרדה שלעולם לא יתגלו.

ואני, הסוהר הראשי בכלא של עצמי מפחד איתם. מה יהיה אם לעולם לא יראו אור, מה יקרה עם כן.