ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בוקעת מהבֵּיצָה

אנטיביוגרפיה של חיידק שליטה
לפני שבועיים. חמישי, 29 באוגוסט 2019, בשעה 07:06

אחר-כך, אחרי שניתזו המים, בעבעו, רטטו ואז שככו, ורק אדוות קטנות נחלצו מהם והמשיכו לנוע לעבר הגדה... אחר-כך, אחרי שאמא שלי צעקה בבהלה וניגבה את הנתזים מפניה ואני קיבעתי את עיניי בספר, הצטמצמתי ועצרתי את הנשימה... אחר-כך, אחרי שראשך הופיע מעל פני המים...

 

כן, אחר-כך, אחרי שצעקת שהכל בסדר במבטא האמריקאי שלך, שוב כינית אותה מא'אם, וטענת שאתה בסך-הכל לווייתן, הרגשתי איך הדם נסוג מפניי, את החיוורון ואת הדופק בקצות אצבעותיי. ואילולא אחי הגדול, יהונתן, שזינק אחריך ותוך כדי ריצה הכריז שאם אתה לווייתן אז הוא כריש, הייתי נחנקת ממבוכה.

 

אחר-כך, אחרי שמזגת את היין בגביעי קריסטל, ולצלילי הוואלס של שוסטקביץ', שזמזמת במשקל שלושה רבעים, הגשת לכולם בגאווה של ילד קטן את הגבינה שלמדת להכין... אחר-כך, אחרי שהיא טעמה, שיבחה את הגבינה וסיפרה לך על מקווה ההשקיה שיהונתן בנה עבור חדי הקרן כדי שלא אפסיק להאמין בחלומות כשהיה בן 11 בלבד, ואתה אמרת שעכשיו אתה מבין מדוע לא הופתעה למצוא באגם שלה כריש ולווייתן...

 

בדיוק אז, אחרי שאמא שלי נשקה לי ואיחלה לשנינו לילה טוב, ויהונתן החזיר למבט אסיר התודה שלי קריצה והצטרף אליה כדי ללוות...

 

...בדמדומים בין הערביים, כשהמרומים הוצפו דם מעל השמש השוקעת וציירו על המים בבואות של ענני שני, משחו את האגם בצבעי ארגמן, הציתו את קו האופק והתיזו גצים של אודם על גן הוורדים, בפעם הראשונה מזה שלוש שנים עשינו אהבה.

 

אתה זמזמת במשקל שלושה רבעים ונמנעת מלהגיע לסיפוק פן תכאיב, ואני לחשתי את אנקותיי פן תחשוב שכואב. אחת כי אתה יצרת אותי, שתיים כי בלעדיי לא תוכל לחיות, שלוש כי אני קיימת אך ורק כל עוד אתה קיים.

 

 

יהונתן ממלא את מקווה ההשקיה בכל בוקר עם הזריחה וזורה בתוכו את עלי הכתרת שהוא אוסף בגן הוורדים. 

 

זאת לונה החתולה. היא צדה בלילות ולכן ישנה עד מאוחר, ואל המקווה מגיעה רק בצהרי היום אחרי שחדי הקרן עוזבים. 

 

לפני 3 שבועות. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 05:59

 

חליפות יוקרה, שפתיים משוחות באדום עז, ג'יימסון זקן ואנשים חסרי גיל אזוקים בשעוני מתכת ואבני חן לשושלת, תארים ונכסים. יינות משובחים בבקבוקים לא סטנדרטיים, ארוזים באבק עתיק ובתוויות עם הקדשות אישיות. וקוקטייל אחד פשוט עם קשית, מיץ ליים ופסיפלורה, מעט וודקה, ובזיליקום קינמון רק בשבילי.

 

אני מניחה את היד על שפתיי כדי להחביא את הפיהוק, מעבירה את האצבע על הריסים ומגלגלת את עיניי. אתה מפנה את פניך מבת-שיח אקראית ומהפינה המרוחקת של החדר שולח אלי חיוך מעודד. עיניך נחות על עיניי לרגע, ושפתיך מתכווצות ומשגרות אלי נשיקה אסורה.

 

"התייבשת?" שאלת כשיצאתי דרך היציאה האחורית באמתלה של נוחיות ואתה דרך הכניסה הראשית כדי לנשום אוויר.

"התייבשת?" שאלת כשהתקרבתי אליך יחפה ונעליי תליות ברצועותיהן על פרק ידי.

"התייבשת?" הסנפת את צווארי, ומשכת אותי לתוך החשכה של גזוזטרת הפוקסיות של אמי. "בואי נרטב".

 

מעולם לא אהבתי גבר כמו שאני אוהבת אותך. מעולם לא אהבתי ולכן לא אוהב אם אלך. לא אוהב את הגבר שיזנק לתוך המפל כמוך, וכאילו לא פשט לפני שניה על הדשא חליפה יוקרתית, יקלל את הקור בתמהיל של יידיש, אנגלית, עברית וערבית. לא אוהב אותו גם אם כמוך יסיר את העכביש הדשן מקורות תקרת עץ האורן וביד רועדת יניח אותו על שיח הפטל המרוחק כדי שאפסיק לדאוג. לא אוהב אותו ולכן לא ארשה לו לקלף מעלי את שמלת הנשף היוקרתית לאט ובזהירות, משל הייתה חלק מעורי, ובחרדת קודש לרוץ בערום מלא לתוך הגזוזטרה כדי לתלות אותה על משענת של ספסל, בלי לקפל פן תתקמט. לא אוהב אותו כי אהיה ארורה פעמיים: הוא לא יהיה אתה ולא אדע לאהוב.

 

"בואי נרטב," אמרת והצמדת אותי אליך כה חזק, עד שהפסקתי לנשום.

 

עם הזריחה, כשתקפוץ מהמיטה כמו מטורף כדי להצטרף לצוות עובדי המשק וללמוד לחלוב, אעקוב אחריך בשתיקה, ואעצום את עיניי בכל פעם שתסובב אלי את פניך, כדי שלא תדע שאני עדיין לא נושמת ושלא אשוב לנשום, כי כשאני אתך אני לא זקוקה לדבר. כי למרות שגם אותך לא אוהב ומעולם לא אהבתי, אותך אני לא אוהבת הכי חזק בעולם.

 

רציתי לצרף את אוסף הפוקסיות שלנו, ואחרי מחשבה החלטתי לצרף תצלומים של המפל. אני חושבת שהפוקסיות יככבו גם בטקסטים העתידיים שלי ולכן יזדמן לי בעתיד, למרות שלא נורא אם לא. הצילומים כולם מקוריים וצולמו באחוזה שלנו ובסביבתה, במקום כלשהו באירופה, בקיץ השנה.

 

 

 

 

לפני חודשיים. שלישי, 16 ביולי 2019, בשעה 05:58

 

אז במי קינאת יותר, בי או בו? בי שנהניתי מכל תנועה שעשה כשאחז במותניי וסובב אותי סביבו. או שמא בו, שאחז בי בתשוקה ולחש לאוזני תוך כדי ריקוד את מה שלא תדע לעולם? עזוב את נעליי עכשיו, אני יודעת לחלוץ אותן בעצמי, איני זקוקה לעזרתך. אני רוצה לדעת במי קינאת יותר, בי כשחייכתי בסיפוק או בו כשסירק את שיערי באצבעותיו, הניף אותו מעלה ונשק לכתפי? לא, אני לא רוצה קוקטייל, תפסיק לשרת אותי, אני רוצה לדעת במי קינאת יותר, בי כששלפתי את הראי ותיקנתי את האודם שדהה בגלל הנשיקות שנשקתי לפניו, או בו שלא ניגב את פניו גם כשהערב נגמר?

 

אתה אוחז באמרות השמלה שלי, ומבקש ממני להרים את ידיי. וכשאני נענית, מניח את ידך על ראשי, ומחליק אותו מפתח הדֶקוֹלְטֶה.

 

"אין לה את הריח שלך יותר", אתה אומר ומצמיד אותה אלי פניך, נושם את האריג וזורק את השמלה לפח.

"ברור, יש לה את הריח שלו!" אני מנסה את מזלי.

"אז כדאי שיחליף את האפטר-שייב, כי נודף ממנה סירחון של סיגריות, עשן מועדונים ואוכל זול."

"טוב," אני מצטדקת, "היינו באירוע של מאתיים איש."

"והוא היה אחד מהם," אתה מחייך, "אבל רק אתי חזרת הביתה. כנראה מבין המאתיים, הייתי היחיד שעשה משהו נכון."

 

אחר-כך, אחרי שאלטף את תווי בפניך בכריות אצבעותיי, ברכות של כנפי פרפר... אחר-כך, אחרי שאעצום את עיניי ואחדיר את לשוני אל פיך ואחליק אותה על לשונך, הרבה אחרי שתניף אותי על זרועותיך, תכבה את האור ותעשה בי את אהבתך...

 

אחר-כך, כשראשי יהיה שעון על לוח לבך, ואצבעותיך יפרמו את הקשרים בשיערי בעדנה רוטטת, חמה וקצת לחה, אשאל אם הבטחון העצמי המופרז שלך אינו מפחיד אותך. הרי פעמים כה רבות אבדת אותי, ואולי יבוא היום כשתאבד אותי סופית.

 

המזגן של השכנים נאנק את אנקתו המרגיזה. ציפורי שיר מקדימות קום בישרו את סופו של הלילה. החתול הלבן גירד את הדלת, ילל את ה"מיאו" המושלם ונסוג. רכבים בודדים ניערו את האספלט ובפנסיהם סדקו את העלטה. פרחיו של עץ הסיגלון נשרו לאטם וכיסו את החצר במפל סגול. אתה אמרת שאין לך מה לאבד כי אני אחראית לא רק לחיי, אלא גם לחייך, ושאם אלך לתמיד, לא תחייה. והעולם נדם.

 

"אל תכעסי עלי, אלן," לחשת, לפני שסגרתי את הדלת מאחוריך, "כשאני אתך, אני שוכח שאני מת."

לפני חודשיים. שבת, 13 ביולי 2019, בשעה 07:11

 

אני מודה לך על הארוחה, אתה מחייך ומעיר לי שאני בישלתי אותה, שאתה רק קנית את הבשר וערכת את השולחן. חומרי הגלם לא פחות חשובים מהמיומנות, אני משיבה, ומזכירה לך איך פעם זיהית בי את חומרי הגלם ואיך מהם יצרת אותי שלך.

 

כְּרע על ברכיך לרגליי, ועכשיו קום ותכין לי קוקטייל נוסף. אל תשתהה יתר על המידה, אני רוצה אותו בגביע הגדול, ושיהיה מריר וקצר.

 

הקוקטייל מושלם, תודה לך, אבל מי ביקש ממך לכרוע שוב? כמדומני נמצאים כאן אתה ואני בלבד, ומכיוון שאני יודעת שלא ביקשתי, סביר להניח שזה היית אתה. מה אתה אומר, היכול להיות ששכחת את מקומך?

 

אתה מצחיק כשאתה קופץ על רגליך בבת אחת, ואז שוב יורד על ברכיך ושב ומתייצב. איך קוראים לבובה ההיא בעברית? נחום-תקום? אם אתעלם מהתחינה הנואשת שמצטיירת על פניך, במבטך המפוזר והסתום אתה בהחלט מזכיר אותה עכשיו.

 

טוב, תירגע, יש לי סחרחורת רק מלהסתכל עליך, אני אחלה מהמחשבות והלבטים שנפלטים ממך לאוויר עולם. לא רוצה שתכרע וגם לא רוצה שתעמוד מולי, אתה מסתיר לי את הנוף. לך לשם ותתפשט, וכשתהיה ערום מבגדים ורצונות תודיע לי.

 

תראה כמה מגוחך אתה נראה, ממהר לפשוט את בגדיך, מועד, כמעט רוקד מרוב ייאוש, לא יודע אם לקפל אותם או לערום על הספה בערבוביה של אריגים ורגשות. אל תתקרב אלי, אתה מוצא חן בעיניי ממרחק כרגע. תישאר שם, בפינה המוארת, אני רוצה להריח את אכזבתך.

 

ועכשיו תכרע על ברכיך, בגבך אלי. לא רוצה לראות את חלציך, אין דבר שמעניין אותי פחות. תכרע ותאונן. בשקט. עם עצמך.

 

אתה סובל. ראשך שפוף, שרירי כתפך כְּוּוּצִים, פלגי זיעה ניגרים על גבך. אני ניגשת אליך ומשעינה את ידי על ראשך, מבקשת ממך לפתוח את הפה, יורקת ומאשרת לך להשתמש ברוק שלי כדי לסכך. פניך מתעוותים במאמץ לא לבלוע, ולמרות שאני יודעת שחילקת את הרוק שלי לשניים, כשאתה יורק על כף ידך, מזכה אותך במבט אוהד.

 

תגמור על הרצפה. כי לי נמאס לחכות. ותנקה אחריך בזמן שאני מתקלחת. כמו שצריך – עם הלשון. ושלא אראה מחר בבוקר כתמים מיותרים. 

 

אחר כך, אחרי שתסחט עבורי את המיץ ותגיש לי אותו עם קשית ורודה, אשאל אותך אם היה לך קשה מאוד או רק קצת. אחר-כך אביט בעיניך העייפות ואעקוב באצבע אחר קמטים חדשים שיחרשו את פניך לא בגלל גיל, אלא בזדון. אחר-כך תנסה לחייך ותניף את ידך כדי למחות את שתי הדמעות שיגאו מעל ריסיך, אך תוותר.

 

אחר-כך, אחרי שארווה מכאבך, אשאל עד כמה אתה מצטער שיצרת מחומרי הגלם מפלצת אלימה, ואתה תגיד שאני חזקה, שכוח הוא ההפך מאלימות, ושמעולם לא חיפשת לפגוש מלאך.

לפני חודשיים. שני, 1 ביולי 2019, בשעה 07:46

 

אתה טוען שמותר לך לשאול הכל, כי אתה חסר משמעות בעיניי; שמותר לך למתוח את החבל, ולפרוש בפניי את אהבתך, כי ממילא אין לי בה עניין. אתה טוען שממקום הנמוך בו אתה נמצא לא תוכל לרדת עוד, כי כיביתי בחייך את האור כשגם אותך הפסקתי לאהוב.

 

אני מניחה את מוט המתכת בכף ידך. מבקשת שתחדיר אותו לתוך השופכה, ויודעת שאתה מתרגש כשהרעד שמתחיל מכפות רגליך, מטפס לאורך עמוד השדרה שלך ומרכך את הזקפה.

 

"כך עדיף, ילד גדול," מעודדת אותך, "עדיף לנעוץ אותו בגבריות רופסת מאשר בזקופה."

 

אני יודעת שאתה זקוק למגע, לשיתוף הפעולה שלי ולו במבט, ולכן מסובבת אליך את גבי ופותחת את המגירה. אנקותיך נמהלות באנחות תחינה, אתה רוצה שאראה אותך עושה עבורי, לא עבורך. אתה כבר לא למטה, אתה לא בתחתית כפי שטענת. אכפת לך, כואב לך בבלוטת תשומת הלב.

 

"אתה מפריע לי לחשוב," אומרת כלאחר יד, מבלי לסובב אליך את פניי, "אני מנסה לבחור תכשיט שיתאים לשמלה שאלבש מחר. אולי תשתוק?"

 

אחר כך, אחרי שאחזור מהמטבח, תגיד שהרגשת את העדרי בכל איבר ואיבר. אחר כך, אחרי שאחזור, לדמעותיך יהיה טעם עדין של ים מהול בנהר, ולעיניך צבע מעורפל של הד הסערה ששככה לפני רגע קט. אתה תהיה עכור וצלול, מבריק, קהה וחד. אתה תקצוף, תתרעם ותירגע.

 

ולמרות שלא אסטור לך, אך גם לא אלטף, תבין שאתה הכל ולא כלום, שאתה גם המקום הבוער וגם זה שכבה; שאתה ההוכחה לקיומי, ההוכחה שפעם הייתי אחרת. אתה תבין שבחיי אתה העובדה.

 

לפני חודשיים. שבת, 22 ביוני 2019, בשעה 06:31

 

אלו ידיך שנוגעות בי, זה מבט עיניך הכנוע, השפוף, שנתקע ברצפה. זה אתה והברק הכחול הבהיר בעיניך, שמקפיא אותי בגוון של פלדה. זה אתה שהפכת אותי לחייך ודחקת את כל מי שהייתי לפניך מחיי. זה אתה הרוקח את הקוקטייל שאני אוהבת, מלקק במקומות הנכונים ובזמן. זה אתה שנסדק, מפנה את התובענות מעיניך לסימני מבוכה כשאני מתרעמת, ואז סוקר אותי לרגע ומכבה את הספקות בנשיפת עשן. כן, זה אתה האוחז בישבניי וקובע את הקצב כשאני בועלת אותך, אך מתעקש שאקבע את התנועה.

 

חשוך בחוץ. העלטה אוטמת את הרְאִיָּיה ומשתיקה את הלב. אני שונאת אותך כשאתה רחוק, אבל כשאתה יוצא מהמקלחת, משעין את ידיך על אדן החלון לצדי גופי, כולא אותי בך ומסניף את עורפי, מתאהבת בך שוב. גופך הלח נצמד אל גבי החשוף, הבל פיך בניחוח וויסקי מהול במי פה מתלווה אל קולך שאינו דומה לאף קול אחר. אני לא מתנגדת לקרבתך, לריחות, לנשימותיך הפוצעות את הדממה ולאצבעותיך האוחזות באימרות שמלתי. וכשאתה מפשיט אותי, בדומה למטרוניתות הרומיות, שלא בושו לרחוץ את גופן לעיני עבדים, ניצבת מולך במערומיי ומבקשת ממך לרכון נמוך מספיק כדי שאוכל לנעוץ את העקב החד בבשר כתפך.

 

אחר-כך, אחרי שארכון מעליך ובחדות אפנה את ראשך כלפי מעלה, אקרב אלי את פיך הפעור כדי שתלכוד את הזרם הכמעט שקוף, שיפכה בלא צליל משלפוחית השתן שלי, אשאל אותך כיצד אתה מסוגל להמשיך לאהוב אותי גם אחרי שהייתי עם אחרים. אחר-כך תבלע במתינות ותנקה אותי בחרדת קודש, משל ירכיי ושפתיי היו אתרוג, ותגיד שנאמנות היא כבלים ולא אהבה. 

 

אלו ידיך שנוגעות בי, זה מבט עיניך הרושף תשוקה, שייכות, כניעה, ואת ההבטחה הנצחית. כן, זה אתה שתמיד מצדיק את הכאב, לא כי לא מגיע לך יותר, אלא כי הוא אני.

 

לפני 3 חודשים. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 07:25

 

משהו בוכה בך, משהו מתרעם. משהו מקשיב למצעד נעלי העקב שלי על הרצפה, משהו נחרש ואוטם. לא קשרתי אותך, לא החדרתי את אוטמי האוזניים אל תוך תעלות השמיעה שלך. הם כאן, על השולחן, גם אם אינך מסוגל לראות אותם בגלל כיסוי העיניים שכרכתי סביב ראשך. אל תפחד ממני, ילד גדול, אנחנו מכירים מהיום בו בראת אותי, מהרגע בו בראתי אותך. אתה יודע שאני טובה לא רק אליהם, אלא גם אליך ושלך אני טובה גם כשאני רעה. לא אתה השבוי שלי, זאת אני השבויה שלך, כי רק אתך אני יכולה...

 

יכולה לסטור, לבעול, לירוק ולדרוש ממך ללקק את הרוק שלי מהרצפה בעיניים עצומות. כי אתה, ולא אף אחד אחר, תזהה אותו לפי הריח, לפי המרקם.

 

אתה מרכין את ראשך, תר אחרי מילים שלא נאמרו, אחרי תנודות השקט. ידיך כרוכות מאחורי גבך, זו בזו. ולמרות שהמילים גודשות את גרונך, אינך אומר דבר, כי ביקשתי ממך לשתוק. אני לא רוצה לשמוע אותך הלילה, אותך האינטליגנטי יותר מכל אדם שאי פעם הכרתי, את הילד המחונן שהיית פעם ואת העילוי שהפכת להיות.

 

אני רוכנת מעליך, נושמת כדי שתרגיש את טרום הנשיקה ונסוגה מיד. פיך נפער ולשונך משתרבבת ממנו לפני שאני מסיימת את הסיבוב, מפשקת את ישבניי בידיי ונצמדת אל פניך. גווי קמור, רגליי מפושקות, רטט נעים אוחז בירכיי כשידיי נוטשות את ישבניי ולופתות את ראשך. אתה הגדול, החזק, השרירי, הכמעט מפחיד, עכשיו אחראי על הנאתי ואולי אפילו על חיי. כי אם תטעה, אם תאבד את שיווי המשקל, ידיי יאבדו את האחיזה בעורף שלך ואתרסק אל הרצפה.

 

הלילה אני לא רוצה מילים, עייפתי מהקרדיולוגיה של העולם, אני רוצה אותך גולמי. אני רוצה לאבד את השליטה על צרכיי בזרועותיך, ומהעיירה הישנה והרעועה שהפכתי להיות, כמו סידור זמני שאפשר לוותר עליו בכל רגע, לחזור להיות שוב אני. אני לא רוצה לכבוש אותך, אני רוצה שתשוב להיות פשוט שלי.

 

אתה נוהם בין ישבניי וכשהרטט של ירכיי מתגבר, פורם את ידיך, אוחז במותניי ומצמיד אותי אל פיך. אתה לא מתנצל כשאתה מניף אותי על ידיך וגם לא כשאתה מתרומם מהכריעה, מניח אותי על המיטה ומלטף את שיערי. ואני נזכרת שמעולם לא רציתי לבעול גבר, לירוק עליו או להשפיל, ושגם לפני שהיית וגם אחרי, רציתי הכל, אך ורק איתך.

 

איתך הכורך את הרתמה סביב מותניי, מסדר את חגורות העור, ומהדק אותן כדי שיהיה לי נוח. איתך המחבר את הדילדו ומתאים לו טבעת בגודל הנכון. איתך המניף אלי את פניך והמביט בעיני, במבטך הכחול, הרך והבהיר, המקבל והסולח, הסופג והמפויס. אותך, כי איתך למדתי את אינספור הדרכים לאהוב.

 

אתה נשכב בתנוחה האהובה עלי, וכשאני חודרת אותך, אתה בוכה. עיניך פקוחות כדי שלא אפספס, כדי שאראה כיצד אני משתקפת בך. כדי שאעקוב אחרי כל פעימה של לבי, לא דרכי, אלא דרכך. אתה מצמיד את כפות ידיך אל ישבניי ובהתאם לקצב שלי, עוזר לי לתת לך כשאני לוקחת ממך. לדמעות שזולגות מעיניך והנספגות בכרית טעם מלוח ולשפתיך טעם של ערגה. אתה נאנק בשברי הברות מרוסקות, מניע את שפתיך במאמץ עקר, והבית כולו הופך לתיבת תהודה של גניחותיי. כשאני יורקת על חלציך, אתה מזהה את הרגע ובידך השמאלית אוחז באיברך. אבל כשאתה מרים את ראשך מהכר, ובמבט מעורפל מעונג פוער את פיך ומנסה לקלוע, אני סוטרת לך ומצמידה את שפתיי אל זקפתך.

 

אחר כך, אחרי שנחלוק בינינו את השלל, והתשוקה תיפרד מאתנו בעדינות שברירית, כמו עפיפון נמלט שמרחף מעלה אל שמי הלילה, אתה תכסה אותי בכפות ידיך הגדולות וארוכות האצבעות, ותגיד שאנחנו זהים.

 

"כמו שתי צנצנות גדושות דבש מאותה הכוורת, והסדוקות באותו המקום," אסכים.

לפני 3 חודשים. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 06:00

 

אני טומנת את פניי בכפות ידיי. אני מסרבת להפנים את מה שראיתי, ולבי שלפני רגע הלם בחזי נישא על קצות אצבעותיי, נסדק ומטפטף אל תוך עיניי. מישהו נאנק, מישהו כהרגלו מתנצל מבלי להבין את האשמה. אחד משניהם אתה ואחת מהם אני ורק אנחנו יודעים למי שייכת ההתנצלות ולמי האנקה. כשאני יוצאת החוצה כדי לנשום, הדלת נטרקת מאחורי.

 

אני יוצאת החוצה ומשאירה אותך בחדר השינה שלא השתנה מאז עזבתי, בחדר השינה שקפא משל היה מאובן, על מצעיו, על מנורות הקיר שעיצבתי. בחדר השינה בו אפילו תנוחת הכריות לא השתנתה. בחדר השינה בו שימרת לא רק את השידות, את הספר שנותר פתוח בעמוד ההוא, את בגדיי בארון, את תיק האיפור שלי ואת הסיגריה שלא סיימתי, אלא אפילו את השקע במזרן, בצד שלך, בו נהגנו לעשות אהבה.

 

אני טומנת את פניי בכפות ידיי ושונאת אותך לרגע ואז לרגע שוב מתאהבת בך, וכשאתה אוחז במותניי מאחור ומסניף את צווארי, פוסעת צעד אחד קדימה כדי להשתחרר מאחיזתך. אתה אובססיבי. אתה מטורף. אני רוצה להגיד לך שאתה חי את חייך בעוצמות גבוהות מדי ולכן לא נתאים, אבל אתה מקיף אותי וכורע על ברכיך לפניי, והפחד שאני פוחדת ממך מערבל את חושיי.

 

אתה מצביע אל המרומים ושואל אם אני עדיין זוכרת את מפת הכוכבים, אבל אני מתמקדת בארבעה פנסים שמהבהבים במרחק. אתה מדבר על גלקסיות, אני מחפשת מקום אחיזה בעולם הארצי. אתה אוחז בידי, ומחדיר את אצבעותיי אל פיך, לועס אותן בעדינות, מעביר את הלשון תחת ציפורניי ומחייך אלי בזווית הפה. אני מאמצת את השרירים, את הגידים, ואת כל הווייתי, כדי לא לסטור לך על החוצפה.

 

אין לך אלוהים, אני לוחשת ושולפת את אצבעותיי מבאר התשוקה, בה הטבעת אותן. אַתְּ האֵלַה שלי, אתה משיב. אין לךָ גבולות, אני מושחת את הרוק שלך על פניך לפני שאני סוטרת לך. גם לךְ אין, אתה מחייך ובהתרסה מפנה אלי את הלחי שמאדימה מול עיניי. אתה מנסה לערער את השלווה שלי, אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה מכיר אותי טוב ממני. אתה יודע שלא אבעט באשכיך, כי תהנה מהכאב שיִנְסוֹךְ באיבריך, אתה יודע שלא אשפיל אותך, כי כל עוד אעשה, תרגיש נאהב. אתה בודק אם אשתמש בנשק יום הדין ואעזוב, אבל אני לא יכולה.

 

אני לא יכולה לעזוב אותך פעמיים, כי בדרכי השלווה והשקטה, שכל כך מנוגדת לכל מה שאתה, אני, שנולדתי עם איבר ההיגיון במקום בו לאחרים צמח איבר האהבה, כנראה אוהבת אותך.  

 

אחר כך, הרבה יותר מאוחר, בחדר השינה ששימר אותנו בקימוריו ובמצעיו, אזכר איך טבלתי את כפות רגליי בפיך כשהעשן של המדורה הקטנה שהדלקת התגנב אל תוך עיניי, אזכר בצריבה ובלחלוחית שחצצה בין העולם לבין רגשותיי. אזכר בעגבניית השרי, ובטעמה הבשרי כי נצלתה על אותו השיפוד בו נצלה הבשר. אזכר בלשונות האש שגיששו את דרכן, זהירות ולוהטות, אל לחיי. אזכר בשמלת הקיץ שלבשתי ובאצבעותינו שפרמו אותה, שלך מאמרותיה, ושלי מהצווארון.

 

אחר כך, הרבה יותר מאוחר, אחרי שאחליף את המצעים, אבלגן את הכריות ואשיב לספר מפושק העמודים את צניעותו, אזכר בזרועותיך שהקיפו את גופי הערום כשנשכבתי מעליך, באצבע שלך שציירה את מפת השמיים ובקולך העמום שבקע מבית החזה.

 

ורק כששאלת אם אני זוכרת את ארבעת הפנסים המהבהבים שהתחזו לכוכבים, בהם מיקדתי את עיניי כדי לא להרגיש, שמתי לב שאחד מהם נעלם. הסנפת את שיערי שלא הדיף עוד את ניחוח הפרחים של הבושם, השמפו והקונדישנר, והיה ספוג בריחו החריף של עשן המדורה הכחושה שרחשה בייסורי גסיסה ובינתיים כמעט נעלמה תחת שכבת האפר. "כשעזבת אותי, אלן," אמרת ושריר עצם הבריח, עליו היה מונח ראשי, נע עם כל הברה, "העולם שלי כבה."

 

לפני 3 חודשים. שלישי, 28 במאי 2019, בשעה 07:07

 

אתה לוחץ על אפי באצבע אחת, כמו שלוחצים על אפו של ילד קטן, ומשמיע "פיפ". אתה, החנוט בחליפה בצבע אפור כהה והחנוק בעניבה בצבע עיניך לבקשתי, לוחץ על אפי, משמיע "פיפ" ומקרב את שפתיך אל פניי, ורק אחרי שמסניף את נשימתי החפוזה והתכופה, מצמיד אותן אל שפתיי.

 

לשונך תרה אחר לבי, מתלטפת על צדן הפנימי של שיניי, נכרכת סביב לשוני, נשלפת לרגע גנוב אחד כדי ללגום את טיפות הרוק מזוויות פי, וחודרת שוב. אני מרגישה אותה בכל פעימה ופעימה, בכל נשימה הממאנת להיפלט. אני מרגישה אותה ברטיבות המתנקזת תחת עפעפיי העצומים, המתעצמת בגרוני, הגודשת את רחמי והנספגת בתחתוניי.

 

אני לא נוגעת בך, לא כורכת את זרועותיי סביב צווארך המגויד, לא מניחה את כף ידי על שיערך הקצוץ או על אחת מלחייך שעודן מדיפות ניחוח של גילוח טרי. ידיי מתחפרות תחת ישבניי, פן אסטור, פן אֶגע. פן אַתיר את קשר העניבה, אפרום את כפתורי החליפה, אפשק את רגליי ואבקש ממך לעשות בי אהבה.

 

אני לא רוצה להרוס אותנו שוב, כפי שהרסתי פעם אחת, ולכן כשאתה מתנתק ממני, אוחזת במפית ומוחה משפתיי את האודם שוודאי נמרח, את הרוק שנזל ואת רסיסי הפעימות שלרגע פזור דעת אחד בישרו את כניעתי לאהבתך. אתה מתנצל, מסובב אלי את גבך ובתזזיתיות מוגזמת עוטה על ידיך את הכפפות ושולף מהתנור את צלעות הבקר.

 

את הצלעות ברוטב קומקוואט מסוכר, פלפלים, שזיפים ויין אדום, צליתי אני. את כל הגבינות הקיימות בארץ הקודש הבאת אתה. את הבזיליקום התימני קטפתי מהגינה, את הקוקטייל שרקחת למדת עבורי. אתה בחרת את צבע החליפה, אני בחרתי את צבעה של העניבה כדי שתתאים לשמלה שלשבתי, חשופת הכתפיים ולוח הלב. אתה ניצבת בפתח הדלת, עטוף בצל הבית, עיניך זוהרות באורות זעירים שנבעו מעומקיה הסמויים, המהוסים של אהבתך. אני הצמדתי את העין אל העינית כאילו איני ממתינה לך מאז הכרנו, ואולי אפילו מאז אני זוכרת את עצמי.

 

למחרת בבוקר, כשאאסוף את בגדיך בסל הכביסה ואאגוד את בגדיי עבור השליח של הניקוי היבש, לא אמצא את תחתוניי. למחרת בבוקר אצחצח את שיניי, את עצמי ואת הבית, אנגב את אפר הסיגריות מהדלפק, את הכתמים מהרצפה, אסיר את שאריות האבנית העיקשת מזגוגיות המקלחון ואתקשר אליך כדי להודות.

 

למחרת בבוקר אנשום לרווחה כשלא תענה ואשאיר לך הודעה מנומסת בתיבה. וכשתחזיר לי צלצול, אתעלם ואדמיין כיצד התשוקה, שנספגה בתחנותיי התחובים בכיס חולצתך, נקרשת משל הייתה הגלד שמאז אבדנך הפך להיות אני.

 

(כן, אני יודעת שלא רואים כאן את כפות הרגליים שלי ושהפוסט הזה מכיל נשיקה בלבד ולכן אין על מה לאונן. תתמודדו). 

 

לפני 3 חודשים. רביעי, 22 במאי 2019, בשעה 07:13

 

אתה מתקרב אלי בזהירות. הרצפה יונקת את צעדיך והטיפות שנושרות מגופך הרטוב נקוות עליה בשלוליות קטנות. אתה משתחרר מהמגבת, אך מצמיד אותה אל חלציך, ואת אחוריך מפנה אל הארון. השתיקה שלי, אולי המבט, ואולי שניהם, מעוררים בך עצבנות שמתנקזת אל ידך הפנויה שמחפשת לה מקום: פעם נפרשת על הירך, פעם מגרדת את עורף ופעם מכסה על חברתה, הלופתת את המגבת, ומצמידה אותה אל חלציך עוד.

 

אני לוגמת מהקוקטייל שרקחת עבורי לפני שנכנסת למקלחת, מקיפה את קצה הקשית בשיניי כדי לא לחייך, ובאגודל ובאמה תומכת באקורדיון של הכיפוף. הקרח כבר נמס, ומעט האלכוהול והתרכיז דוללו למרקם קפוא ומימי בצבע של עיניך – כחול בהיר, כמעט שקוף. קולות הלילה חודרים דרך החלון הפתוח בליווי צליליו העמומים של המזגן. ציפור טרופת שינה מהדהדת שיר קינה מבעד לחצרות שוממים, על גליהן השדופים של שאריות הבריזה, ומשתתקת מיד.

 

אני מדליקה סיגריה דקה, מאלה אותן אתה מכנה "אוויר", נושפת את הענן אל פניך, משנה תנוחה ומפשקת את רגליי. אתה משמיע ספק אנקה ספק נשימה, ולשבריר של שניה עוצם את עיניך, אך מיד פוקח אותן ומבקש סליחה. מבטך מלווה בהשלמה את הרגל המתיישרת, את בהונותיי שמסיטות את המגבת, ואת עיניי שחוקרות את אשכיך ואת הזקפה. אני יודעת שלא אוננת כי אסרתי, אני יודעת שלא היית עם אחרת למרות שקיבלת רשות, ואני יודעת שכשאצמיד את כף הרגל שלי אל ידך האוחזת במגבת, תתרסק.

 

ראשונה נשמטת המגבת, ואחריה נופל אתה על ברכיך ברעש צורם ואלים. אני מועכת את בדל הסיגריה במאפרה, מציבה על השידה את שאריות הקוקטייל ולמרות התנצלויותיך, מסובבת ממך את הפנים.

 

"אני יכול עוד פעם?" אתה מבקש, "הפעם לאט, כמו שרצית."

 

האכזבה שלי ממך מבעירה את לחייך וצובעת אותן באדום עז. הלחות שבעיניך מתעבה לדמעות ייאוש. למרות שאתה יודע שהכשלתי אותך בכוונה, אתה לוקח על עצמך את האשמה של שנינו ומתענג על היכולת שלך לשרת אותי גם כך. לכן, כנראה, הסטירה הראשונה לא מפתיעה אותך, ואתה מצליח להפנות את הלחי שלך אל כף ידי בזמן, ואף למלמל "תודה" בגאווה. ורק אחרי השלישית, שמגיעה מיד אחרי השניה, אתה מרכין את ראשך וצופה, יחד אתי, כיצד הזקפה המלכותית שעיטרה את חלציך קודם, הולכת ונמוגה.

 

"אתה ישן על הרצפה הלילה," אני לוחשת, ובאצבעי מושחת את הרוק שירקתי על פניך ומספיגה אותו בעורך, "ואתה מוזמן לקום ולאונן עם הזריחה." 

 

 

זרקתי אליך את כיסוי המיטה ואת הכירבולית ריפל-ביסקיט, לא בדקתי מה שימש לך מזרן ומה שימש לך שמיכה, ולא שאלתי אם אתה זקוק לכרית. שנתי הייתה שלווה ורגועה כפי שלא חוויתי מזה שלוש שנים, ואיני זוכרת ולו חלום אחד. ומכיוון שלא שמעתי אפילו את שאון הטרקטור של התריס החשמלי שהורדת, הופתעתי להתעורר בחושך כמעט אטום שניה לפני השעון המעורר. כשיצאתי למטבח, פינת הדלפק האהובה עלי הייתה כבר ערוכה. פלטות קטנות וצבעוניות של גבינות הבית, מקושטות בירקות מהגינה השתקפו בזגוגיותיה של הוויטרינה הגדולה, וניחוח הקפה השחור-שחור עמד באוויר חריף וסמיך.

 

"זה טוב?" שאלת אותי במבטא האמריקאי שלך, וכשנצמדתי אליך במבטא האנגלי שלי, ליטפת את שיערי.

 

אחר-כך, כשתפנה את הכלים ותדיח אותם בקפידה כשל אדם שאינו מאמין במדיח הכלים, תנצל את השלווה בה אשקע, את עיניי שילטפו את גבך באסירות תודה ובהערצה, ובלי אזהרה תשאל:

 

"אלן, הכלוביסטים שבעלת..."

 

ואני לא רק ארגיש, אלא אפילו אשמע את הסדק שיסדוק אותי, ואת הכאב שיכה בחזי כמו גרזן, ולכן אחטא להרגלי הנימוס ואקטע אותך בקול שלא רק לעומד מן הצד, אלא גם באוזניי, יישמע כחוצפה.

 

"לא בעלתי אותם," אשיב, "בשורש הבעילה ניצבת בעלות. הם היו עם עצמם, אני הייתי בלעדיי."

 

אתה תמשיך למרק את הכוסות בשתיקה, אני אגרד בציפורן את הקרח מבקבוק הוודקה הקפוא, ואצייר עליו בשתי וערב עשרות קווים מרגיעים. אתה תסדר את הכוסות בארונית, אני אתנצל על אבדן נימוסיי ואבקש ממך שתשאל את השאלה שנקטעה.

 

"ענית," תגיד בזמן שתנגב את הכיור ותתלה את המגבת על ידית התנור, ואז כמתוך מחשבה, תוסיף: "לעצמך בעיקר."

 

אחר-כך, קצת אחרי שאתיישב על השיש וברווח שנותר בין שיחי העגבניות (תמר מסיימת ורגילה) ואעקוב אחרי הרכב שלך יוצא מהחניה ופונה ברמזור אל הכביש הראשי, ארגיש אמיצה במיוחד, ולכן אשלוף את בקבוק הוודקה מהשלולית ואמזוג לי כוסית. אבל לא אצליח להתגבר על הבחילה וארוקן אותה לתוך הכיור.

 

"התפשרתי על מים עם ליים ובזיליקום קינמון," אספר לך כשתתקשר כדי ליידע אותי שהגעת בשלום, "אולי כשיימאס עליך ללמד אותי להיות אני, תלמד אותי לשתות?"