צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בוקעת מהבֵּיצָה

אנטיביוגרפיה של חיידק שליטה
לפני 3 ימים. ראשון, 17 בנובמבר 2019, בשעה 05:50

...ואז מישהו אמר שהוא רוצה לקרוא על האדם שאני גם כשאיני אוחזת בשוט.

 

הוא אמר, כמעט ביקש, בחודש שעבר. ובכל זאת...

 

...אלה היו שלושים ימים של מחשבה על הרגע המכונן ביותר בחיי.

 

התכוונתי לספר על איך פגשתי אותו ואולי על האופן בו פנה אלי, על השמיים ועל חדר המדרגות בו לא הובלתי אותו אחריי, אבל החלטתי לספר על הפעם ההיא בה רצחתי ילדה...

 

הם היו שלושה. הרופאים המליצו להפסיק את ההיריון כדי להציל את חיי. שתי בנות ובן. הסכמתי להקריב את חיי עבור שניים כדי לזכות בסיכוי לשרוד על חשבונה.

 

למרות שראו על המסך שהיא מתרוצצת כמו שניים האחרים ובריאה כמוהם, בחרו בה כי הייתה הכי קרובה לפתח היציאה. אחרי זריקת המוות גופתה התפרקה בתוכי ולכן לא יכולתי לקבור אותה ואחר כך לבקר.

 

הילדים שלי, פחות אחת, נולדו ביום בו כולם חגגו את השנה החדשה בכל השפות בעולם. בן ובת. ראיתי אותם מושלמים והצטרפתי אליה כדי ללוות אותה. המכונות החזירו אותי אחרי חמישה ימים. שלמה, אך חסרה.

 

...הוא ביקש שאספר עלי. ניסיתי. וכשניסיתי, גיליתי שאני לא זוכרת מי הייתי לפני שרצחתי ילדה ושאין טעם לזכור או להכיר את זאת שהפכתי להיות מאז.

 

לפני שבוע. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 06:25

זאת לא הלשון וגם לא הגילוח הטרי של פניך, אפילו לא ניחוח האפטרשייב במידה הנכונה ולא ריח הסבון שנדף מידיך בניקיון מופתי, או זה של מי פה כשנשמת.

 

זאת לא החולצה המגוהצת ופרומת הכפתורים בעלת הצווארון המעומלן והחפתים היוקרתיים שריצודים של האור שניתז מהם, מציפוי השנהב והזהב, נהרו בזרם דו-כיווני לעבר שלהבת הנרות ופניי.

 

זה לא קולך הקטיפתי, העמוק, שנשמע משל בקע מתוך מצולות של יגון, ואפילו לא עיניך התכולות שבשלווה שלהן מביישות את השמיים הרגועים ביותר שאי פעם ראיתי.

 

זאת העדנה בה נגעת בי אחרי שהנחת את המזוודה על המפתן. זה המבט שביקש רשות להיכנס. זה הרעד ששיתק את ידיך ואז התנקז לתשוקה עצורה ומתחננת, אותה לא הצלחת לכבוש.

 

זה האופן בו הצמדת אותי אל פניך וטבלת את הגעגוע בשמלה שלבשתי ואחר כך בגופי שהתמסר אליך כאילו היית איבר מאיבריו.

 

אלה מלמולי התודה כשסטרתי לך ואז החיבוק כשביקשתי סליחה.

לפני חודש. שלישי, 15 באוקטובר 2019, בשעה 07:51

אתה עומד, אני יושבת. רגליי משוכלות, שלך מפושקות ברוחב הכתפיים. עיניי נעצמות, שלך נפקחות לרווחה. אתה מדבר, אני שותקת.

 

הם אוהבים אותך, הם רואים בך גיבור. גיבור הרטוריקה והמלחמה. אין להם ברירה, אלא לאהוב אותך, כי אתה מוכשר, יפה, חכם ורווק. עצור ומוקפד, סמכותי, שקול, שמחזיק בצניעות משכנעת את המוניטין ואת שמו בכיס הקטן של מכנסיו, פן ירוצו לפניו.

 

אחר כך, אחרי שאחרוני הניגשים יעזבו, תחבק את העוקדן הכחול, תצמיד אותו אל החזה ותשאל אותי עד כמה סבלתי במהלך ההרצאה. אחר כך, כשאעביר על זוויות עיניך את הכריות של אצבעותיי ואלחש שהיית מושלם, תניח את העוקדן על השולחן, תתנצל בקול רועד ותבקש שאזיין אותך בתחת.

 

ואני אשתוק, לא אתקן, לא אבקש שתעדן את שפתך. כי למרות שאני מכירה אותך טוב מהם, ואולי בגלל, לפעמים גם אני רוצה לאהוב אותך כמו שאתה.

 

לפני חודשיים. חמישי, 29 באוגוסט 2019, בשעה 07:06

אחר-כך, אחרי שניתזו המים, בעבעו, רטטו ואז שככו, ורק אדוות קטנות נחלצו מהם והמשיכו לנוע לעבר הגדה... אחר-כך, אחרי שאמא שלי צעקה בבהלה וניגבה את הנתזים מפניה ואני קיבעתי את עיניי בספר, הצטמצמתי ועצרתי את הנשימה... אחר-כך, אחרי שראשך הופיע מעל פני המים...

 

כן, אחר-כך, אחרי שצעקת שהכל בסדר במבטא האמריקאי שלך, שוב כינית אותה מא'אם, וטענת שאתה בסך-הכל לווייתן, הרגשתי איך הדם נסוג מפניי, את החיוורון ואת הדופק בקצות אצבעותיי. ואילולא אחי הגדול, יהונתן, שזינק אחריך ותוך כדי ריצה הכריז שאם אתה לווייתן אז הוא כריש, הייתי נחנקת ממבוכה.

 

אחר-כך, אחרי שמזגת את היין בגביעי קריסטל, ולצלילי הוואלס של שוסטקביץ', שזמזמת במשקל שלושה רבעים, הגשת לכולם בגאווה של ילד קטן את הגבינה שלמדת להכין... אחר-כך, אחרי שהיא טעמה, שיבחה את הגבינה וסיפרה לך על מקווה ההשקיה שיהונתן בנה עבור חדי הקרן כדי שלא אפסיק להאמין בחלומות כשהיה בן 11 בלבד, ואתה אמרת שעכשיו אתה מבין מדוע לא הופתעה למצוא באגם שלה כריש ולווייתן...

 

בדיוק אז, אחרי שאמא שלי נשקה לי ואיחלה לשנינו לילה טוב, ויהונתן החזיר למבט אסיר התודה שלי קריצה והצטרף אליה כדי ללוות...

 

...בדמדומים בין הערביים, כשהמרומים הוצפו דם מעל השמש השוקעת וציירו על המים בבואות של ענני שני, משחו את האגם בצבעי ארגמן, הציתו את קו האופק והתיזו גצים של אודם על גן הוורדים, בפעם הראשונה מזה שלוש שנים עשינו אהבה.

 

אתה זמזמת במשקל שלושה רבעים ונמנעת מלהגיע לסיפוק פן תכאיב, ואני לחשתי את אנקותיי פן תחשוב שכואב. אחת כי אתה יצרת אותי, שתיים כי בלעדיי לא תוכל לחיות, שלוש כי אני קיימת אך ורק כל עוד אתה קיים.

 

 

יהונתן ממלא את מקווה ההשקיה בכל בוקר עם הזריחה וזורה בתוכו את עלי הכתרת שהוא אוסף בגן הוורדים. 

 

זאת לונה החתולה. היא צדה בלילות ולכן ישנה עד מאוחר, ואל המקווה מגיעה רק בצהרי היום אחרי שחדי הקרן עוזבים. 

 

 

 

לפני חודשיים. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 05:59

 

חליפות יוקרה, שפתיים משוחות באדום עז, ג'יימסון זקן ואנשים חסרי גיל אזוקים בשעוני מתכת ואבני חן לשושלת, תארים ונכסים. יינות משובחים בבקבוקים לא סטנדרטיים, ארוזים באבק עתיק ובתוויות עם הקדשות אישיות. וקוקטייל אחד פשוט עם קשית, מיץ ליים ופסיפלורה, מעט וודקה, ובזיליקום קינמון רק בשבילי.

 

אני מניחה את היד על שפתיי כדי להחביא את הפיהוק, מעבירה את האצבע על הריסים ומגלגלת את עיניי. אתה מפנה את פניך מבת-שיח אקראית ומהפינה המרוחקת של החדר שולח אלי חיוך מעודד. עיניך נחות על עיניי לרגע, ושפתיך מתכווצות ומשגרות אלי נשיקה אסורה.

 

"התייבשת?" שאלת כשיצאתי דרך היציאה האחורית באמתלה של נוחיות ואתה דרך הכניסה הראשית כדי לנשום אוויר.

"התייבשת?" שאלת כשהתקרבתי אליך יחפה ונעליי תליות ברצועותיהן על פרק ידי.

"התייבשת?" הסנפת את צווארי, ומשכת אותי לתוך החשכה של גזוזטרת הפוקסיות של אמי. "בואי נרטב".

 

מעולם לא אהבתי גבר כמו שאני אוהבת אותך. מעולם לא אהבתי ולכן לא אוהב אם אלך. לא אוהב את הגבר שיזנק לתוך המפל כמוך, וכאילו לא פשט לפני שניה על הדשא חליפה יוקרתית, יקלל את הקור בתמהיל של יידיש, אנגלית, עברית וערבית. לא אוהב אותו גם אם כמוך יסיר את העכביש הדשן מקורות תקרת עץ האורן וביד רועדת יניח אותו על שיח הפטל המרוחק כדי שאפסיק לדאוג. לא אוהב אותו ולכן לא ארשה לו לקלף מעלי את שמלת הנשף היוקרתית לאט ובזהירות, משל הייתה חלק מעורי, ובחרדת קודש לרוץ בערום מלא לתוך הגזוזטרה כדי לתלות אותה על משענת של ספסל, בלי לקפל פן תתקמט. לא אוהב אותו כי אהיה ארורה פעמיים: הוא לא יהיה אתה ולא אדע לאהוב.

 

"בואי נרטב," אמרת והצמדת אותי אליך כה חזק, עד שהפסקתי לנשום.

 

עם הזריחה, כשתקפוץ מהמיטה כמו מטורף כדי להצטרף לצוות עובדי המשק וללמוד לחלוב, אעקוב אחריך בשתיקה, ואעצום את עיניי בכל פעם שתסובב אלי את פניך, כדי שלא תדע שאני עדיין לא נושמת ושלא אשוב לנשום, כי כשאני אתך אני לא זקוקה לדבר. כי למרות שגם אותך לא אוהב ומעולם לא אהבתי, אותך אני לא אוהבת הכי חזק בעולם.

 

רציתי לצרף את אוסף הפוקסיות שלנו, ואחרי מחשבה החלטתי לצרף תצלומים של המפל. אני חושבת שהפוקסיות יככבו גם בטקסטים העתידיים שלי ולכן יזדמן לי בעתיד, למרות שלא נורא אם לא. הצילומים כולם מקוריים וצולמו באחוזה שלנו ובסביבתה, במקום כלשהו באירופה, בקיץ השנה.

 

 

 

 

לפני 4 חודשים. שלישי, 16 ביולי 2019, בשעה 05:58

 

אז במי קינאת יותר, בי או בו? בי שנהניתי מכל תנועה שעשה כשאחז במותניי וסובב אותי סביבו. או שמא בו, שאחז בי בתשוקה ולחש לאוזני תוך כדי ריקוד את מה שלא תדע לעולם? עזוב את נעליי עכשיו, אני יודעת לחלוץ אותן בעצמי, איני זקוקה לעזרתך. אני רוצה לדעת במי קינאת יותר, בי כשחייכתי בסיפוק או בו כשסירק את שיערי באצבעותיו, הניף אותו מעלה ונשק לכתפי? לא, אני לא רוצה קוקטייל, תפסיק לשרת אותי, אני רוצה לדעת במי קינאת יותר, בי כששלפתי את הראי ותיקנתי את האודם שדהה בגלל הנשיקות שנשקתי לפניו, או בו שלא ניגב את פניו גם כשהערב נגמר?

 

אתה אוחז באמרות השמלה שלי, ומבקש ממני להרים את ידיי. וכשאני נענית, מניח את ידך על ראשי, ומחליק אותו מפתח הדֶקוֹלְטֶה.

 

"אין לה את הריח שלך יותר", אתה אומר ומצמיד אותה אלי פניך, נושם את האריג וזורק את השמלה לפח.

"ברור, יש לה את הריח שלו!" אני מנסה את מזלי.

"אז כדאי שיחליף את האפטר-שייב, כי נודף ממנה סירחון של סיגריות, עשן מועדונים ואוכל זול."

"טוב," אני מצטדקת, "היינו באירוע של מאתיים איש."

"והוא היה אחד מהם," אתה מחייך, "אבל רק אתי חזרת הביתה. כנראה מבין המאתיים, הייתי היחיד שעשה משהו נכון."

 

אחר-כך, אחרי שאלטף את תווי בפניך בכריות אצבעותיי, ברכות של כנפי פרפר... אחר-כך, אחרי שאעצום את עיניי ואחדיר את לשוני אל פיך ואחליק אותה על לשונך, הרבה אחרי שתניף אותי על זרועותיך, תכבה את האור ותעשה בי את אהבתך...

 

אחר-כך, כשראשי יהיה שעון על לוח לבך, ואצבעותיך יפרמו את הקשרים בשיערי בעדנה רוטטת, חמה וקצת לחה, אשאל אם הבטחון העצמי המופרז שלך אינו מפחיד אותך. הרי פעמים כה רבות אבדת אותי, ואולי יבוא היום כשתאבד אותי סופית.

 

המזגן של השכנים נאנק את אנקתו המרגיזה. ציפורי שיר מקדימות קום בישרו את סופו של הלילה. החתול הלבן גירד את הדלת, ילל את ה"מיאו" המושלם ונסוג. רכבים בודדים ניערו את האספלט ובפנסיהם סדקו את העלטה. פרחיו של עץ הסיגלון נשרו לאטם וכיסו את החצר במפל סגול. אתה אמרת שאין לך מה לאבד כי אני אחראית לא רק לחיי, אלא גם לחייך, ושאם אלך לתמיד, לא תחייה. והעולם נדם.

 

"אל תכעסי עלי, אלן," לחשת, לפני שסגרתי את הדלת מאחוריך, "כשאני אתך, אני שוכח שאני מת."

לפני 4 חודשים. שבת, 13 ביולי 2019, בשעה 07:11

 

אני מודה לך על הארוחה, אתה מחייך ומעיר לי שאני בישלתי אותה, שאתה רק קנית את הבשר וערכת את השולחן. חומרי הגלם לא פחות חשובים מהמיומנות, אני משיבה, ומזכירה לך איך פעם זיהית בי את חומרי הגלם ואיך מהם יצרת אותי שלך.

 

כְּרע על ברכיך לרגליי, ועכשיו קום ותכין לי קוקטייל נוסף. אל תשתהה יתר על המידה, אני רוצה אותו בגביע הגדול, ושיהיה מריר וקצר.

 

הקוקטייל מושלם, תודה לך, אבל מי ביקש ממך לכרוע שוב? כמדומני נמצאים כאן אתה ואני בלבד, ומכיוון שאני יודעת שלא ביקשתי, סביר להניח שזה היית אתה. מה אתה אומר, היכול להיות ששכחת את מקומך?

 

אתה מצחיק כשאתה קופץ על רגליך בבת אחת, ואז שוב יורד על ברכיך ושב ומתייצב. איך קוראים לבובה ההיא בעברית? נחום-תקום? אם אתעלם מהתחינה הנואשת שמצטיירת על פניך, במבטך המפוזר והסתום אתה בהחלט מזכיר אותה עכשיו.

 

טוב, תירגע, יש לי סחרחורת רק מלהסתכל עליך, אני אחלה מהמחשבות והלבטים שנפלטים ממך לאוויר עולם. לא רוצה שתכרע וגם לא רוצה שתעמוד מולי, אתה מסתיר לי את הנוף. לך לשם ותתפשט, וכשתהיה ערום מבגדים ורצונות תודיע לי.

 

תראה כמה מגוחך אתה נראה, ממהר לפשוט את בגדיך, מועד, כמעט רוקד מרוב ייאוש, לא יודע אם לקפל אותם או לערום על הספה בערבוביה של אריגים ורגשות. אל תתקרב אלי, אתה מוצא חן בעיניי ממרחק כרגע. תישאר שם, בפינה המוארת, אני רוצה להריח את אכזבתך.

 

ועכשיו תכרע על ברכיך, בגבך אלי. לא רוצה לראות את חלציך, אין דבר שמעניין אותי פחות. תכרע ותאונן. בשקט. עם עצמך.

 

אתה סובל. ראשך שפוף, שרירי כתפך כְּוּוּצִים, פלגי זיעה ניגרים על גבך. אני ניגשת אליך ומשעינה את ידי על ראשך, מבקשת ממך לפתוח את הפה, יורקת ומאשרת לך להשתמש ברוק שלי כדי לסכך. פניך מתעוותים במאמץ לא לבלוע, ולמרות שאני יודעת שחילקת את הרוק שלי לשניים, כשאתה יורק על כף ידך, מזכה אותך במבט אוהד.

 

תגמור על הרצפה. כי לי נמאס לחכות. ותנקה אחריך בזמן שאני מתקלחת. כמו שצריך – עם הלשון. ושלא אראה מחר בבוקר כתמים מיותרים. 

 

אחר כך, אחרי שתסחט עבורי את המיץ ותגיש לי אותו עם קשית ורודה, אשאל אותך אם היה לך קשה מאוד או רק קצת. אחר-כך אביט בעיניך העייפות ואעקוב באצבע אחר קמטים חדשים שיחרשו את פניך לא בגלל גיל, אלא בזדון. אחר-כך תנסה לחייך ותניף את ידך כדי למחות את שתי הדמעות שיגאו מעל ריסיך, אך תוותר.

 

אחר-כך, אחרי שארווה מכאבך, אשאל עד כמה אתה מצטער שיצרת מחומרי הגלם מפלצת אלימה, ואתה תגיד שאני חזקה, שכוח הוא ההפך מאלימות, ושמעולם לא חיפשת לפגוש מלאך.

לפני 4 חודשים. שני, 1 ביולי 2019, בשעה 07:46

 

אתה טוען שמותר לך לשאול הכל, כי אתה חסר משמעות בעיניי; שמותר לך למתוח את החבל, ולפרוש בפניי את אהבתך, כי ממילא אין לי בה עניין. אתה טוען שממקום הנמוך בו אתה נמצא לא תוכל לרדת עוד, כי כיביתי בחייך את האור כשגם אותך הפסקתי לאהוב.

 

אני מניחה את מוט המתכת בכף ידך. מבקשת שתחדיר אותו לתוך השופכה, ויודעת שאתה מתרגש כשהרעד שמתחיל מכפות רגליך, מטפס לאורך עמוד השדרה שלך ומרכך את הזקפה.

 

"כך עדיף, ילד גדול," מעודדת אותך, "עדיף לנעוץ אותו בגבריות רופסת מאשר בזקופה."

 

אני יודעת שאתה זקוק למגע, לשיתוף הפעולה שלי ולו במבט, ולכן מסובבת אליך את גבי ופותחת את המגירה. אנקותיך נמהלות באנחות תחינה, אתה רוצה שאראה אותך עושה עבורי, לא עבורך. אתה כבר לא למטה, אתה לא בתחתית כפי שטענת. אכפת לך, כואב לך בבלוטת תשומת הלב.

 

"אתה מפריע לי לחשוב," אומרת כלאחר יד, מבלי לסובב אליך את פניי, "אני מנסה לבחור תכשיט שיתאים לשמלה שאלבש מחר. אולי תשתוק?"

 

אחר כך, אחרי שאחזור מהמטבח, תגיד שהרגשת את העדרי בכל איבר ואיבר. אחר כך, אחרי שאחזור, לדמעותיך יהיה טעם עדין של ים מהול בנהר, ולעיניך צבע מעורפל של הד הסערה ששככה לפני רגע קט. אתה תהיה עכור וצלול, מבריק, קהה וחד. אתה תקצוף, תתרעם ותירגע.

 

ולמרות שלא אסטור לך, אך גם לא אלטף, תבין שאתה הכל ולא כלום, שאתה גם המקום הבוער וגם זה שכבה; שאתה ההוכחה לקיומי, ההוכחה שפעם הייתי אחרת. אתה תבין שבחיי אתה העובדה.

 

לפני 4 חודשים. שבת, 22 ביוני 2019, בשעה 06:31

 

אלו ידיך שנוגעות בי, זה מבט עיניך הכנוע, השפוף, שנתקע ברצפה. זה אתה והברק הכחול הבהיר בעיניך, שמקפיא אותי בגוון של פלדה. זה אתה שהפכת אותי לחייך ודחקת את כל מי שהייתי לפניך מחיי. זה אתה הרוקח את הקוקטייל שאני אוהבת, מלקק במקומות הנכונים ובזמן. זה אתה שנסדק, מפנה את התובענות מעיניך לסימני מבוכה כשאני מתרעמת, ואז סוקר אותי לרגע ומכבה את הספקות בנשיפת עשן. כן, זה אתה האוחז בישבניי וקובע את הקצב כשאני בועלת אותך, אך מתעקש שאקבע את התנועה.

 

חשוך בחוץ. העלטה אוטמת את הרְאִיָּיה ומשתיקה את הלב. אני שונאת אותך כשאתה רחוק, אבל כשאתה יוצא מהמקלחת, משעין את ידיך על אדן החלון לצדי גופי, כולא אותי בך ומסניף את עורפי, מתאהבת בך שוב. גופך הלח נצמד אל גבי החשוף, הבל פיך בניחוח וויסקי מהול במי פה מתלווה אל קולך שאינו דומה לאף קול אחר. אני לא מתנגדת לקרבתך, לריחות, לנשימותיך הפוצעות את הדממה ולאצבעותיך האוחזות באימרות שמלתי. וכשאתה מפשיט אותי, בדומה למטרוניתות הרומיות, שלא בושו לרחוץ את גופן לעיני עבדים, ניצבת מולך במערומיי ומבקשת ממך לרכון נמוך מספיק כדי שאוכל לנעוץ את העקב החד בבשר כתפך.

 

אחר-כך, אחרי שארכון מעליך ובחדות אפנה את ראשך כלפי מעלה, אקרב אלי את פיך הפעור כדי שתלכוד את הזרם הכמעט שקוף, שיפכה בלא צליל משלפוחית השתן שלי, אשאל אותך כיצד אתה מסוגל להמשיך לאהוב אותי גם אחרי שהייתי עם אחרים. אחר-כך תבלע במתינות ותנקה אותי בחרדת קודש, משל ירכיי ושפתיי היו אתרוג, ותגיד שנאמנות היא כבלים ולא אהבה. 

 

אלו ידיך שנוגעות בי, זה מבט עיניך הרושף תשוקה, שייכות, כניעה, ואת ההבטחה הנצחית. כן, זה אתה שתמיד מצדיק את הכאב, לא כי לא מגיע לך יותר, אלא כי הוא אני.

 

לפני 5 חודשים. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 07:25

 

משהו בוכה בך, משהו מתרעם. משהו מקשיב למצעד נעלי העקב שלי על הרצפה, משהו נחרש ואוטם. לא קשרתי אותך, לא החדרתי את אוטמי האוזניים אל תוך תעלות השמיעה שלך. הם כאן, על השולחן, גם אם אינך מסוגל לראות אותם בגלל כיסוי העיניים שכרכתי סביב ראשך. אל תפחד ממני, ילד גדול, אנחנו מכירים מהיום בו בראת אותי, מהרגע בו בראתי אותך. אתה יודע שאני טובה לא רק אליהם, אלא גם אליך ושלך אני טובה גם כשאני רעה. לא אתה השבוי שלי, זאת אני השבויה שלך, כי רק אתך אני יכולה...

 

יכולה לסטור, לבעול, לירוק ולדרוש ממך ללקק את הרוק שלי מהרצפה בעיניים עצומות. כי אתה, ולא אף אחד אחר, תזהה אותו לפי הריח, לפי המרקם.

 

אתה מרכין את ראשך, תר אחרי מילים שלא נאמרו, אחרי תנודות השקט. ידיך כרוכות מאחורי גבך, זו בזו. ולמרות שהמילים גודשות את גרונך, אינך אומר דבר, כי ביקשתי ממך לשתוק. אני לא רוצה לשמוע אותך הלילה, אותך האינטליגנטי יותר מכל אדם שאי פעם הכרתי, את הילד המחונן שהיית פעם ואת העילוי שהפכת להיות.

 

אני רוכנת מעליך, נושמת כדי שתרגיש את טרום הנשיקה ונסוגה מיד. פיך נפער ולשונך משתרבבת ממנו לפני שאני מסיימת את הסיבוב, מפשקת את ישבניי בידיי ונצמדת אל פניך. גווי קמור, רגליי מפושקות, רטט נעים אוחז בירכיי כשידיי נוטשות את ישבניי ולופתות את ראשך. אתה הגדול, החזק, השרירי, הכמעט מפחיד, עכשיו אחראי על הנאתי ואולי אפילו על חיי. כי אם תטעה, אם תאבד את שיווי המשקל, ידיי יאבדו את האחיזה בעורף שלך ואתרסק אל הרצפה.

 

הלילה אני לא רוצה מילים, עייפתי מהקרדיולוגיה של העולם, אני רוצה אותך גולמי. אני רוצה לאבד את השליטה על צרכיי בזרועותיך, ומהעיירה הישנה והרעועה שהפכתי להיות, כמו סידור זמני שאפשר לוותר עליו בכל רגע, לחזור להיות שוב אני. אני לא רוצה לכבוש אותך, אני רוצה שתשוב להיות פשוט שלי.

 

אתה נוהם בין ישבניי וכשהרטט של ירכיי מתגבר, פורם את ידיך, אוחז במותניי ומצמיד אותי אל פיך. אתה לא מתנצל כשאתה מניף אותי על ידיך וגם לא כשאתה מתרומם מהכריעה, מניח אותי על המיטה ומלטף את שיערי. ואני נזכרת שמעולם לא רציתי לבעול גבר, לירוק עליו או להשפיל, ושגם לפני שהיית וגם אחרי, רציתי הכל, אך ורק איתך.

 

איתך הכורך את הרתמה סביב מותניי, מסדר את חגורות העור, ומהדק אותן כדי שיהיה לי נוח. איתך המחבר את הדילדו ומתאים לו טבעת בגודל הנכון. איתך המניף אלי את פניך והמביט בעיני, במבטך הכחול, הרך והבהיר, המקבל והסולח, הסופג והמפויס. אותך, כי איתך למדתי את אינספור הדרכים לאהוב.

 

אתה נשכב בתנוחה האהובה עלי, וכשאני חודרת אותך, אתה בוכה. עיניך פקוחות כדי שלא אפספס, כדי שאראה כיצד אני משתקפת בך. כדי שאעקוב אחרי כל פעימה של לבי, לא דרכי, אלא דרכך. אתה מצמיד את כפות ידיך אל ישבניי ובהתאם לקצב שלי, עוזר לי לתת לך כשאני לוקחת ממך. לדמעות שזולגות מעיניך והנספגות בכרית טעם מלוח ולשפתיך טעם של ערגה. אתה נאנק בשברי הברות מרוסקות, מניע את שפתיך במאמץ עקר, והבית כולו הופך לתיבת תהודה של גניחותיי. כשאני יורקת על חלציך, אתה מזהה את הרגע ובידך השמאלית אוחז באיברך. אבל כשאתה מרים את ראשך מהכר, ובמבט מעורפל מעונג פוער את פיך ומנסה לקלוע, אני סוטרת לך ומצמידה את שפתיי אל זקפתך.

 

אחר כך, אחרי שנחלוק בינינו את השלל, והתשוקה תיפרד מאתנו בעדינות שברירית, כמו עפיפון נמלט שמרחף מעלה אל שמי הלילה, אתה תכסה אותי בכפות ידיך הגדולות וארוכות האצבעות, ותגיד שאנחנו זהים.

 

"כמו שתי צנצנות גדושות דבש מאותה הכוורת, והסדוקות באותו המקום," אסכים.