לפני 8 שנים. 2 באפריל 2016 בשעה 18:24
http://49.media.tumblr.com/60c8cde9fe86fe3c33fca0d5ae8768e2/tumblr_o0nxn6xx7m1u21h8ao1_500.gif
אין לי שם מקורי לבלוג.
לפני 8 שנים. 29 במרץ 2016 בשעה 8:39
אין דבר כזה פרטיות, לא משנה כמה ננסה לשמור על המפלצת הזאת.
היא איננה קיימת, לא משנה גם אם אנחנו חושבים שאנחנו שומרים על הפרטיות שלנו, לדוגמה אפילו באתר הזה.
עברתי כאן על פרופילים ותוך שנייה גיליתי מי הבן אדם מאחוריהם.
לא בגלל שאני גאונה, ולא מכשפה. רק מהריכולים והסיפורים של החברים שלי,
הכי מצחיק זה לזהות פרופילים רק ע"פ התמונות חסויות הפנים.
אבל הבית.. מלשין הכל.
אנחנו בני האנוש מצחיקים מרוב הטיפשות שלנו.
לפני 8 שנים. 29 במרץ 2016 בשעה 7:38
כמה אני שונאת להיות סבלנית, שונאת לחכות לדברים.
למה הדברים לא יכולים לקרות כאן ועכשיו? למה צריך לצפות? למה הזמן עובר כל כך לאט כשאתה מחכה למשהו?
ואם אני מרגישה ככה, מה אנשים בכלא או בבתי חולים מרגישים?
הספירת ימים וספירת השנים.
זה מחרפן את המוח!
לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 7:28
כל היום אני שקועה בפרשה, לא מהיום ולא בגלל הסרט של שלשום.
שנים אני שקועה וחופרת וחוקרת, זה כל כך מעניין ועצוב.
עצוב שילדה בת 13 סיימה את חייה בשחיטה.
עצוב שמישהו חף מפשע יושב ונרקב כמעט עשור בכלא.
והרוצחת מטיילת לה בחוץ...
מפלצת עם נשמה מעונה.
*חובה צפייה*
לפני 8 שנים. 27 במרץ 2016 בשעה 12:22
אני לא אומרת שאת מסכנה, את גם מפלצת מרושעת, אך זה לא סותר את זה שאת נשמה מעונה.
הייתי רוצה לשוחח איתך ולדעת את הצד שלך גם.
מה שבטוח, האומנות שלך גאונית.
---------
-לא אני כתבתי, אלא א.ק-
"ילדה חשוכה מהלכת בלילה,
אינה מוצאת את דרכה לביתה
הלילה כהה, ואין שום ירח,
היא אפילו לא רואה את עצמה,
ילדה חשוכה ממלמלת בעצב,
"בעצם הלילה הזה הוא אני."
צעדיה שחורים
יחפה הקטנה, רגליה פצועות,
ועיניים כהות רואות חשיכה
והנה, ללא שום תקווה
נר היא פוגשת באמצע הדרך,
"הו נר יפה, האם ישועתי אתה או מותי?!"
הנר מהבהב,
הנר משתולל,
ניצוצות מתפזרים כמו תחילת הבריאה,
קול בהיר כמו היום
ועמוק כשמי בוקר
עונה לילדה הקטנה הכהה,
"לא זה ולא זה,
ואפילו לא קרובי משפחה,
ולגעת בי לא תוכלי,
שהרי אני אור,
ואת חשיכה"
ואמת שלגעת באור לא יכלה,
לא כוויה ולא חום,
לא כלום מרגישה
ודמעה אפלה על לחייה זלגה,
כך המשיכה לגרור שמלתה
עקבות ריח של דם משאירה,
אחרי פעמיים שעה שהלכה
אופק נגלה
וסומק רקיע
"השמש עולה, השמש עולה"
שמחתה לשמיים מקפצת
והשמש הגדולה החלה לעלות,
והילדה היא רחוק מביתה המוגן בצללים,
שברירית כמו פרפר
עדינה כערפל
עצמה עיניים שחורות,
והיא אפילו לא צל"
לפני 8 שנים. 26 במרץ 2016 בשעה 10:42
לא משנה מה אני אעשה, כמה ספורט, כמה אכילה נכונה, כמה ארד במשקל...
אני עדיין אתבייש בעצמי, ואשנא את עצמי.
למרות שסך הכל ירדתי הרבה.
המראה עדיין מכוסה.
לפני 8 שנים. 24 במרץ 2016 בשעה 8:35
חוץ מלכתוב בלוג מה אפשר לעשות באתר?
לפני 8 שנים. 23 במרץ 2016 בשעה 13:21
חג פורים הגיע, זה החג שאני הכי שונאת. תמיד כולם מסתכלים אחד על השני, בוחנים וסוקרים מה לבשת, ועד כמה אתה מקורי ואיחודי.נאלצתי להתחפש לעבודה, וכמובן שהלכתי לטייל בדרום תל אביב לחפש תחפושת במחיר שלא ירצח לי את חשבון הבנק.
החלטתי להתחפש לפיה,זה חמוד, אז השקעתי גם באיפור,
מהשנייה שסיימתי להתארגן הרגשתי כל כך רע, כל כך מכוערת. והאנרגיות האלו המשיכו איתי גם לעבודה.
כל אחד שמתבונן ומסתכל הורס לי עוד קצת את המצב רוח,
אולי זאת בתחושה שלי שבכלל מסתכלים? ואחר כך צוחקים.
אני מתביישת בעצמי.
אני שונאת את עצמי.
לפני 8 שנים. 21 במרץ 2016 בשעה 12:12
אין דבר יותר מייאש מעבודה קלה,
אתה מרגיש כל דקה ודקה שעוברת כמו שעה, אתה מרגיש איך הזמן עובר כמו זקנה שעוברת את הכביש,
זה מייאש, כבר אין לך חשק להסתכל בפייסבוק או באינסטגרם, מידי פעם נכנס לקוח ומרוב שאתה עייף גם לו אתה לא נותן שירות.
והפיהוקים לא מפסיקים, והדמעות הקטנות האלה מהעייפות מחרפנות.
על מה משלמים לי בדיוק?
לפני 8 שנים. 21 במרץ 2016 בשעה 10:52
הלאפה, הו הלאפה.
כמה שאני אוהבת לאכול לאפה, חומוס וטחינה הנוזלים מהקצוות, חזרת וסחוג שלוהטים בגרוני.
זה, זה סשן תענוגות אמיתי.