התיקון

היא משחזרת. אולי היא משחיזה. מה בעצם מושחז פה. 

הכיסא המודרני מפלסטיק וקר לה כי היא ערומה. הוא אומר שלא נורא והוא לבוש. היא נורא מתביישת. כי היא ערומה. אולי הוא נהנה מהערום שלה או מהמבוכה. והוא לבוש. הוא ישים לה כובע על הראש,  אולי זה פריט לבוש אבל היא עדיין ערומה. והוא עדיין לבוש. זה גורם לה להרגיש מגוחכת אז עכשיו היא גם מתביישת וגם מטופשת. היא קשורה לכיסא ואין לה איפה להתחבא, ערומה. אולי הוא לא יודע שהיא באמת באמת מתביישת. הכתפיים משוכות אחורה והשדיים באוויר החדר הקריר. הרגליים בפישוק אחוזות ברגלי הכיסא. הוא מתיישב מולה. והוא לבוש. הוא לא ממש נוגע בה, בכל אופן לא באופן שהיא משוועת אליו כרגע. היא זקוקה למגע חזק וגדול ועוטף שיחביא את הערום שלה. כי היא ערומה והוא לבוש. והוא לא מתבייש גם כשהוא ערום. מבט מגחך בעינים כשהוא סוקר את הבטן שלה ומצביע. מילים מגכיחות. יש בכלל מילה כזו מגכיחות. היא זקוקה למגע חופן, מנחם, משכנע. המבט שלו לבוש ספקנות ואולי אי שביעות רצון. ואולי זה רק בראש שלה.שתי אצבעות נשלחות לפטמה אבל זה לא מעביר בה את הגלים האלה המוכרים. היא צריכה את זה קרוב וחם, וקר לה על הכיסא והיא ערומה. עכשיו עינים פולשות לתוכה ואחר כך גם האצבעות. מפשקות מביטות בוחנות. על מה הוא מסתכל שם וכמה נורא היא נראית עכשיו. עכשיו הוא עומד מולה, והצוואר שלה נמתח. כשהאצבעות שלו בתוכה היא מנסה להתקרב אליו כדי להתחבא טיפה כדי להיצמד כי אולי זה בדיוק מה שהלך לה לאיבוד. 

ובעצם, היא יכולה לשחרר את הידים בקלות. היא יכולה לקום היא יכולה להתלבש היא יכולה לנוס על נפשה. אבל היא לא. 

איך מסבירים דבר כזה? את המילים האלה היא לא יודעת להגיד. אחר כך היא תכתוב ותעכל את הרגעים ותבין שאולי. בשביל לתת את עצמה ככה ערומה, מפושקת, חשופה, פגיעה כל כך. היא צריכה להרגיש קודם נורא נורא קרוב. ומוגן. ובטוח. ו    אהוב. 

קליפות. 

מכותנה, לבנות  כאלה רכות. אולי מסאטן שחור שיהיה סקסי. הכל פה הרי סקס, לא? 

ציפיות תפוחות. תראה, כשאומרים תפוחות מתמלאות הלחיים. דמיינו ציפיות מתנפנפות על חבל כביסה בשמש. או מסודרות יפה למראשות מיטה אחרי שתפחו עליהן קלות, שיהיו מוכנות לראש המונח. הנח. 

הציפיות שלי. הציפיות שלך. כל מה שמילא וניפח הדמיון הרץ והמילים המתרוצצות הלוך ושוב והים הזה שהיה ביננו. גם שם נשבה רוח כזו שהפיחה חיים באותן הציפיות. חילופי רמזים חיצים שנשלחים. והדמיון. שרץ. והצורך. שלך. שלי. וכל מה שביניהם. 

נשים שסועות גברים פצועים. משייפים חרכי ירי ומצודדים זה מול זה כוונות בלי לרצות לפגוע. כמו מחזה פסיכודלי של ריחות וצבעים, מחוררים קליפות ומייד מצמיחים אחת חדשה עבה יותר. נשים בודדות גברים אבודים. סודות שצומחים כמו האפונה הפלאית מהאגדה ההיא וסופם שיחנקו אותנו מבפנים. בוא תושיט רגע את היד שלך כאן ותרגיש את הכאב הזה. את הבדידות הזו שאין לה סוף. בואי תני לי את היד שלך ושימי אותה איפה שמדמם אצלי. איפה שנפער חור בחומה ומי יעמוד בפרץ עכשיו. גברים מזיינים נשים נחדרות. בעבור רגע אחד של להרגיש פחות לבד. לא בכיתי כבר כמה ימים אז למה עכשיו פתאום. הגוף שלך מקולקל. את פגומה. 

התבהר בי פחד. איך שפחד יכול להיות בהיר וחד וקר. התכריכים שהידקתי סביב ליבי בפעם האחרונה שהוא איים עלי שידמם למוות. השריון שנלבש בפעם הזו האחרונה שעמדתי ערומה מול עינים זרות. לא יודעת אם אני מסוגלת לפשוט אותו. לא יודעת אם אני רוצה. ועם שריון אי אפשר. זה פשוט יוצא רחוק מדי. 

אני אוהבת פומלות. יש להן טעם כזה מתוק חמוץ ואם זו פומלה ממש טובה אז גם טיפ טיפה מר. הן עסיסיות ועל הלשון הן משאירות טעם מעקצץ כזה, מזכיר משהו אחר. הבקבוקונים של הפומלה קשיחים כאלה אבל ברגע שהם מתמסרים ללשון התובענית הם מפיקים מיץ טעים טעים גם זה מזכיר לי משהו אחר או את אותו המשהו בדיק. 

אבל הכי אני אוהבת את הקליפה. עבה ובשרנית. עם שכבה נוקשה מבחוץ שיש לה ארומה מרה והשכבות הלבנות הרכות האלה מבפנים. תפוז אולי עוד אפשר ביד חשופה אבל פומלה זה במגרש של הגדולים. אני גדולה בעיניך? 

בתנועות עדינות ומדויקות אחרוץ סימנים על הקליפה העבה. אחר כך, אצבע אחת תמשש ותחפש את המקום המתאים, שם בדיוק איפה שאפשר להרגיש. בלי לראות רק לגעת. להעביר אצבע לאורכו של החריץ הזה ולדעת שמשהו מהטעם של הבפנים נדבק לי באצבעות. והטעם. 

אני אוהבת אגוזים. גם פה לא צריך עיניים, רק להרגיש. איך ידעת שפקאנים יותר? ללטף את הקליפה הקשה שמשאירה כזה מין דוק על הידיים. חום שחור. עור שחום עינים שחורות. אני יכולה להחזיק שניים בכף היד (לא, לא רומזת פה לכלום)  ולסובב אותם ככה אחד כלפי השני עד המקום הנכון שבו להפעיל טיפה כח ו קנאק החכמה היא לפצח את הקליפה ולהשאיר את התוך שלם. 

ופיסטוק. פיסטוק הוא מטעה אולי בגלל הצבע הירוק סגול הזה מבחוץ שנותן הרגשה של משהו אחר. לבחור אחד סגור להכניס לפה למצוץ ממנו את המלח ולגלגל על הלשון תמיד יש שם סדק קטנטן ואני משתעשעת עם הלשון על הקשה העגול הזה עד שאני נועצת שיניים ומקלפת גם אותו. 

בוא, בא לי ביס. עכשיו יש לך תיאבון? 

לך לעזאזל. 

קודם צריך לבחור את התפוז הנכון. צבע בוהק כזה, חי, כמו שמש של סתיו. עם נקבוביות עדינות על פני השטח כאלה לא מעוותות אבל גם לא חלק מדי. מי צריך חלק מדי, בכל זאת כבר עברנו דבר או שניים בחיים וצלקות זה יפה. וגם קמטים. עכשיו, אפשר לגעת. אבל טוב מכך קודם להריח. הסתכלת מספיק כעת, עצום עינים ושאף מלוא הריאות. ריח של גשם ראשון ושל אחר צהרים. מטפס בסיבי ההרחה ומעקצץ מעט. הריח בול? יופי. עכשיו לגעת. קשה מספיק אבל לא מדי. נוקשה אבל עם אופציה להתמסרות. לא רך חס וחלילה שלא יעשה לך קווץ׳ על הבגדים. הבחירה נעשתה. הוא שלך. תפוז רוצה להילקח. 

וכעת למלאכת הקילוף. ברור כשמש שבבואך לקלף אישה. אוי, התכוונתי תפוז טפשון. בבואך לקלף תפוז אם כך, תנאי ראשון הוא שאתה אוהב את מה שיישאר לך אחר כך על הידיים. מה זה אוהב,  מכור לזה. שכל מה שיטפטף ממנה ויידבק בידיים שלך או על דפנות הלב, את כל זה אתה רוצה. מה זה רוצה, חייב. אחרת, מוטב שתיקח לך תפוח. או ענבים. פחות מלכלך. 

לתפוז אגב, זה ממש לא משנה כמה או איזה תפוזים קילפת בעבר. או איך. מה שמשנה הוא שבחרת תפוז אחד וכל מה שמעניין אותך כרגע זה הטעם הזה החמוץ מתוק על קצה הלשון שלך. והתפוז הזה, אני אומרת לך, יהיה בול. 

ביד מיומנת ותובענית, הסר את הקליפה זהירות! מבלי לפצוע. זה לא יכול להיות חזק מדי אבל בהחלט גם לא רך אחרת שום דבר לא יזוז פה. צריך למצוא את המקום הנכון להעביר בו את האצבע ככה בלי להסתכל רק עם להרגיש את הדופק שלה ההולם ואת הנשימות שמתקצרות ואת. אה רגע, התפוז.  קלף כך שהכל יישאר שלם מבפנים והארומה של התפוזיות הזו תמלא את החלל שביניכם לפני שאתה נוגס. ודע, הקליפה היא מאוד חשובה לתפוז. לכן היא כל כך עבה. שמת לב פעם לעובי הקליפה התפוזית? לאף פרי אין קליפה כזו עבה. היא שומרת על האוצר שיש בפנים. היא מאפשרת לו להתחבא, לשרוד בפני הקור והשמש והאנשים שאינם מבינים דבר בתפוזים. אבל אתה, מבין. דמיין היית תפוז. או אישה. והיית מקולף. ודאי היה נהיה לך קר. וגם. אולי היית מתבייש. לכן לפני שאתה מקלף, תהיה בטוח שאתה מוכן להיות הקליפה. השריון. זה בסדר אולי לתת לו לתפוז להרגיש חשוף קצת, זה הרי חלק מהמשחק (את חיה בסרט אם את חושבת שמישהו משחק עם תפוזים). לתת לו להזדקק, להתחנן. לבעור. אבל אם אתה מקלף, תהיה בטוח שאתה מוכן להסתכל במה שבתוך. להסתכל ממש. בערום הזה העדין המבויש המבקש שיטעמו ממנו וילקקו אותו בדיוק ככה כאן ועוד טיפה אחת של. מיץ תפוזים. סחוטרי. 

ליד המתקן הכי גבוה הכי מהיר הכי מפחיד כתוב

לא לבעלי לב חלש

מתיישבת שם וחושבת: אם בכלל יש לי לב.

Sit back and enjoy the ride.

ובינתיים. או עדיין. זה הרבה יותר כואב מנעים. גם אם כואב לדקה ונעים להרבה. המשקל הסגולי של הכאב מכריע. מוכר עד אימה. עד שכרון חושים. 

ובינתיים. או עדיין. אני ככה. אולי לתמיד.

אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס? 

(ואיך אפשר לעמוד מנגד כשאני מדממת ככה מכל חור?)

זוכרת אתמול בלילה בפיג׳מה לבד במיטה. לא זוכרת מה התחיל את התנועה הזו בגוף. אה, הנה נזכרתי. זה היה האוויר הקריר שחדר לנחיריי בשאיפה ההיא העמוקה. ואז להחזיק את האוויר בפנים כמו כלא. כמו כלוב. ניתן כך לשמוע בבהירות את פעימות הלב. לשחרר בנשיפה, כמו כישלון. החזה הנמתח בשאיפת האוויר, הפטמות מתחככות בחולצת טי שירט בלתי-סקסית. הרגליים צמודות צמודות אחת לשניה שלא יהיה אפילו ספק. ובין הברכיים כלואות כפות הידים כי אין בנמצא מי שיאזוק. וככה. נושמת ונושפת ומתחככת. כפות הרגליים שגם הן צמודות כאלה כדי לא להשאיר פתח לספק,  מתחילות להשתולל בתנועות טירוף. האגן, שמהודק בין הירכיים, בתנועות מזעריות של ספק מעגל ספק הדיפה. נשימה-חיכוך-טירוף-מעגל. לפתע בזווית העין לחלוחית. אני בוכה? מבולבלת הלומה וכואבת. ובוכה. 

לא לבקש לא לרצות לא לתת את הלב את בכלל מסוגלת לא לקוות לשכוח לשכוח לשכוח לעזוב ידיים ו ל י פ ו ל אל תוך העולם האפור הזה שמעולם לא מצאת בו את מקומך. איזה ימים קשים הם אלו, תמהתי. 

(ואת המילים שרציתי לכתוב לא כתבתי.)

כוסאמא של העולם המזדיין הזה. נמאס לי מהבדיחות מרפי הגרועות שהוא צוחק על חשבוני. והתזמון הזה של איש פסיכוטי. 

סגור לתגובות.