התיקון

היום אני נרעדת. וקפואה. פחד שמאיים עלי. דפיקות לב מהירות ואוויר שמרגיש דחוס וכבד. לא תואם את מזג האוויר. האביב מתפרץ לעולם ואני. מבקשת לצנוח אל תוך שנת חורף עד שכל זה יעבור. בזכרון שצורב את הגוף וצורח את הנפש אני זוכרת שפעם היה חיבוק. דמיינתי שהוא שלי. לו יכולתי. 

רק לא חיבוקים וירטואלים

קחי נשימה עמוקה ותמשיכי הלאה 

אנשים פצועים נשים שסועות. מסתובבים טרוטי עינים בלילות. מבקשים נחמה. מחפשים איזה פלסטר לסדק המדמם שלהם. מחככים סדק בסדק אולי יבוא איזה רגע של עונג. מכאיבים וכואבים בגוף כדי להשקיט את הכאב הזה האחר. משפשפים פצע אל פצע, בוא תראה את הפצע שלי בואי תגעי פה בדיוק הכי כואב. קוראים לזה בדסמ קוראים לזה שליטה זיון סקס. אנשים קוראים לזה בכל מיני שמות. מתקרבים לרגע כדי להרגיש פחות לבד. מסתכלים בעינים כדי לגלות אם גם אצל מי שמולם שוכן שד. פוערים פיות וגוף ונחדרים ובולעים כדי שיפסיק הגירוד הזה לרגע. מתפלשים זה בזו וזו בזה או ההיפך. שולחים ידיים אל קרביים. אצבעות ממששות בכאב של מישהו אחר. לשון מלקקת פצע. זזים כדי לא לקפוא. 

אני רק רוצה חיבוק. 

כמעט סוף של יום עוד נשארו כמה זנבות ואולי ארוחה לילית דלת קלוריות כי בכל זאת הגזרה וזה. אבל עכשיו ממש הדוד כבר דולק שעה והמים התחממו (בעולם האמיתי יש שיקולים כאלה). אז היא פושטת שמלה שהיתה מאוד מחמיאה היום ותחתוני תחרה שחורים כי לפעמים גם בעולם האמיתי יש משהו סקסי. מים חמים חמים. היא סוקרת את הגוף. הבטן לפני כמה חודשים היתה הרבה יותר שרירית צריך לחזור להתאמן. היא עדיין מידה 36. היום יש זמן. זאת אומרת לא צריך להגזים זמן, כן? הכוונה שהיום זה לא מקלחת-בזק-חמש-דקות לשטוף את היום שעבר או לפתוח יום חדש מינימום הנדרש כדי להרטיב לסבן להמשיך. כי רוב החיים הם כאלה. להרטיב לסבן להמשיך. לאן ממשיכים מפה. אה, אז היום יש קצת יותר זמן. יש קולות מבחוץ מישהו מדבר אליה. הם לא מבינים שפה, הרגע, ברבע שעה הקרובה, היא בונה לה מקדש. והיא אלילה. אלוהימה. והיא תסגוד לעצמה כמו שרק היא יכולה. אז נכון שזו סתם מקלחת וסתם יום וגם היא סתם. אבל עכשיו זה מקדש. 

חופפת שיער. בוחנת את שיער הערווה. היא לא עשתה עם זה כלום מאז שההוא גילח אותה. הופה, עכשיו נהנים פה, זה לא הזמן לזכרונות צורבים. אולי להנות לא המילה המתאימה, בואי נדייק. כך היא משוחחת עם עצמה. המילה היא: נחמה. והיא נזכרת במקלחות שחלקה עם אחרים וצצה אליה הבנה שאמנם היא מעין תינוקת שנולדה לתוך הבדסמ הזה אבל בעצם העולם הוא לא ככה. אחרי שהשיער חפוף (כי בכל זאת אנחנו בעולם האמיתי) היא מתיישבת. אוספת צעצועי אמבטיה סוררים וואלה זה הכי לא סקסי אבל היום זה לא משנה כי אף אחד לא מסתכל. אף אחד לא רואה את הקפלים, את הרופס, היא חושבת שהוא פעם ראה אותה בדיוק ככה ואמר שהיא יפה. מפשקת. מכוונת את הזרם ואת חמימות המים. צריך לדייק, הזדמנות כזאת לא נקרית לעיתים תכופות. יש בזה משהו כמעט טכני. חדור מטרה. תוך כדי העניין מטיילות בה מחשבות על ענינים אחרים. היא מסיטה את הזרם ושוב. היא כבר מכירה את איך שזה נבנה בה ושצריך עוד קצת ושוב ולעצור ואז. ועוד פעם. היום אפשר. 

איך זה מוזר שכשמישהו אחר נוגע בה, צובט, לש, מעסה, חודר, זה מעורר בה כאלה גלי כמיהה וחשק. וכשהיא נוגעת בדיוק באותם המקומות והדיוק באותו האופן, אז לא. ממש לא. הכל נסיבתי. הצורך הגוף האהבה. 

ובכל זאת מדי פעם היא מנסה לגעת בעצמה ומגלה את מה שהיא כבר יודעת. אתה מה שהיא פאקינג כל כך חסרה. מסתכלת על האזור שכבר התאדם והתנפח מגירוי המים החמים ותוהה אם זה יפה. פעם היא צילמה את זה ואפילו פירסמה פה בבלוג. רק לרגע. תוך כדי היא מרגישה את הגל שמתחיל לפעום ויש בה איזו תחושת הקלה שתיכף כל זה יסתיים פתאום זה מרגיש כמו מטלה. מכווצת רגליים ומביטה בזה הפועם הגדוש ששולח בה זרמים והנה עוד רגע מגיע הסף הזה שנפרץ בשבריר שניה ואז בדיוק היא רוצה להשמיע מין קול גרוני כזה ללא הברות כמו חיה פצועה נהמה אדירה שבוקעת מבית החזה איפה שהלב נדחס ושם בדיוק כואב לה כל כך. בשניה הבאה המקדש מתפורר ונהיה לאבק צריך לצאת מהמקלחת לנגב את הבלונד הארוך ולצאת אחרי שהגוף יפסיק לרעוד. 

לאחותי. יום אחד, את תראי. 

והיה ריח של גוויה כי אני מתתי שם קצת. ואז פקחתי עינים ובעינים האלה הקרועות לרווחה צפיתי בחיי וזה היה כמו נצח. הראש שלי מתפוצץ מרוב צרחות.

ובא לי ללכת למסיבה רק בשביל שהבאסים יהדהדו יותר חזק מפעימות הלב שלי ושיהיה מספיק רועש בשביל להשתיק את הקולות שבראש שלי ומספיק צפוף בשביל שמישהו ייגע בי ומספיק חשוך בשביל שלא יראו שאני בוכה. 

שבוע שותקת. שתיקה ללא שקט. שבוע מאז שהאדמה רעדה ובכל זאת משום מה החיים המשיכו. המשיכו בכל הכח בלי אפילו שניה להתעשת. כי הם תמיד ממשיכים כמה זה טיפשי. 

פה אני ערומה מול עינים זרות אז אני הולכת לאיבוד. 

ונולדה לי אחות. ככה פתאום באמצע החיים, גיל כמעט ארבעים יכולה להיוולד לי אחת כזו. וגם היא ארבעים וכמעט. והיא אחותי. 

ערומה וחשופה בפני עינים שודאי רושפות אלי שנאה או כעס. ושותקת. כי ניטלה ממני זכות הדיבור. או נטלתי אותה מעצמי כדי לא לגרום להרס נוסף. או מעולם לא היתה לי. פחות משנה עכשיו. 

זה מדמם כשאני מקלפת מהעור שלי את זכרון הגוף שלך כורתת את הכנפיים ולובשת שוב את השריון ההוא הישן שהורדתי מולך. הולכת לאיבוד. לבד. 

יכול להיות יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. 

אלכוהול או

כביש פתוח ורמקולים בפול ווליום כזה שהבסים מורגשים בחלל החזה או

קחי לך גבר גדול ונאה שיכאיב לך ויגיד שאת יפה לרגע צינית ונצלנית או

כל דבר שיהלום בי יותר חזק ממה שאני בעצמי לעצמי. 

לרגע האמנתי. שאני יפה. שאפשר. 

פגומה.