התיקון

אתה אומר שאחרי לילה גרוע בא בוקר נעים ובכן לא. 

לאהוב זה מסוכן

להתחבק זה מסוכן

להאמין זה מסוכן 

לצפות זה מסוכן. הכי מסוכן. יש סיבה שלא עשית את זה שנים. 

מה היה חסר לך וונדר וומן? 

הערב הזה נגמר רע

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הרבה יותר. ואולי עוד יהיה. יש למה לחכות. 

הכל יעבור מחר. הכל בסדר. הכל לגמרי בסדר איזה שקר אבל כולם מהנהנים בנימוס. לא שום דבר לא בסדר העיקר האיפור. מחר בבוקר נלבש איפור ועקבים ונמשיך במשחקשקר הזה. ואמחק את הפוסט השיכור הזה. ואף אחד לא ידע את הלילה המסוייט הזה. אולי אפילו אני אניח את זה באחורי התודעה כי אחרת איך אפשר להמשיך עוד יום אחד. עוד רגע. העיקר שאתה לא מתרגש מהדרמות שלי. בשוויון הנפש שלך. בלב הרחב שלך. בא לי לצרוח. אם אני עוד מסוגלת לכתוב סימן שלא שתיתי מספיק הולכת למזוג עוד כוס. בלתי נסבל בעליל. להתפרק. למחוק. לא לאהוב. לא לרצות. לא לבקש. כוס אמא שלך מה היה רע לך. לא לבקש ולא להאמין לאף אחד. וונדר וומן יכולה הכל לבד. לגמור לבד. רק להתחבק אי אפשר לבד. דוב אני צריכה חיבוק. או סטירה. או גם וגם. טיפשה. לא למדת כלום. כלום! סליחה. זה הכי הרבה אלכוהול ששתיתי אי פעם. שובי לשריון. שם הכי קל לך. לצרוח באלם לא יועיל פחדנית שכמוך. איך אפשר לחיות ליד אישה ולא לשים לב שהיא הולכת לישון שיכורה שהיא בוכה בלילה. למה אני לא שמה לב?  אם את עדיין מסוגלת לכתוב בלי שגיאות כתיב אז את לא שיכורה מספיק. להיפך. האם כל המסע הזה היה שווה? המסע לאן. המסע אלי. 

ג׳ין פחות מדי טוניק

מה שלא שטפו הדמעות ישטוף האלכוהול

שיקרתי לעצמי שיקרתי לך שקרנית צינית נצלנית לי אין לב רחב כמו שלך אני לא יודעת בכלל לאהוב זונה הכל נסדק בי ובגלל מה אין לי כח יותר למרוץ הזה כואב מדי קשה מדי להיות שחקנית בתוך חיי יותר מדי זמן אפשר פשוט להיעלם זה לא אתה זו אני הכל כואב לי אבל העיקר שהאיפור לא נמרח רוצה לצרוח לרוץ עד שייגמר לי הכח להקיא עד שידמם ההר הזה גבוה מדי בשבילי אני כבר לא יכולה יותר. הצילו. אין שם אף אחד. את נלחמת בעצמך. 

כתבתי היום שני פוסטים ושניהם נמחקו. את הראשון שחזרתי ואת השני אין לי כח. אפילו המחשב כבר לא סובל את המחשבות שלי. כמה גרוע זה עוד יכול להיות? 

האהבה היא נסיבתית. וגם הזיונים. והנשיקות. הכל נסיבתי. הכל רק נסיון לענות על צורך. על חסר. מה אתה חסר? מה אני חסרה? 

אולי הדבר היחיד שלא מזוייף הוא החיבוק. ולא קיבלתי חיבוק כבר יותר מדי זמן. 

חיבוקים וירטואליים לא יתקבלו בברכה. 

ימים איומים. נלחמת במקביל בכל החזיתות אין מקום שהוא לא קרב. חושקת שיניים. אפילו לוונדר וומן שאני קשה ככה. 

כל אחד צריך מקום או רגע להניח בו את הראש. שיכינו לו קפה וישאלו: בובה, מה שלומך. מישהי פה כתבה לי ברגישות מבהילה: שתמצאי מישהו להיות חלשה לידו. זה ידרוש ערעור של כל היסודות עליהם בנויים חיי ואני לא בטוחה איזה יצור יצא שם מבין ההריסות. נלחמת כל כך חזק ובסוף מגלה שאני נלחמת רק בעצמי. הקרב שהוא חיי. אני רוצה להניח את הראש. נגמר לי הכח. 

חיבוקים וירטואליים לא יתקבלו בברכה. 

שומע? היה לי יום ממש נורמלי. שומדבר לא ממש צרח בי. לא טיפסו בי מחשבות צורבות שחורכות את הנשימה. או כמעט ולא. לא בכיתי. ואני לא בטוחה שזה טוב. 

אני נבהלת לגלות שהתרגלתי לגוף שלך. התרגלתי לא מילה טובה. הגודל שלך נחקק בזכרון הגופי שלי ושזה נשאר שם כמו סימן.  רצית לסמן אותי. ואיך מוחקים זכרון של גוף. 

אבולוציה. יחסים מתחילים עם הפועם והנרגש והסוער והסוחף. ואז כמו היצורים הקדמונים שעלו מעל פני הים. תארו לעצמכם את החמצן הראשון שפגש את הריאות של היצורים האלה. זה בטח היה שורף נורא. ומבהיל. ומרגש. אבל אחר כך  הנשימות נהיות יותר יציבות והדופק שב לסדירותו. מעניין אם גם הם חשו את אבדן התמימות אחר כך, כשהתרסק להם העולם. וכמה זמן לקח להם לשכוח. דנא של זכרון. 

is a bliss

פתאום אני מאמינה בזה כל כך

ומתגעגעת לאני הבורה. אני שלפני הבור. 

אתמול הוא חיבק אותי ואחר כך נרדמתי. רק בבוקר קלטתי שהגוף לא צרח. פשוט, נרדמתי. אפשר להגיד שזה קצת יותר טוב ממקודם. או שזה כבר כל כך רע שבנקודת הקפאון שאני נמצאת בה כבר לא מרגישים כלום. והבוקר הבא תמיד מגיע. הבוקר התאפרתי קצת יותר מהרגיל שלי ואפשר להגיד שהנה אני מנסה להיראות, להיות יפה. או שאני מנסה להתחבא. 

בהקיץ אני חולמת שאני עפה. הנה כך: