התיקון

מים חמים עושים ואזודילטציה. הרחבה של כלי דם. ואדמומיות בעור ונפיחות קלה. וככה עם מים חמים באמבטיה בזרם מדוד לכיוון הדגדגן. הרגליים מפושקות היטב אני לבד לא צריך לזקוף חזה זקור או לא ולא להכניס בטן חטובה. או לא. כשהייתי ילדה הייתי עושה את זה הרבה עד שהיו נגמרים המים החמים. לא זוכרת שהסתכלתי איך נראה הדגדגן שלי אז. זוכרת שפעם אחת נהייתה לי שריטה שם. לא, לא בראש. שם עדיין יש שריטה. 

רגע לפני הפירוק אני מסתכלת במבט בוחן. זה אדמדם ובוהק ונפוח ובולט כל כך. כמו פין קטנטן. ופועם. ואז הגל הזה שמעביר בי רעד וגורם לשרירי הרגליים שלי להיצמת ולשבריר רגע אחד משתיק לי את הקולות. עכשיו לנשום. 

מישהו פעם קרא לי אהובה. והיו עוד שמות. צעצוע. זונה. הערת שוליים. זרה. קטנה. וגם קטנטונת. בייבי. מישהו קרא לי תכשיט. וגם מוניומנט או בית קברות. מישהו הטיח בי צינית. ונצלנית. מישהו פעם אמר שאני יפה. מישהו פעם אהב... לא חשוב עכשיו. 

גם אני נתתי בהם שמות. רובם היו שמות ממש יפים. ומדויקים. שם תואר. וכל זה, ממש כבר לא חשוב. מי שיושיט יד יוכל למשש את הצלקות. מעל כל אחת יש שם. 

אין מקום להשוואות. אני נכשלת בכולן. וגם בכל הבחינות. בשלב ב בכל אופן נכשלתי בגדול. 

אל דאגה. לא מנסה וגם לא אנסה להכניס את עצמי ללבבות של אחרים. בטח שלא זרים. ואת הטעויות שלי אשלם בעצמי במחיר מלא. עם ריבית. (אולי לא אני היחידה שטעיתי). כל הקסם והיופי שלך. אני מעולם לא הייתי. רק הערת שוליים. וכמה נחרץ וקפוא היה ה״זרים״ הזה.

את זה אני לא כותבת לך. רק לי. הלב שלי ריק כמו בית רגע לפני שהוא ננטש. ואני מהלכת בחדרי הלב הזה, וצעדיי מהדהדים בקירות הספוגים זכרונות של מה שפעם היה חיי. אני פרומה. לא ביקשתי דבר רק ללכת לאיבוד. 

מילים סתומות. כתב חידה. כאב פתאומי ועמום בבטן. כמו אגרוף. אבל אחד כזה מבפנים. גול עצמי. אני עדיין מנסה להסדיר נשימה. 

האם ראית אותי? רצית אולי לכתוב לי. אולי לא. יש דברים שקורים בעולם האמיתי שבחוץ בלבבות של אנשים אחרים אבל פועמים אצלי בתוך הגוף. קשרים סבוכים שלאט ועם הזמן נפרמים. נפרדים. 

טעיתי. טעיתי? רק אני טעיתי? וודאי עוד אטעה. מילים שאסור לכתוב. דברים שעדיף לשכוח. 

אני רוצה גמילה. אני רוצה לגמול לעצמי. למצוא תחליף כואב פחות. מדמם פחות. פוצע פחות. פוצע אותך פוצע אותי. ליבי החבוט המתגעגע מתחנן לקצת שקט והנה באת והצפת אותי שוב. כמו מבול פתאומי מתרסק משמי מתכת. בחיים האמיתיים מתרחשים דברים בלבבות של אנשים אחרים. ואני. אני גם אחרת. 

אני הייתי בסך הכל הערת שוליים

שאי פעם הייתי. וגם המון המון ריקודים. בחושך.ביער. עם אנשים אהובים אהובים. 

ועדיין. אותם הכאבים. פחות אבל עוד. אולי צריכה לשתות יותר.

והכי מהכל הייתי רוצה לשכוח. לא לרצות. לא לראות לא לשמוע. אם כבר אילמת אז גם עיוורת. להביט בראי ולא לראות. לא לראות אותי. 

אלף פעם ביום אני מתרסקת. נחרכת מבפנים והופכת לאפר. כל מה שאתם רואים זה הולוגרמה. מי שיכניס יד בפנים יתן ליטוף עדין לריק הזה שנותר בתוכי. ויברח. 

לא מתאוששת

ובאותה שעה באתה דיוקנה של אחותי ונראתה לי בחלון. הן עשר דקות, היא אומרת. ואני אומרת, הן נצח. 

ועורי מִכְוַת אש וגופי חָרֵב. 

אנחנו שוכבים יחד. אתם מסנווצ׳ים אותי. בנקודה הזו כבר הספקנו די הרבה והייתי בטוחה שהרוב מאחורינו. כמה טעיתי. 

הרעב שבבטן התחתונה שלי גואה כשאת מלפפת את הרגליים החטובות שלך סביבי. מהדקת אותי וכמה שלא ניסיתי להשתחרר, היית חזקה ממני. והכל נמס ממני, ההתנגדות, האחיזה הזו של הלסת. הכוח בכתפיים. הכל מופשט ממני. וזה בנימים קטנים של רגש.  

את מדברת עלי איתו. אתם חולקים דעות על הנזקקות הזו שלי. על הרעב הזה שלי.   זה משעשע אתכם ואתם משחקים בי. אבל אין פה מרחק. אנחנו בטווח אפס ולא רק בגוף. הגוף הוא רק סמל. הטווח הוא אפס גם התחושה שאתם שם בשבילי. שומרים עלי. רואים אותי בדיוק ככה. שאני הצעצוע הכי יקר בקופסא שלכם. ההרגשה הזו ממכרת. ומאפשרת. מאפשרת להשיל את הגלימה. לחשוף את התוך הפגיע הזה שלי מולכם.  

אני פוקחת את העינים ורואה את האצבעות המטופחות האלה סוחטות את הפטמה שלי. מועכות צובטות מפליקות. אני מסתכלת עליך בפליאה. והדבר הכי טבעי זה לומר: תודה. זה לא דרש ממני שום מאמץ. זה הרגיש שייך כל כך. תודה שנתת לי להתפרק ככה. תודה ששמרת עלי כשאני נלחמת בהגנות שלי שנופלות אחת אחת.

ומהצד השני הוא. עוד אכתוב עליו בנפרד. אבל ברגע ההוא טבעתי בתוך העינים שלו. האצבע שלו בפה שלי ואני יונקת אותו כשאת מכאיבה לי ואני גונחת אל תוך העינים שלו ויודעת שהכל בסדר. ממש ממש בסדר. אני מוגנת. ואתם מדברים עלי ואיתי וסוחטים ממני גניחות ואנקות ואני מטפטפת על המיטה והגוף שלי בוער.  בצורך הזה שמתפקע בי אני  מנסה לפשק את הרגליים ולחשוף את עצמי, אבל את מותחת את זה עד הקצה ומעבר. השליטה שלך בצורך שלי. היכולת להגביר ולהדק ואז ללטף ולשחרר טיפה. המינון המדויק. כמו לזקק חומר מתוך גלם. שם, בין הרגליים המהודקות שלך. בין האצבעות המדויקות שלך. בין המבטים שלו אליך. בשפתיים שלכם. במילים שלכם. ביניכם כמו פנינה בתוך צדף, עם התוך הרך הזה הפגיע שלי משייט ביניכם. להקה. כמה יופי

 https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=51260

חיה פצועה שכמותי 

רק בגוף אני יודעת לדבר

רק הגוף מבקש 

אילמת. בכל העולמות. כולם.