התיקון

איזה מין סוג של מפלצת אני. 

בתוך הגוף שלי מתחוללת סערה. בעין הסערה נמצאת מין תהום פעורה כזו. ימים כאלה שהעמידה על שפת התהום הזו מענגת ומכאיבה. כמו הר געש על סף התפרצות ושבילי לבה רותחת מתחילים לזלוג ממני. כמו נחיל נמלי אש בלתי נראות זוחלות מתחת לעורי. ואני גומרת ומייד רוצה עוד. אוכלת ומייד שוב רעבה. יש רגעים שאני נותנת לזה להשתלט עלי. להזדקקות הנואשת הזו. רגעים כמו, כשהיד שלך על הפטמה שלי. או כמו, בתנועת החיכוך הזה של גוף בגוף רוצה לבקוע. או. כמו. רוצה לפשק רגליים באור רך ולתת לך להסתכל אל המקום הזה שנובע ממני ומטריף אותי. רוצה לתת לאצבעות שלך לסחוט ממני את רעידת האדמה הזו. הגב יתקמר והגוף שלי יתחנן למגע. הרגליים יתהדקו הנשימה תתקצר. 

יש דברים שאי אפשר לתאר במילים. יש סערות שאי אפשר לנצח. אני כל כך רוצה לתת את זה. אני רוצה להיות מסוגלת. בכוח, בכאב, בעונג. תיקח? 

שאני אוכלת

אני יותר רעבה 

היום דמיינתי איך את נראית כשאת גומרת. ואז הבנתי סוף סוף למה אני לא. בשביל לגמור צריך לרגע לשחרר. להאמין שמגיע לי.

לרגע לעזוב

ולתת

את

עצמי

לגמרי.

לאבד

שליטה. 

אני תמיד בשליטה. 

מי אתה. גבר מיסתורי תכול עינים? ואיך ניפגש? ואיזה מין גוף נהדר יש לך? שאלות שרצות אצלי הלוך ושוב בין המוח לבין אי שם. ומה תהיה בשבילי. אם תהיה. אם אתה בכלל קיים. באיזה משחק נשחק. תופסת או מחבואים או אולי בכלל חמש דקות בגן עדן. 

כאורחת אכנס לגן העדן החשוך הזה שלכם. שלנו. ובתוכו אני רוצה להרגיש נאהבת. הגוף שלי הוא ראי. לרשותכם. כי הרי כל מה שתעשה בי יהיה בעצם שלה. מפלצת מרובת גפיים שבמקום דם זורמת תשוקה בעורקיה והיא פועמת ונאנקת ונגדשת ועולה על גדותיה ומטפטפת ומציפה ונאבדת. ושבה.

ומכל התמונות שרצות לי בראש כבר ימים, אני חולמת לטעום אותה כשהיא מלאה בך ואתה זורע בה בכוח והיא ניגרת אליך. אני רוצה לטעום את הדבר הזה שהיא אליך ולגעת בו. לטבוע בעונג שלה, שלך ולחפש שם גם את העונג החמקמק שלי. ולתת לאבדן החושים לעטוף ולהכאיב ולהרגיש איך אנחנו מתמזגים ונמסכים והולכים לאיבוד חסרי נשימה ברגע אחד, מתוק וחשוך. 

נושמת בתוך ימים מוצפים ואיני יודעת שובע. 

אין לי מילת בטחון. וכנראה גם לא תהיה לי. אבל כשאני עוצמת חזק חזק את העינים, ולא יכולה לפתוח אותן להביט במציאות. פה בדיוק צריך לעצור. ואני מבינה שבלתי אפשרי לדעת מתי אני עוצמת עינים מעונג וטירוף ומתי זה שאני מבקשת לברוח בתוך עצמי. או שאולי בעצם האדם הנכון יכול לדעת. 

ובאותה המידה רק הפוך. כשאני מסתכלת עמוק בעינים. או מביטה בגוף שלך כשאתה נעוץ בי ונוגעת בך. אז אני יודעת שבטוח לי. וקרוב. ומוגן. ועטוף. 

רק מזכירה לעצמי את מה שכבר ידעתי.

אתה לא הרגשת. אני מחביאה כל כך טוב שאתם אף פעם לא מרגישים. איך שבהתנשפויות האלה של אחרי שאתה גומר בתוכי. כשאני נאחזת בך חזק כמו טובעת. אז אני לא באמת מתנשפת. אני בוכה. 

(בתוך החושך העוטף אוכל להרגיש בחום הגוף עם כל היד לשמוע את אוושת הלב לטעום אגל זיעה על מצח להריח הבל פה משכר)
עיוורון יכול לרפא. לנשום.
חושך יכול לנחם. לראות.
אהבה אי אפשר למהול.

מילים שכתבתי פעם על חושך

הייתי רוצה לעצב אותך. כמו פלסטלינה או חימר. שתהיה מתוק בדיוק כמה שצריך. וגם מריר. ומלוח, כמובן ברגעים הנכונים. עם הריח הנכון. ממממ הריח, נכון. שתתעניין בי במידה שתתאים לי אבל גם אדישות מדודה לא תזיק. הרי נון שלנטיות זו אחת התכונות הגבריות הכי סקסיות שקיימות. שתרצה אותי רק טיפ טיפונת יותר ממה שאני רוצה. רק אותי, אגב. אצייר אותך כך שחיי הרקע שלך יהיו יציבים מספיק אך לא בולטים מדי. אפסל אותך בגובה וברוחב המתאימים ובדיוק בצבע הנכון. עם הקמטים הנכונים וכמות השיער ככה איך שאני אוהבת. עם הפינות והשקעים והבליטות והמסה ככה, בדיוק כמו שאני רוצה. זה אולי ייקח לי זמן אבל יצא בול. שלרגע לא יכאב. שלא יצרום. שלא ישרוף ככה בין נשימה לנשימה. שיהיה חלק חלק.
בובת ברבי-שולט מושלמת שלי.
אבל. אתה לא. פשוט כי אתה הרבה יותר מזה. ואני לא יודעת אם אני יכולה להרשות לעצמי. שזה כנראה יכאב. או יצרום. וישרוף ככה בדיוק.
הבעיה היא ב לרצות. ב להצטרך. ב להסיר לרגע את הגלימה ולתת לך להציץ. הרגע הבא כבר לא יהיה דומה לאלה שקדמו לו.

ואם כבר נאהב. אז בוא בכוח, עם כל הלב והסערה והלכלוך. ואם כבר נכאב. אז בוא עכשיו, נדמם ונרייר ונתפלש. ונבכה. בוא עכשיו לפני שנתחרט. 

לראשונה אני עומדת לפני רעידת האדמה ומרגישה בקצות העצבים שהיא מגיעה. היא בדרך. אלי. ואני מפחדת. אפילו שאני יודעת לשחות, אני מפחדת להיות בלב ים בלי יבשה באופק. אפילו שאני יודעת לאהוב אני מפחדת לתת שוב את הלב שלי. בפעם האחרונה שנתתי אותו, הוא חזר אלי מצולק וצרוב מכאב ואבדן. 

בוא עכשיו. הגוף שלי רעב והלב שלי עדיין מחזיק מעמד.