לפני 6 שנים. 7 באפריל 2018 בשעה 17:30
רציתי לכתוב ש. כשעוטפים אותי ככה אני יכולה להתפשט. אבל המחיר של להאכיל את המפלצת הזו כבד מנשוא, וזה מרגיש כאילו היא אוכלת מבשרי. העונג הזה מביא איתו כל כך הרבה כאב.
התיקון
לפני 6 שנים. 6 באפריל 2018 בשעה 2:42
״....וכמו כדי לפצות על הזמן האבוד התעלסנו מדי לילה ומדי בוקר כמה חודשים. כששכבתי עליה היא נצמדה אלי כאילו הצלתי אותה מטביעה, ואחר כך לעיתים קרובות היא בכתה עד שנרדמה בזרועותי.״
שלא תגיד שלא אמרתי.
לפני 6 שנים. 2 באפריל 2018 בשעה 14:34
״הם מתחבקים כדי לא ליפול״
אקרובאלאנס, אביב 2018
לפני 6 שנים. 1 באפריל 2018 בשעה 9:34
קיבלת מכשיר חדש. תתחדש. אתה מסוקרן וחסר סבלנות לפתוח את האריזה ולגלות את כל הפונקציות המסעירות במכשיר הזה. הסוכן שנתן לך אותו הבטיח... ובכן, הבטיח. אתה מנסה להיזכר במילותיו המדויקות אבל כרגע רק נזכר בתחושות שהמילים שלו עוררו בך. בזקפה שהחלה להתעורר כשהוא תיאר את היכולות האוראליות.
העטיפה, ממוצעת. לא המושכת ביותר שראית אבל בהחלט מצודדת. קווים פשוטים ונקיים, לא מצועצעת. אתה מכניס אותה לחדר ומסיר את הניירות המרשרשים. טוב, מדובר במכשיר, אין לו התנגדות להתפשט. או שאולי לא?
בתוך ההתלהבות אתה נזכר שלא נתקלת בהוראות הפעלה. מחפש בניילונים ובעטיפות. אין. שיט, תסנן. בטח שכחתי לבקש את ההוראות מהסוכן החמקמק ההוא. משהו בו היה נראה לך מוזר, לא אמין. אתה מסובב את המכשיר, מנסה למצוא כפתורי הפעלה. כפתור ON/OFF, כפתור העברה לרטט ואולי כפתור לעוצמה. כלום. כבר היו לך מכשירים דומים, דגם קצת שונה, שנת ייצור אחרת, גודל אחר. אתה מתלבט ומנסה קצת מכל מה שעשית בעבר ומקלל בראש שלא חיפשת את ההוראות לפני שפתחת. עכשיו כבר אי אפשר להחליף.
אז אין הוראות הפעלה. זה בניד קל של העין. בתנועה בלתי נראית של מותן או ירך. באוויר הנשאף בדממה. במשיכה של כפות הידיים. באופן שבו הרגליים נפתחות. בשפתיים. בגוף. רק בגוף אני יודעת לדבר.
לפני 6 שנים. 29 במרץ 2018 בשעה 21:01
יום מתיש. ימים מתישים. שרירים תפוסים ממאמץ ואני מרגישה שהם נוזפים בי על כל תנועה. אמבטיה מהבילה אני מסתכלת בחיים האדומים האלה שעוזבים את הגוף שלי שוב. מטלטלת בתנועות גוף רכות את המים והגלים מכים בעדינות מגרה על הפטמות. עוד לא.
חברה אמרה לי שאנשים שונים מתאימים לנו בתקופות שונות. אני מחכה שהתקופה הזו תעבור. עוד לא. עדיין וכבר לא. לשעבר ועדיין.
לפני 6 שנים. 29 במרץ 2018 בשעה 17:46
אני נעדרת את היכולת הגברית הזו שלך(ם) להשאיר את הלב בכמה מקומות במקביל. בכמה מיטות, שפתיים, גופים. במקביל. אני שחור לבן. שח מט.
ואתה שכבר לא קורא. בשבילי היית רק אתה. ופתאום אני מחברת סיפורים ודמויות ומבינה שבשבילך אני מתווספת לאותה רשימה. כלואה בתוך מוניומט חי של לשעבר. אני לשעבר אתה עדיין. שחור לבן. שח. ובעיקר מת.
רק חיבוק
לפני 6 שנים. 28 במרץ 2018 בשעה 20:22
בהחייאה שומרים רק על תפוקת לב וחימצון הדם. רק על מה שממש ממש חייבים כדי לא למות. שום דבר אחר לא חשוב.
ככה אני כל נשימה. כל צעד. החייאה. רק מה שממש חייבים כדי לא למות. עוד נשימה. שום דבר אחר לא. ואתה בכלל אפילו לא קורא את זה.
אני רק רוצה חיבוק
לפני 6 שנים. 28 במרץ 2018 בשעה 8:32
על סף הפורקן בגוף הזה הרעב, פעם הייתי גונחת את שמך. היום אני לוחשת: רק אני. רק לבד.
זו היתה מכה קטנה בכנף, זה הכל. מתחת לגלימה לא רואים את הצלקות. איבדתי את היכולת להיפרד מהשריון. בגללך.
לפני 6 שנים. 24 במרץ 2018 בשעה 23:32
אין חיקו. יש חיקי. המיותם, החלול, הפעור בי כתהום.
לחיות מעט בפנים ולמות כל כך הרבה בחוץ או למות מעט בפנים ולחיות אי שם בחוץ.
הנסיבות שנצברו (הנצח, הדוב, מה שביניהם, הים, הבירה, הכיסא, הקליפות, המבחן, הגמירות, הלילות, הגשם, המתנות, הדמעות, הכאב, הבדידות, הגוף) חזקות ממני וגם טיימינג הוא חשוב. ולכן הותשתי. ולכן אני מוותרת. עלי.
לפני 6 שנים. 23 במרץ 2018 בשעה 11:16
האביב קצר בישראל וכבר מרגישים שהקיץ מתקרב. התפוזים שלא נקטפו יוותרו על העץ באין דורש.
(הרי ידענו שזה יהיה מסחרר כמו רכבת הרים.)
ועכשיו
שקט לבד וגעגוע